"מעֵבר לסוף" הוא ספר הביכורים האמִתי שלי. אין זה אומר שלא כתבתי ספרים בעבר; אולם ספריי הקודמים היו עיוניים/מחקריים, ואילו כאן, בפעם הראשונה, הוצאתי מתחת ידיי רומן היסטורי. יתרה מזו, אני הוא שערכתי אותו מבחינה גרפית, ולפיכך לא הייתי תלוי בגחמות ובטעויות של עורכים גרפיים חיצוניים; ליֶקה כמוני - זו הייתה הצלה גדולה ומתכון לאריכות ימים...
ידיד ועמית ללימודי ההיסטוריה גילה את אוזני שאחד ממורנו, פרופ' אריה כשר ז"ל, התבטא פעם כי חלומו של כל היסטוריון הוא לכתוב רומן היסטורי. מסתבר אפוא שהגשמתי את החלום כבר בשלב מוקדם ב"קריירה" המקצועית שלי. ולא אכחד - נשארתי עם טעם של עוד. האם יהיה לכך המשך? ימים יגידו, או אולי נכון יותר: קוראים יגידו.
דומני שהטוב ביותר הוא שאביא כמה קטעים מ"סוף דבר" שלי:

"האם הייתה קרובתךָ קשורה באופן כלשהו לחינוך?" פתח האורח בשאלה.
אורחי היה מר שלמה קסל, נשיא תנועת "אמונה" העולמית המשקיעה את מִרצה בחינוך ובטיפוח נוער־שוליים. הוא הגיע לביתי בשנת 2017, לאחר שביקשתי לעניין אותו במעשה הנצחה במוסד חינוכי של "אמונה" בעפולה.
"אם נדייק, קרובתי, חיה־גניה זיו, הייתה מזוהה מאוד עם חינוך. היא שימשה מנהלת פדגוגית של בית היתומות בקובנה שבליטא לפני המלחמה."
"באמת?! אז היא בוודאי מפורסמת?"
"כלל לא. אחיה, ויליאם לוֹרֶנס, הוא דווקא היה מפורסם בזמנו. הוא היה העיתונאי היחיד שהורשה לשהות באתר הפיתוח של הפצצה האטומית בלוֹס־אלאמוֹס ולטוס מעל העיר נגסאקי בעת הטלת הפצצה עליה. הוא גם היה הראשון שהודיע על כך לעולם מעל דפי ה'ניו יורק טיימס'."
"משפחה לעִניין. וכיצד נודע לך על אחותו?"
"מתוך שורה אחת בספר 'מירכתי צפון' שכתבה אמי. ב־1938 ביקר בקובנה אותו ויליאם לורנס עם אשתו. אמי תיארה את הביקור הססגוני והמרגש של הדודים מאמריקה. אגב אורחא היא ציינה שאחותו של הדוד ניהלה את בית היתומות בקובנה."
"מעניין מאוד. ומה הקשר שלה לעפולה? האם היא חשבה להמשיך בה את פעילותה החינוכית?"
"אכן, זו הֲבָנתי. לצערי, היא לא הספיקה להגשים את חלומה. על ליטא השתלטו תחילה הסובייטים וכעבור שנה – הגרמנים, וחיה־גניה זיו נאלצה לעבור עם חניכותיה היתומות לגטו. כעבור זמן קצר מאוד, ב־4 באוקטובר 1941, היא הובלה עִמן אל בור המוות בגבעה סמוכה. מאז..."
"היודע אתה?" קטע האורח את דבריי, "סיפורהּ מזכיר מאוד את סיפור יאנוש קורצ'אק ואף מקדים אותו."
"אתה צודק," עניתי לאחר הרהור קצר, "לא חשבתי על כך."

