הביקורת נכתבה ביום ראשון, 23 ביוני, 2013
ע"י בן-ציון
ע"י בן-ציון
ראשית, גילוי נאות – זכיתי להיות עורך הספר הזה, ולכן לפני שאגש אל חוות הדעת (הלא כל כך אובייקטיבית) שלי, ברצוני לחלוק עם הקוראים קצת מגלגולי הוצאתו לאור של הספר.
ובכן, את הספר כתב פרופסור דוד בנקיר, שהיה מראשי המכון לחקר השואה ביד ושם. במרוצת חיבורו חלה פרופ' בנקיר במחלה ממארת, ולקראת סיום הכתיבה – הלך לעולמו.
"כתב היד" נשאר זנוח וגלמוד במגירה, עד שיום אחד פנו אליי ממכון המחקר של יד ושם ושאלו אם אוכל לעבור עליו ורק לבדוק שלא נפלו בו טעויות בשמות המקומות והאישים הליטאיים. נאמר לי שמדובר על עניין של מה בכך, ולאחר שאתקן את הטעון תיקון – יהיה אפשר להוציא את הספר לאור לקראת יום מותו השני של פרופ' בנקיר.
הסכמתי וחיכיתי לקבלת כתב היד בדואר. המעטפה הגיעה. נדהמתי לגלות בה חבילה עבת-כרס של דפי הספר. התחלתי לקרוא, ומיד לסמן תיקונים. ככל שהעמקתי בקריאה ראיתי שמדובר בטיוטה ראשונית בלבד, ויש לעשות בה שינויים ותיקונים רבים כדי להביאה לידי גמר. ובכן, פתחתי במלאכה. לאחר כחודש עבודה מן בוקר על לילה הצלחתי להגיע לטיוטה מתקדמת יותר, ואף מיפיתי את העבודה שנותרה. הודעתי ליד ושם על מִמצאיי והבהרתי שכדי להביא את הספר לידי גמר יש להשקיע בו עבודה אינטנסיבית של חודשיים ויותר – זמן שאינו בידי. הצעתי להפנות זאת למישהו אחר או לחילופין – להמתין לי חצי שנה עד שאתפנה לעבודה זו. ביד ושם החליטו לחכות לי...
בהגיע הזמן שוב התחלתי לעבוד באינטנסיביות רבה על הטיוטה. בחנתי את עדויות המקור שנעשה בהן שימוש רב בספר והספונות בארכיון יד ושם, תיקנתי את התרגומים שלהן מיידיש, סידרתי את המבואות והסיכומים של כל הפרקים, ולאחר שלושה חודשי עבודה הִגשתי את התוצר ליד ושם, והצעתי שעורכת לשונית באנגלית תעבור על כל הספר (הספר כתוב באנגלית).
שלב העריכה באנגלית ארך זמן לא קצר, אך לבסוף – בראשית 2012 זכינו למוצר המוגמר, והוא הוצג בכנס מיוחד ביד ושם. להפתעתי, התקבל ספר דק יחסית, שאפשר לקרוא אותו בימים ספורים.
ועכשיו, לביקורת. הספר בא לתאר את תהליך ההשמדה של יהודי עיירות השדה בליטא. מה הכוונה ב"יהודי עיירות השדה"? בליטא היו שלושה גטאות גדולים שהחזיקו מעמד כמה שנים (בווילנה, קובנה ושוול), ושנכתב עליהם אם מעט ואם הרבה הן בעדויות ניצולים הן במחקר. אבל בליטא חיו יותר ממאה אלף איש בפרובינציה, היינו בעיירות ובכפרים שמחוץ לערים הגדולות. על יהודים אלו כמעט לא נכתב דבר. ומדוע? כי יהודים אלו הושמדו כמעט עד לאחרון שבהם, והעדויות שנותרו מהניצולים מועטות. הספר הזה בא לתקן את העוול ההיסטורי ובצורה מחקרית-שיטתית לספר מה אירע בעיירות ליטא.
והנה מסתבר שתהליך ההשמדה של יהודי העיירות היה בעל מאפיינים דומים בכולן. לא אפרט כאן איך הכול התנהל ובמהירות – לשם כך יש לקרוא את הספר – אבל בשורה הסופית מצאו כל היהודים את מותם בתוך ארבעה–חמישה חודשים מהפלישה הנאצית לליטא. אולם לא זה החידוש הגדול של הספר. החידוש החשוב שלו הוא במְבצעי הרצח. לא, אלה לא היו הגרמנים הנאצים. נכון שבמערב ליטא (הסמוכה לפרוסיה) הם פעלו כמו שהם ידעו לפעול ועינו ורצחו במו ידיהם. אבל בשאר שטחה של ליטא – עשו את פעולת הרצח אחרים. ומי היו אלה? מפתיע, אבל הרוצחים היו השכנים הליטאיים של היהודים, חברים מהגימנסיה ומהעבודה, הגנן, איש המשטרה, הרופא, המורה, הכומר, ועוד ועוד. וכשאני אומר "רצחו", עדיין לא אמרתי כלום. כי אין מילה שתתאר את שיטות הרצח הנפשעות של אותם ליטאים (רציתי להתבטא במילה אנשים, אבל מחקתי, כי הם אינם אנשים).