*
...
השאלה המיידית שנדרשתי לה הייתה לאיזו סוגה ספרותית שייך הסיפור של גניה זיו. כהיסטוריון, העֲדפָתי הראשונית הייתה כתיבה מחקרית־ביוגרפית על הגיבורה, שעל אודותיה הצלחתי לדלות מעט מידע ראשוני מפי אִמי ומפי אחותה מרים, אשר הכירו אותה מביקוריה בביתן שבקובנה. אולם לאכזבתי, גיליתי שהתיעוד עליה זעום. ככל שהתחקיתי אחריו, החומר העיקרי שמצאתי ושהיטיב להאיר מעט מדמותה היה תיק הסטודנטית שלה באוניברסיטת קובנה, אשר היה ספון בארכיון המרכזי בווילנה, ותיאור קצר פרי־עטו של עמיתהּ לעבודה יוסף גאר. הוא, שתיעד בספריו את תולדותיה של היהדות הליטאית בשקיעתה ובחורבנה, כתב באחד מהם פִסקה קצרה שהקיפה את דמותה של גניה זיו ואת סופה. מלבד אלה, מצאתי אזכורים של שְמה בכמה תעודות ממשלתיות ובמקורות אנציקלופדיים. כן הגיעו לידיי ריאיון עומק נרחב מאוד עם אחיה, ויליאם לורנס, ותיק ארכיוני של בית היתומות. תיעוד מצומצם בהיקפו זה מנע כל אפשרות למימוש רעיון הכתיבה האקדמית.
הפתרון היחיד שעמד על הפרק, ושהשתלב יפה בלימודיי, היה כתיבת רומן היסטורי – סוגה ספרותית ידועה ואהובה. אכן, תוצר כתיבה זו, הספר שלפנינו, הוא רומן שבמרכזו דמותה ההיסטורית של מנהלת בית היתומות בקובנה גניה זיו, על רקע המציאות למן ראשית המאה העשרים בפלך קובנה ועד לאֵימי השואה בליטא. מבעד לדמותה המוארת, נחשף הקורא לאירועי התקופה החל במהפכת 1905 באימפריה הרוסית, עבוֹר בגירוש יהודי פלך קובנה במלחמת העולם הראשונה, במחסור וברעב בעיר וילנה בעת הכיבוש הגרמני באותה המלחמה, באוטונומיה הלאומית היהודית בראשית עצמאותה של ליטא, באפליה הלא־רשמית של האזרחים היהודים במדינה, וכלה באימי שנת הכיבוש הסובייטי ובאקציות הרצח הראשונות שביצעו הגרמנים והליטאים בגטו סְלַבּוֹדְקָה שבקובנה. אף שכל ההתרחשויות האלה מובלעות בתוך הרומן ההיסטורי, דומה שמומחשת בו היטב רוח התקופה.
בראשית ספרו "מחתרת הנייר – המלחמה על אוצרות הרוח של ירושלים דליטא" כתב עמיתי החוקר דוד פישמן: "לקחתי לעצמי את החופש לדמיין את רגשותיהם ואת מחשבותיהם של גיבורַי... אבל מעשיהם אינם מדומיינים – תיאורם מבוסס על מחקר מעמיק ועל תיעוד." לפניו עמד תיעוד עשיר מאוד ביומנים ובספרים, שממנו התאפשר לו ללמוד ולחקור את מעלליה של "מחתרת הנייר" היהודית בווילנה הכבושה בידי הנאצים. חומר יקר־ערך מעין זה על גיבורת ספרִי היה חסר, ולפיכך נאלצתי לעתים לדמיין לא רק את רגשותיה ומחשבותיה אלא אף את מעשיה. האומנם התרחשו כל המעשים שתיארתי בספר? ייתכן שלא, אולם גם אם חלקם לא קרו בפועל – היה בהם כוח ממשי לקרות במציאות המתוארת. כי את המציאות הזאת לא דמיינתי. היא נבנתה מתוך מחקר מדוקדק ככל שהתאפשר לי על המקומות ועל האנשים, על הבניינים ועל הטיפוסים, על האווירה ועל היחסים הבין־אישיים והבין־גזעיים בתקופה המתוארת. יתרה מזו, רוב רובם של האישים הנזכרים בספר היו דמויות ממשיות שפעלו בזמנה של הגיבורה ובסביבתה הקרובה ושאֶת חלק הארי בהן זכיתי להכיר היטב אם מתוך כְתבים ואם מהיכרות אישית קרובה. במציאות אמִתית זו, תיאורי המעשים של גניה זיו היו רֵאליים לחלוטין, וייתכן אפוא שאף התרחשו בפועל.
אולם דומה שהמעשים והשיחות שבספר משמשים רק רקע ותפאורה, וכל תפקידם הוא להציג את דמותה הייחודית של גיבורת הספר. לפיכך אין גם חשיבות מהותית לעובדה אם אמנם התרחשו בפועל או שמא רק בכוח, ודיינו שהם ממלאים את ייעודם. אכן, גניה זיו, או כמו שכינוהָ בקובנה "פְֿרוֹלַיין זיו" [העלמה זיו], הייתה אישה ייחודית בנופה של ליטא בשנות השלושים של המאה ה־20. מילידת עיירה נידחת בצפון־מערבה של ליטא דהיום, היא צמחה לתלמידה־חכמה שהייתה מעורָה היטב בספרות הכללית והתורנית, אך גם לנערה־אישה בעלת אופי עצמאי־עקשני. באמצעות תכונות אלו היא הצליחה לפלס את דרכה בין מכשולים רבים, ומתוך בירורים פנימיים מתמידים גם לממש את ייעודה – חינוך ברוח מסורתית של בנות שהגורל התאכזר להן.
...
התקופה המרתקת ורבת התהפוכות למן שלהי המאה ה-19 ועד לשואה היא שהצמיחה את דמותה הייחודית של הגיבורה, כמו שהיא באה על ביטויה בספר שלפנינו, ספר אשר בלא ספק מגלֶה טפח ואולי אף טפחיים מהקסם שבו נשביתי, כשבעצמותיי בוערות מילותיה האלמותיות של שֶרוֹן קֵמְרוֹן בסיום חיבורה 'האור במקומות המסתור': "לכמה אנשים ניתנת הזכות לסכם את חייו של אדם שהם מעריצים כל כך, לא כל שכן לכתוב ספר שלם על אותו אדם?"

"כצור חלמיש" הוא ספר הביכורים שלי. מטבעו של ספר מחקר שהוא עמוס בשלל פרטים ונתונים, ובכל זאת ניסיתי לכתוב את ספרי בשפה קולחת שלא תעיק על הקורא. אמנם לעתים לא הייתה ברירה ונאלצתי לעסוק בנתוני אחוזים וכספים, אבל אלה הם מקומות כמעט יחידים בספר, וגם בהם חזרתי מהר מאוד ל"תלם הסיפורי".
ובכן, מהו "כצור חלמיש"? זהו ספר יסוד העוסק בפעם הראשונה בישיבות הליטאיות במזרח אירופה למן התקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה ועד לראשית ימי השואה. היה אפשר עד היום לקרוא פה-ושם על ישיבות אלו, על ראשיהן ותלמידיהן, אך בספרי מופיעים הדברים באופן מסודר, כרונולוגי או נושאי, והעיקר – הם מבוססים על עובדות, מסמכים ומכתבים בני התקופה ולא על סיפורי מעשיות ואגדות, כנהוג בחוגים מסוימים.
מדוע העיסוק בישיבות הליטאיות דווקא? ישיבות אלו היו הדגם הכמעט-יחיד של מוסדות לימוד תלמודיים שהיה קיים במזרח אירופה למן ראשית המאה ה-19. רוב הישיבות של היום, ובכללן הישיבות הגבוהות הציוניות, אימצו את דגם הישיבה הליטאית אם במבנה ארגוני ואם באופני לימוד ("סדרי" בוקר וערב, שיעור כללי וכדומה), ולכן מן העניין לחזור אל המקור וללמוד איך נראתה הישיבה הליטאית של אז. יתרה מזו, טענתי היא כי בישיבות אלו למד הנוער היהודי המזרח-אירופי המובחר ביותר של התקופה.
ובאמת, מה הייתה הישיבה הליטאית של אז? ראשית נביט אל הנהלתה – בראש המוסד עמד ראש הישיבה, שירש את המשרה מאביו או מחותנו. ואם תשאלו: מה פתאום ירושה? האם לא היה ראוי לבחור את הלמדן הטוב ביותר ולהעמידו בראש הישיבה? אכן, כך היה באמת בפועל. למדן שהקים ישיבה במזרח אירופה היה צריך לדאוג לה בעצמו כדי לקיימה מבחינה כלכלית, שכן מושג של שכר לימוד לא היה כמעט קיים בישיבות. התלמידים רובם ככולם היו עניים ולא יכלו לעמוד בשכר לימוד. להפך, הישיבה היא שתמכה בהם כדי שיוכלו לשלם למגורים בחדר שכור בעיירה ולקנות לעצמם ארוחה או מוצרי אוכל מדי יום ביומו. כל זה עלה הון רב, וראש הישיבה הוא שנאלץ להשיג את הכספים להחזקת תלמידיו. וכיצד הוא עשה זאת? במכתבים לנדיבים, במסעות לאורך ולרוחב הארץ ולעתים אף בנסיעות אל מעבר לים – לאחינו בני אמריקה ואף לדרום אפריקה. כמובן, המשימה העיקרית של ראש הישיבה הייתה ללמד את תלמידיו לשחות בים התלמוד ולהביאם לידי בשלות לימודית. אולם הבעיות החומריות הביאוהו לא פעם לזנוח את ייעודו החשוב ולבקש את לחמה של הישיבה במחוזות רחוקים.
ראש הישיבה שהקים את ישיבתו ודאג לה לאורך שנים רבות זכה בצדק שהישיבה תיקרא על שמו. אך טבעי היה כי ימנה בה בעלי תפקידים מבני משפחתו, אשר היה בטוח בהם שהם יוסיפו לדאוג לטובתה ולשלום תלמידיה לאחר לכתו מן העולם. אולם לא תמיד יכול אדם לשלוט בכישורים של בניו או ביכולת ההוראה שלהם. והנה גם במקרים כאלה נמצא פתרון מיטבי. לראש הישיבה היה מאגר לא אכזב שממנו הוא יכול לבחור את ממשיכו: בישיבתו למדו בכל שנה מאות תלמידים, בדרך כלל 200–300, שהיו משמנה וסולתה של יהדות מזרח אירופה הן בכישוריהם הלימודיים ובחריפותם הן ביכולת ההתמדה שלהם. וראש הישיבה לא נזקק לעצות. הוא הכיר כל תלמיד לפניי ולפנים, וידע לדרג את תלמידיו על-פי כישוריהם ומידותיהם. את הטובים ביותר היה בוחר כחתנים לבנותיו (כן, מעין שידוך), ומהם היה קובע את ממשיך הדרך – את ראש הישיבה לעתיד. אמנם התקיימה כאן ירושת משרה – אבל ירושה סלקטיבית מאוד, שניתנה לטובים ביותר.
ומי באמת היו התלמידים? אל הישיבות הליטאיות שאני דן בהן, "ישיבות גדולות" (או בלשון ימינו "ישיבות גבוהות"), נכנסו תלמידים מגיל 17 ואילך – ולמן סוף שנות העשרים של המאה העשרים מגיל 19 ואילך – והם היו נשארים בישיבה עד לנישואיהם. והנישואין באותם ימים היו מאוחרים, בדרך כלל לקראת סוף שנות העשרים של חיי התלמידים, ואף נישואין בגיל 30 ומעלה לא היו חריגים. תלמידי הישיבה היו אפוא בעלי ותק בישיבתם, ובהם כאלה שהיו עוברים כעבור כמה שנים לישיבות אחרות כדי לסגל לעצמם דרכי לימוד חדשות, לזכות בתמיכה חומרית מוגדלת (גם זה היה חשוב אז כמו היום), או כדי להצטרף ללמדנים ותיקים אחרים ולהתעלות עמם יחד בלימוד. אם כן, בישיבות למדו בחורים שכבר עברו את משבר גיל הנעורים, ידעו מה לפניהם ומה ציפיותיהם לעתיד, והדבר רק עזר לגיבושה של הישיבה ביום עברה – וימים כאלה לא חסרו, כמו שאפשר לגלות בספרי.
כלום היו בחינות בישיבות הליטאיות? חוץ ממבחן כניסה בעל-פה לא היו התלמידים נבחנים כלל. אם כן, כיצד ידעו ראשי הישיבות לדרג את תלמידיהם? הלימודים בישיבה היו לאורך כל היום כולו, ובכלל זה בשבתות, ורוב-רובו של הלימוד – עיסוק בסוגיות תלמודיות. זמן קצר לאחר תחילת הלימודים כבר ידע וחש כל תלמיד את הערך שלו בהשוואה לערך של חבריו בכישורים, בחריפות, בבקיאות ובשקדנות. לא נדרשו כל בחינות לכך, שכן הדברים צצו מהר מאוד מעל פני השטח. יתרה מזו, תלמיד שחש כי אין הוא עומד בציפיות וכי הוא נשרך אחרי האחרים, מצא את עצמו מהר מאוד בעמדת נחיתות נפשית, ולא ארכו הימים והוא היה עוזב מרצונו את הישיבה. תהליך זה של ברירה טבעית התבצע בלא כל מעורבות של ראשי הישיבה: הטובים ביותר – אלה שהישיבה ורמתה התאימו ליכולתם ולכישוריהם – נשארו במקומם, והחלשים יותר עזבו. אפשר אפוא לראות בישיבות של אז את יחידות העילית של הנוער המזרח-אירופי, הנוער בעל הכישורים המובחרים ביותר.
להוותנו, אותו נוער מובחר, רובו ככולו, נרצח בימי השואה בבורות החיסול בעיירות ליטא ובמשרפות מיידנק וטרבלינקה שבפולין.
לזכרם – ספרי "כצור חלמיש".