אף שנולדתי בליטא וחייתי בה כמה וכמה שנים, לא ידעתי עד כמה היו הליטאים מעורבים ברצח היהודים, ובאילו צורות זוועתיות הם עשו את מה שעשו. והם לא רק רצחו גברים, נשים, ילדים וזקנים. בין הנרצחים היו גם תינוקות קטנים רבים. ובאיזה אופן הם מצאו את מותם? – זאת אי-אפשר אפילו להעלות על הנייר! אז זהו, אלה היו האבות והסבים של חבריי הליטאים בילדותי. ורק לאחר שערכתי את הספר הבנתי מדוע אחד הילדים בגן סירב לשחק אִתי בגלל היותי יהודי. אני רק יכול לדמיין לעצמי מי היו הוריו ומה הם עוללו לשכניהם היהודים בימי השואה...
אז מה אני רוצה לומר – שהגרמנים הנאצים חפים מפשע? הן הם אלה שתכננו הכול וארגנו את מסע המוות המהיר של כל יהודי עיירות השדה בליטא. אבל בהוצאות להורג עצמן הם כלל לא השתתפו. לכל היותר היו במעמד הנוראי ליד בורות המוות בכל עיירה שניים-שלושה גרמנים שצילמו בלבד. ובאמת, לשם מה היו צריכים הגרמנים הנאצים להתאמץ? את המלאכה הבזויה עשו בשבילם הליטאים המקומיים בכל עיירה וכפר. והם לא עשו זאת מתוך כפייה. חלילה. הם עשו זאת בהתלהבות היסטרית! ולאחר הרציחות ההמוניות, משחילקו ביניהם את הבגדים שנשארו (והם היו מתווכחים ורבים ביניהם מי יקבל מה), התכנסו הליטאים בעיירות רבות בהשתתפות הנכבדים המקומיים כדי לחגוג את הצלחתם להיפטר סוף סוף מהיהודים.
ועוד הערה לסיום: לא היה שום סיכוי להימלט ולהתחבא אצל איכר ליטאי או אצל מכר בכפר עזוב. רובם ככולם ניצלו את כספם של היהודים המתחבאים, ולאחר מכן היו מוסרים אותם למשטרה המקומית. רק מעטים ביותר – ממש חסידי אומות העולם – הסכימו להציל יהודים. וזו הסיבה שלא היו כמעט ניצולים מתוך יותר ממאה אלף יהודי עיירות השדה הליטאיות.
בראשית דבריי התבטאתי ש"זכיתי" לערוך את הספר הזה. ומה זכות יש בכך? כי היום, כמו גם בעבר, רוחצים הליטאים בניקיון כפיהם וטוענים שהנאצים עשו את המלאכה השפלה, ואילו הם – לא עשו דבר. ספר זה, המשלב מחקר ועדויות, בא אפוא להזים את טענותיהם, והוא מציג באנגלית לפני כל העולם מי היו הרוצחים האמִתיים, ועד כמה הם התלהבו לעשות זאת הן כדי לזכות ברכוש היהודי הן כדי להיפטר מהיהודים השנואים עליהם. ואם תרמתי מעט כדי להציג את האמת בלא כחל ושרק, והיה זה שכרי ונקמתי מהרוצחים השפלים.
לסיכום, מדובר בספר חובה. את הספר אפשר לרכוש בחנות ביד ושם (לי אין אגורה שחוקה מרכישות אלו). כל מי שקורא אנגלית (ואין המדובר באנגלית גבוהה), מומלץ ביותר שיקרא את הספר וילמד פרק היסטורי לא כל כך מוכר מימי השואה – פרק שהוא עדיין עדכני ומהדהד עד היום ביחסים עם הליטאים מכחישי-חלקם ברצח עמנו.
3 קוראים אהבו את הביקורת
» ביקורות נוספות של בן-ציון
» ביקורות נוספות על Expulsion and Extermination - Holocaust Testimonials from Provincial Lithuania
» ביקורות נוספות על Expulsion and Extermination - Holocaust Testimonials from Provincial Lithuania
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
בן-ציון
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
חמדת - את צודקת, באמת כבר פניתי כמה פעמים למכון המחקר של יד ושם שידאגו לתרגום הספר, כי חשוב שגם אנו הישראלים נדע מה קרה שם. אני מקווה שלבסוף הם ייענו לאתגר הלא-מסובך.
|
|
|
חמדת
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
בן-ציון- אני בטוחה שפרופ' דוד בנקיר-היה גאה שסיימת את עבודתו הקדושה הזאת . אין זה חדש
לדעת שהליטאים היו מזוויעים ואיני רוצה בכלל לעשות השוואות מול הנאצים .אני מקווה שהספר יתורגם לעברית כדי שההיסטוריה הזאת תיחשף יותר ,אהבתי את כתיבתך פה .
|
3 הקוראים שאהבו את הביקורת