"פרקי היכלות" הוא ספר קְדם-ביכורים שלי. הגדרה משונה זו אומרת, מן הסתם, דרשני ומחייבת אותי להפליג אחורה בזמן, לסוף שנות התשעים של המאה הקודמת. הייתי אז מהנדס אלקטרוניקה בכיר, ניהלתי פרויקטים טכנולוגיים גדולים ונכבדים, וכלל לא חלמתי שיום אחד, לא-רחוק, אהיה למחבר ועורך ספרים. והנה עלה אז בדעתי לכתוב ספר, ומעולם המיסטיקה היהודית דווקא.

איך הגעתי לנושא המיסטי של ההיכלות? אמנם כבר שנים לפני כן התעניינתי מאוד בקבלה והעמקתי בתורה זו, אך הייתי בבחינת לומד ומיישם ותו לא. והנה, יום אחד נתקלתי בספרו של פרופ' מאיר בר-אילן, "סתרי תפילה והיכלות". כאמור, הנושא המיסטי עניין אותי מאוד, ולפיכך רכשתי את הספר והתחלתי לעיין בו. נתקלתי בין דפיו בציטוטים מדהימים ממקורותינו שלא הכרתי כמותם עד אז, אף שהייתי אמון היטב על עולם המדרש והתלמוד. מניין ציטוטים אלו לקוחים?

בדקתי בהערות השוליים והנה הם מתוך ספרים עלומים בשם היכלות דר' ישמעאל, היכלות דר' עקיבא וכדומה. סקרן לראות את המקורות האלה במו עיניי ניגשתי לחנות ידועה לספרים תורניים וביקשתי לקנות את המקורות הנזכרים. לתימהוני, המוֹכר עיין שוב ושוב ברשימות שבמחשבו אך לא מצא בהן את אשר חיפשתי (אגב, באותם ימים עדיין לא עמדו לשירותנו "גוגל" ודומיו, שבאמצעותם אפשר לאתר היום כמעט כל דבר). לאחר שעברתי בעוד כמה חנויות וקיבלתי תשובה דומה, החלטתי לפנות לספרייה שבאוניברסיטת תל-אביב, שאותה הכרתי היטב מתקופת לימודיי. אכן, שם מצאתי את מבוקשי ואת הציטוטים הנזכרים.

התחלתי להעמיק בספרות המיסטית הזאת על שלל מקורותיה ומחקריה. נוכחתי לגלות שמאז שנות העשרים של המאה הקודמת לא נדפסו ספרים בנושא ההיכלות, וגם הספרים שיצאו לאור היו חלקיים מאוד. מדוע? הן מדובר באוצר יקר? ובכן, החלטתי שאולי הניחו לי כאן "בקעה להתגדר בה", ואני האיש שארכז את החומר ואֲזכה את הרבים בתורת נסתר מופלאה זו. אבל איך עושים זאת?

מצאתי שבעבר הרחוק הופיעו כתבי ההיכלות בצורת חיבורים ערוכים: פרקי היכלות רבתי, פרקי היכלות זוטרתי, שיעור קומה וכו'. אחד מגדולי החוקרים של ספרות ההיכלות באותם ימים היה פרופ' פּיטֶר שֶפֶר, נָכרי מגרמניה. במחקריו הוא הגיע למסקנה שהחיבורים הנזכרים הם עיבוד מאוחר של מדרשים מיסטיים, ואילו במקור לא היו כלל חיבורים שלמים אלא מדרשים-מדרשים שעברו במסורת מדור לדור. ובאמת, מי שיעיין בחיבורים השלמים יגלה עד מהרה חזרות וקטעים החופפים ביניהם, ועוד כל מיני תופעות מוזרות שלא כאן המקום לפרטן. עד מהרה הגעתי למסקנה שאם אמנם כך הם פני הדברים, כי אז יכול אני לערוך מחדש את החומר, לסדרו באופן לוגי ולהביאו לקהל באופן שיהיה נהיר וקריא, עד כמה שחומר מיסטי יכול להיות נהיר.

התמזל מזלי, ונודע לי שפרופ' שפר אמור להגיע לארץ. קבעתי עמו פגישה, הוא הזמין אותי לארוחה באוניברסיטה העברית, ושוחחנו על כל הנושא. הוא נתן את ברכתו ליָזמתי, ומכאן והלאה "יצאתי לדרך".

אבל לא היה קל "לצאת לדרך". כאמור, לא היו ספרים מסודרים בנושא זה של ההיכלות. מה כן היה? כתבי יד בכל מיני ספריות בעולם, שתצלומיהם היו ספונים בארכיון הספרייה הלאומית בירושלים. מתוך עיון בכתבי היד מצאתי שרבו ההבדלים ביניהם. בחרתי יותר מעשרה כתבי יד שנראו לי בלתי תלויים זה בזה, צילמתי אותם (כמובן, קיבלתי אישורים מהספריות הרלוונטיות בעולם לטפל בחומר – תהליך מחויב כשמטפלים בכתבי יד), ומכאן ניגשתי למלאכה.

כאמור, עסקתי באותם ימים בפרויקטים טכנולוגיים גדולים, ולכן מעט הזמן הפנוי נמצא בשעות הקטנות של הלילה. כבר אינני זוכר כמה שנים ארכה פעילותי וכמה פעמים ערכתי ושיניתי את מתכונת החומר הערוך, אבל בסופו של דבר הגעתי למוצר מוגמר.
מדוע אם כן לא הופיע הספר הזה ברבים? כאן מתחיל סיפור מסכת ארוכה של ניסיונות לקבל הסכמה לחיבור כדי להוציאו לאור כספר תורני. גם על תהליך מרתק ולעתים אף מפתיע זה אפשר לכתוב ספר, אבל לא אאריך כאן בדברים כדי לא להלאות את הקוראים בנושא מִשני, ורק אומר שהגעתי לדמויות חשובות, ובראשן הרבנים כדורי ועובדיה עליהם השלום. בסיכומו של דבר לא זכיתי להסכמה, ולא בגלל דופי כלשהו בספר. החלטתי אפוא להוציאו לאור במהדורה מצומצמת מאוד בשביל עצמי ובשביל בני משפחתי.

לאחר הקדמה ארוכה זו, מהי בעצם מהותו של ספר פרקי היכלות? ובכן, קשה להגדיר זאת, אבל כל מי שיקרא בו מיד יגלה שמדובר במשהו אחר, משהו שלא נתקלים בו בספרים אחרים, ובמילים אחרות: "משהו שלא מן העולם הזה". ולא בכדי אני משתמש בביטוי זה. מדובר באמת במדרשים העוסקים בנושאים שלא מן העולם הזה, פשוטו כמשמעו. רוצים דוגמה? כידוע, יש מלאכים העושים בשליחותו של האל (והם נזכרים במפורש במקרא כגון ביקור המלאכים אצל אברהם ואצל לוט, מאבקו של יעקב עם המלאך ועוד ועוד). אנחנו גם מזכירים אותם מדי יום ביומו בתפילותינו כאומרי שירה לפני המקום. מהי שירה זו? אין לנו כמעט מושג. והנה היא מופיעה בפרקי היכלות! כדי לא להכביר במילים, להלן ציטוט קצר מתוך אחת משירות המלאכים (וסליחה שאין כאן אפשרות לעריכה הגרפית המחויבת לשיר):

תחלת שבח וראשית שירה, תחלת גילה וראשית רנה משוררים השרים, המשרתים בכל יום לה' אלהי ישראל, כסא כבודו הם מנשאים:
גיל גיל כסא כבוד,
רנן רנן מושב עליון,
הריע הריע כלי חמדה
שנעשה בה פלא ופלא.
שמח תשמח מלך שעליך.
כשמחת חתן בבית חופתו
ישמח ויגל כל זרע יעקב.
וכשבאתי לחסות תחת כנפיך,
בשמחת לבב ששמח בך
כי שיחתך עם שיחת מלכך,
ועם יוצרך אתה מספר,
כדבר שנאמר: "ק'ק'ק' ה' צבאות, מלא כל הארץ כבודו".

הראיתם פעם שירה כזאת?! לא אכחד ואומר שכמו בכל כתב מיסטי, יש במדרשים שבפרקי היכלות גם קוקטֵיל של נושאים כמעט ביזאריים, ועל כל זה יש להוסיף ביטויים מסובכים ונדירים, דברים שאינם מובנים, ושילוב של יוונית עתיקה שנשתבשה במרוצת הדורות והיום היא כבר לא בת-פִענוח (כידוע, למן תקופת החשמונאים חדרה היוונית לארץ ולשפתנו. וכי מה אלה השמות אריסטובלוס, אנטיגונוס ועוד?...). אבל כל אלה רק מוסיפים על האווירה המיסטית, ומי שיש בו שאר רוח עודף – ימצא כאן את מבוקשו

מיד תישאֵל השאלה המתבקשת: האם נמצאו אִזכורים מספרות ההיכלות בספרות התורנית שבידינו (המשנה, התלמוד והמדרשים למיניהם)? לכאורה, התשובה היא פשוטה: יש מעט מאוד אזכורים, ואפשר לספור אותם על יד אחת. אבל יש. רוצים דוגמה? מי לא מכיר את השיר הנהדר "תניא" (תניא: אמר ר' ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפניי ולפנים... – חפשו בגוגל ומיד תמצאו את השיר של אברהם פריד). השיר הוא ציטוט מתוך התלמוד הבבלי. ובאמת זהו קטע מובהק של היכלות שחדר לתלמוד! ויש עוד כמה דומים לו.

אבל מה לנו לחפש את עקבות ההיכלות בתלמוד? אפתיע את כל מי שהגיע בקריאתו עד כאן – אפילו בתפילות היום-יום והשבת יש קטעים שמקורם בהיכלות. רוצים שתי דוגמאות? תפילת "אין כאלקינו" והפיוט "האדרת והאמונה לחי עולמים". ואם ציינתי עד כה מיסטיקה וביזאריות, והנה מסתבר שאנחנו, בלא שהרגשנו, אף אמונים על כמה קטעים מההיכלות. אולם לא פלא הוא. הן חלק ניכר מפרקי ההיכלות הם תפילות – תפילות של המלאכים או תפילות של המיסטיקן, כגון זו:

אתה אל חי וקיים, אתה יצרת שמים וארץ,
זולתך אין צור, לעד זכרך, יפארו גדודי מעלה מעשה ידיך בתבל ארצך.
אל גדול יוצר הכל, אדיר בגדולה אהוב בגבורה,
מודים לפניך גבורי כח שעומדים לפניך באמת בצדק.
צדק תעשה בעולמך, ובצדקת שמך תציל אותי, וברכת כבודך אגדיל לעד.
ברוך אתה ה', אדיר בחדרי גדולה.

ואסיים עוד בציטוט קצר וחלקי מתוך הספר. זו שוב תפילה, מרטיטה נימים אצל כל בעל נפש עדינה. קִראו לאט-לאט, ועד הסוף, ותגלו משהו שלכאורה מוכר מאוד אך גם מפתיע עד מאוד. לאחר מכן ודאי תסכימו אִתי שפרקי היכלות הם באמת הפתעה גדולה!

מי כמוך בשמים ובארץ, קדוש בשמים וקדוש בארץ,
מלך קדוש הוא, מלך ברוך הוא, מלך אדיר על כל המרכבה.
נטית שמים, כוננת כסאך, ושמך הגדול מפואר על כסא כבודך,
שמך הגדול בכל גבורה, ואין מספר לתבונתך.
אתה יודע רזי עולם וחוקר חכמות ודרכי נסתרות,
מי דומה לך בוחן לבות, וכל חיים ומתים, ברכות וקללות, הטוב והרע נתונים בידך,
ושמך אדיר בשמים ובארץ, קדוש בשמים וקדוש בארץ, זריזות זכרון שמך לעולם ולעולמי עולמים עד סוף כל הדורות.
זה שמך לעולם, וזה זכרך לדור דור,
רחום וחנון שמך, רחמיך גבורים על העליונים ועל התחתונים,
טובים דבריך על אוהבי תורתך, טהורים מאמריך על מקדישי שמך,
דרכך ושבילך במים, כוננת כסאך בכח וגבורה, שירה וזמרה.
ענני אש, זריזי אימה, שלישי יראה, אלף אלפי אלפים וריבי ריבי רבבות
נותנין שבח וקילוס לשמך הגדול הגבור והנורא,
לפניך עומדים כל הגבורים שהן אדירים בשבח ובזמרה, בחדרי תורה
ובגנזי ברכה, מערבות משבחין, מרקיע מברכין, מזה ברכה ומזה שבח.
מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע?
מי בשמים שיש בכחו לעשות כמעשיך וכגבורותיך?
גבורותיך אש, חדריך אש, שמך חצוב באש להבה.

אמר ר' עקיבא, כיון שהתפללתי התפלה הזו, ראיתי שש מאות וארבעים אלף ריבוא מלאכי כבוד שעומדים כנגד כסא הכבוד, וראיתי קשרת תפילין של גדודי ד' אלקי ישראל, ונתתי שבח על כל איברי:

עלי לשבח לאדון הכל, לתת גדולה ליוצר בראשית,
שלא עשאנו כגויי הארצות, ולא שמנו כמשפחות האדמה,
שלא שם חלקי בהם וגורלי בכל המונם.
שהם משתחוים להבל וריק ומתפללים לאל לא יושיע.
ואני כורע ומשתחוה ומברך ומקדש ומקלס ומתפלל ומהדר ומחבב למלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא,
שהוא נוטה שמים ויוסד ארץ, ושכינת עוזו בגובהי מרומים.
ה' הוא האלהים, ה' הוא האלהים, ה' הוא האלהים אחד ושמו אחד, ה' אלהינו ה' אחד.
ה', ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת.
על כן נקוה לך ה' אלהינו, לראות מהרה בתפארת עוזך,
...
ברוך אתה ה', אדיר בחדרי שירה.

ראשית, גילוי נאות – זכיתי להיות עורך הספר הזה, ולכן לפני שאגש אל חוות הדעת (הלא כל כך אובייקטיבית) שלי, ברצוני לחלוק עם הקוראים קצת מגלגולי הוצאתו לאור של הספר.
ובכן, את הספר כתב פרופסור דוד בנקיר, שהיה מראשי המכון לחקר השואה ביד ושם. במרוצת חיבורו חלה פרופ' בנקיר במחלה ממארת, ולקראת סיום הכתיבה – הלך לעולמו.
"כתב היד" נשאר זנוח וגלמוד במגירה, עד שיום אחד פנו אליי ממכון המחקר של יד ושם ושאלו אם אוכל לעבור עליו ורק לבדוק שלא נפלו בו טעויות בשמות המקומות והאישים הליטאיים. נאמר לי שמדובר על עניין של מה בכך, ולאחר שאתקן את הטעון תיקון – יהיה אפשר להוציא את הספר לאור לקראת יום מותו השני של פרופ' בנקיר.
הסכמתי וחיכיתי לקבלת כתב היד בדואר. המעטפה הגיעה. נדהמתי לגלות בה חבילה עבת-כרס של דפי הספר. התחלתי לקרוא, ומיד לסמן תיקונים. ככל שהעמקתי בקריאה ראיתי שמדובר בטיוטה ראשונית בלבד, ויש לעשות בה שינויים ותיקונים רבים כדי להביאה לידי גמר. ובכן, פתחתי במלאכה. לאחר כחודש עבודה מן בוקר על לילה הצלחתי להגיע לטיוטה מתקדמת יותר, ואף מיפיתי את העבודה שנותרה. הודעתי ליד ושם על מִמצאיי והבהרתי שכדי להביא את הספר לידי גמר יש להשקיע בו עבודה אינטנסיבית של חודשיים ויותר – זמן שאינו בידי. הצעתי להפנות זאת למישהו אחר או לחילופין – להמתין לי חצי שנה עד שאתפנה לעבודה זו. ביד ושם החליטו לחכות לי...
בהגיע הזמן שוב התחלתי לעבוד באינטנסיביות רבה על הטיוטה. בחנתי את עדויות המקור שנעשה בהן שימוש רב בספר והספונות בארכיון יד ושם, תיקנתי את התרגומים שלהן מיידיש, סידרתי את המבואות והסיכומים של כל הפרקים, ולאחר שלושה חודשי עבודה הִגשתי את התוצר ליד ושם, והצעתי שעורכת לשונית באנגלית תעבור על כל הספר (הספר כתוב באנגלית).
שלב העריכה באנגלית ארך זמן לא קצר, אך לבסוף – בראשית 2012 זכינו למוצר המוגמר, והוא הוצג בכנס מיוחד ביד ושם. להפתעתי, התקבל ספר דק יחסית, שאפשר לקרוא אותו בימים ספורים.
ועכשיו, לביקורת. הספר בא לתאר את תהליך ההשמדה של יהודי עיירות השדה בליטא. מה הכוונה ב"יהודי עיירות השדה"? בליטא היו שלושה גטאות גדולים שהחזיקו מעמד כמה שנים (בווילנה, קובנה ושוול), ושנכתב עליהם אם מעט ואם הרבה הן בעדויות ניצולים הן במחקר. אבל בליטא חיו יותר ממאה אלף איש בפרובינציה, היינו בעיירות ובכפרים שמחוץ לערים הגדולות. על יהודים אלו כמעט לא נכתב דבר. ומדוע? כי יהודים אלו הושמדו כמעט עד לאחרון שבהם, והעדויות שנותרו מהניצולים מועטות. הספר הזה בא לתקן את העוול ההיסטורי ובצורה מחקרית-שיטתית לספר מה אירע בעיירות ליטא.
והנה מסתבר שתהליך ההשמדה של יהודי העיירות היה בעל מאפיינים דומים בכולן. לא אפרט כאן איך הכול התנהל ובמהירות – לשם כך יש לקרוא את הספר – אבל בשורה הסופית מצאו כל היהודים את מותם בתוך ארבעה–חמישה חודשים מהפלישה הנאצית לליטא. אולם לא זה החידוש הגדול של הספר. החידוש החשוב שלו הוא במְבצעי הרצח. לא, אלה לא היו הגרמנים הנאצים. נכון שבמערב ליטא (הסמוכה לפרוסיה) הם פעלו כמו שהם ידעו לפעול ועינו ורצחו במו ידיהם. אבל בשאר שטחה של ליטא – עשו את פעולת הרצח אחרים. ומי היו אלה? מפתיע, אבל הרוצחים היו השכנים הליטאיים של היהודים, חברים מהגימנסיה ומהעבודה, הגנן, איש המשטרה, הרופא, המורה, הכומר, ועוד ועוד. וכשאני אומר "רצחו", עדיין לא אמרתי כלום. כי אין מילה שתתאר את שיטות הרצח הנפשעות של אותם ליטאים (רציתי להתבטא במילה אנשים, אבל מחקתי, כי הם אינם אנשים).
אף שנולדתי בליטא וחייתי בה כמה וכמה שנים, לא ידעתי עד כמה היו הליטאים מעורבים ברצח היהודים, ובאילו צורות זוועתיות הם עשו את מה שעשו. והם לא רק רצחו גברים, נשים, ילדים וזקנים. בין הנרצחים היו גם תינוקות קטנים רבים. ובאיזה אופן הם מצאו את מותם? – זאת אי-אפשר אפילו להעלות על הנייר! אז זהו, אלה היו האבות והסבים של חבריי הליטאים בילדותי. ורק לאחר שערכתי את הספר הבנתי מדוע אחד הילדים בגן סירב לשחק אִתי בגלל היותי יהודי. אני רק יכול לדמיין לעצמי מי היו הוריו ומה הם עוללו לשכניהם היהודים בימי השואה...
אז מה אני רוצה לומר – שהגרמנים הנאצים חפים מפשע? הן הם אלה שתכננו הכול וארגנו את מסע המוות המהיר של כל יהודי עיירות השדה בליטא. אבל בהוצאות להורג עצמן הם כלל לא השתתפו. לכל היותר היו במעמד הנוראי ליד בורות המוות בכל עיירה שניים-שלושה גרמנים שצילמו בלבד. ובאמת, לשם מה היו צריכים הגרמנים הנאצים להתאמץ? את המלאכה הבזויה עשו בשבילם הליטאים המקומיים בכל עיירה וכפר. והם לא עשו זאת מתוך כפייה. חלילה. הם עשו זאת בהתלהבות היסטרית! ולאחר הרציחות ההמוניות, משחילקו ביניהם את הבגדים שנשארו (והם היו מתווכחים ורבים ביניהם מי יקבל מה), התכנסו הליטאים בעיירות רבות בהשתתפות הנכבדים המקומיים כדי לחגוג את הצלחתם להיפטר סוף סוף מהיהודים.
ועוד הערה לסיום: לא היה שום סיכוי להימלט ולהתחבא אצל איכר ליטאי או אצל מכר בכפר עזוב. רובם ככולם ניצלו את כספם של היהודים המתחבאים, ולאחר מכן היו מוסרים אותם למשטרה המקומית. רק מעטים ביותר – ממש חסידי אומות העולם – הסכימו להציל יהודים. וזו הסיבה שלא היו כמעט ניצולים מתוך יותר ממאה אלף יהודי עיירות השדה הליטאיות.
בראשית דבריי התבטאתי ש"זכיתי" לערוך את הספר הזה. ומה זכות יש בכך? כי היום, כמו גם בעבר, רוחצים הליטאים בניקיון כפיהם וטוענים שהנאצים עשו את המלאכה השפלה, ואילו הם – לא עשו דבר. ספר זה, המשלב מחקר ועדויות, בא אפוא להזים את טענותיהם, והוא מציג באנגלית לפני כל העולם מי היו הרוצחים האמִתיים, ועד כמה הם התלהבו לעשות זאת הן כדי לזכות ברכוש היהודי הן כדי להיפטר מהיהודים השנואים עליהם. ואם תרמתי מעט כדי להציג את האמת בלא כחל ושרק, והיה זה שכרי ונקמתי מהרוצחים השפלים.
לסיכום, מדובר בספר חובה. את הספר אפשר לרכוש בחנות ביד ושם (לי אין אגורה שחוקה מרכישות אלו). כל מי שקורא אנגלית (ואין המדובר באנגלית גבוהה), מומלץ ביותר שיקרא את הספר וילמד פרק היסטורי לא כל כך מוכר מימי השואה – פרק שהוא עדיין עדכני ומהדהד עד היום ביחסים עם הליטאים מכחישי-חלקם ברצח עמנו.

על גב הספר נכתב: "מירכתי צפון" הוא סיפור קורותיה של נערה יהודייה, תלמידת הגימנסיה העברית בקובנה שבליטא, שהוגלתה מביתה בידי השלטון הסובייטי שבוע ימים לפני פלישת הנאצים לברית המועצות. עם עוד 1500 בני אדם ובהם כ-180 יהודים היא התגלגלה אל חצי-אי שומם, בּיקוֹב-מיס, על גדות אוקיינוס הקרח הצפוני. בקצה עולם זה היא נאלצה להיאבק פעמים רבות בשר-המוות...

אמנם "אין הנחתום מעיד על עיסתו", אבל כעורך הספר אני בכל זאת חש שמותר לי לכתוב משהו על ספר זה, ולחלוק עם הקוראים מעט מסודות עריכתו. אז קודם כול גילוי נאות - את הספר כתבה אמי בשנת 2004, ואני התפניתי לערוך אותו בסוף שנת 2012. ומה כוונתי במילה "לערוך"?

ראשית, היה עליי לסדר את הפרקים בסדר לוגי מסוים. ואכן, היו לי הרבה מאוד התלבטויות כיצד לסדר אותם - האם להתחיל מאבות אבותיה של אמי ולהתקדם ברצף כרונולוגי, אך אז היה חשש שהקוראים יירדמו במעלה הדרך; או אולי להתחיל מיד בשיא העלילה - הגירוש מהבית שבוע ימים לפני שהנאצים נכנסים לליטא וההובלה בקרונות-משא לסיביר, אבל אז זה היה מסבך מאוד את מבנה הספר. לבסוף בחרתי בדרך ביניים - להתחיל מילדותה של אמי בקובנה שבליטא, דרך לימודיה בגימנסיה עברית (אין זו טעות - גימנסיה עברית בדיוק כמו גימנסיה הרצליה, דהיינו לימודים בעברית של כל המקצועות) ועד להצטרפותה למחתרת בעת הכיבוש הסובייטי בן השנה של ליטא, ורק אז להתחיל בסיפור האמִתי שבו מתגלגלת אמי לחוג הקוטב הצפוני - למקום הצפוני ביותר בעולם שרגל אדם דרכה בו.

שנית, עריכה לשונית. אני "ייקה" די חולני, ועברתי על הכתוב פעמים רבות, תוך שינוי ושיפור העברית ותוך היעזרות במכרה שהיא מומחית גדולה לענייני לשון, וממנה למדתי את כל התורה. אין זה אומר שלא תימצאנה שגיאות; הן קיימות אבל אני מאמין שהן מעטות מאוד.

שלישית, כהיסטוריון במקצועי לא יכולתי להתאפק מלהוסיף הערות היסטוריות לכל מיני מושגים, שמות ואירועים הנזכרים בספר. רובם אינם מוכרים לקורא המצוי, ומצאתי לנכון להרחיב את היריעה לפני המתעניינים. זאת ועוד, בנספח לספר הוספתי מאמר מקצועי פרי עטי, ובו תיאור היסטורי של ההתפתחויות שקדמו לגירוש, תוך הסתמכות על מסמכים מקוריים של הבולשת הסובייטית, שאותם מצאתי בארכיון בווילנה. בהזדמנות זו גם תרגמתי מרוסית את פקודת הגירוש הרשמית (שסווגה כסודית ביותר), אשר חרצה את גורלם של כמה אלפי יהודים, ובדיעבד אנחנו יודעים שחרצה את גורלם לחסד (ובגלל זה אני יכול לכתוב עכשיו את דבריי אלה...).

ולבסוף, כדי "לצ'פר" את הקורא, הוספתי עוד חלק נחמד ומרתק לספר, אבל זה כבר סוד שיגלו רק אלה שיקראו אותו.

הואיל והסעיף כאן הוא חוות דעת על הספר של אמי, לדעתי העלילה שבזיכרונותיה מרתקת, וכידוע החיים מזמנים לעִתים עלילות מעניינות יותר ממה שהדמיון הפרוע ביותר יכול להמציא. באשר לעריכת הספר, רק אציין כי עשיתי כמיטב יכולתי שהספר יהיה מעניין. אבל השיפוט האמתי הוא עכשיו בידי הקוראים.