ביקורת ספרותית על מעֵבר לסוף - סיפורה של מנהלת בית היתומות בקובנה שצעדה עם תלמידותיה אל המוות מאת בן-ציון קליבנסקי

---

"מעֵבר לסוף" הוא ספר הביכורים האמִתי שלי. אין זה אומר שלא כתבתי ספרים בעבר; אולם ספריי הקודמים היו עיוניים/מחקריים, ואילו כאן, בפעם הראשונה, הוצאתי מתחת ידיי רומן היסטורי. יתרה מזו, אני הוא שערכתי אותו מבחינה גרפית, ולפיכך לא הייתי תלוי בגחמות ובטעויות של עורכים גרפיים חיצוניים; ליֶקה כמוני - זו הייתה הצלה גדולה ומתכון לאריכות ימים...
ידיד ועמית ללימודי ההיסטוריה גילה את אוזני שאחד ממורנו, פרופ' אריה כשר ז"ל, התבטא פעם כי חלומו של כל היסטוריון הוא לכתוב רומן היסטורי. מסתבר אפוא שהגשמתי את החלום כבר בשלב מוקדם ב"קריירה" המקצועית שלי. ולא אכחד - נשארתי עם טעם של עוד. האם יהיה לכך המשך? ימים יגידו, או אולי נכון יותר: קוראים יגידו.
דומני שהטוב ביותר הוא שאביא כמה קטעים מ"סוף דבר" שלי:

"האם הייתה קרובתךָ קשורה באופן כלשהו לחינוך?" פתח האורח בשאלה.
אורחי היה מר שלמה קסל, נשיא תנועת "אמונה" העולמית המשקיעה את מִרצה בחינוך ובטיפוח נוער־שוליים. הוא הגיע לביתי בשנת 2017, לאחר שביקשתי לעניין אותו במעשה הנצחה במוסד חינוכי של "אמונה" בעפולה.
"אם נדייק, קרובתי, חיה־גניה זיו, הייתה מזוהה מאוד עם חינוך. היא שימשה מנהלת פדגוגית של בית היתומות בקובנה שבליטא לפני המלחמה."
"באמת?! אז היא בוודאי מפורסמת?"
"כלל לא. אחיה, ויליאם לוֹרֶנס, הוא דווקא היה מפורסם בזמנו. הוא היה העיתונאי היחיד שהורשה לשהות באתר הפיתוח של הפצצה האטומית בלוֹס־אלאמוֹס ולטוס מעל העיר נגסאקי בעת הטלת הפצצה עליה. הוא גם היה הראשון שהודיע על כך לעולם מעל דפי ה'ניו יורק טיימס'."
"משפחה לעִניין. וכיצד נודע לך על אחותו?"
"מתוך שורה אחת בספר 'מירכתי צפון' שכתבה אמי. ב־1938 ביקר בקובנה אותו ויליאם לורנס עם אשתו. אמי תיארה את הביקור הססגוני והמרגש של הדודים מאמריקה. אגב אורחא היא ציינה שאחותו של הדוד ניהלה את בית היתומות בקובנה."
"מעניין מאוד. ומה הקשר שלה לעפולה? האם היא חשבה להמשיך בה את פעילותה החינוכית?"
"אכן, זו הֲבָנתי. לצערי, היא לא הספיקה להגשים את חלומה. על ליטא השתלטו תחילה הסובייטים וכעבור שנה – הגרמנים, וחיה־גניה זיו נאלצה לעבור עם חניכותיה היתומות לגטו. כעבור זמן קצר מאוד, ב־4 באוקטובר 1941, היא הובלה עִמן אל בור המוות בגבעה סמוכה. מאז..."
"היודע אתה?" קטע האורח את דבריי, "סיפורהּ מזכיר מאוד את סיפור יאנוש קורצ'אק ואף מקדים אותו."
"אתה צודק," עניתי לאחר הרהור קצר, "לא חשבתי על כך."

*
...
השאלה המיידית שנדרשתי לה הייתה לאיזו סוגה ספרותית שייך הסיפור של גניה זיו. כהיסטוריון, העֲדפָתי הראשונית הייתה כתיבה מחקרית־ביוגרפית על הגיבורה, שעל אודותיה הצלחתי לדלות מעט מידע ראשוני מפי אִמי ומפי אחותה מרים, אשר הכירו אותה מביקוריה בביתן שבקובנה. אולם לאכזבתי, גיליתי שהתיעוד עליה זעום. ככל שהתחקיתי אחריו, החומר העיקרי שמצאתי ושהיטיב להאיר מעט מדמותה היה תיק הסטודנטית שלה באוניברסיטת קובנה, אשר היה ספון בארכיון המרכזי בווילנה, ותיאור קצר פרי־עטו של עמיתהּ לעבודה יוסף גאר. הוא, שתיעד בספריו את תולדותיה של היהדות הליטאית בשקיעתה ובחורבנה, כתב באחד מהם פִסקה קצרה שהקיפה את דמותה של גניה זיו ואת סופה. מלבד אלה, מצאתי אזכורים של שְמה בכמה תעודות ממשלתיות ובמקורות אנציקלופדיים. כן הגיעו לידיי ריאיון עומק נרחב מאוד עם אחיה, ויליאם לורנס, ותיק ארכיוני של בית היתומות. תיעוד מצומצם בהיקפו זה מנע כל אפשרות למימוש רעיון הכתיבה האקדמית.
הפתרון היחיד שעמד על הפרק, ושהשתלב יפה בלימודיי, היה כתיבת רומן היסטורי – סוגה ספרותית ידועה ואהובה. אכן, תוצר כתיבה זו, הספר שלפנינו, הוא רומן שבמרכזו דמותה ההיסטורית של מנהלת בית היתומות בקובנה גניה זיו, על רקע המציאות למן ראשית המאה העשרים בפלך קובנה ועד לאֵימי השואה בליטא. מבעד לדמותה המוארת, נחשף הקורא לאירועי התקופה החל במהפכת 1905 באימפריה הרוסית, עבוֹר בגירוש יהודי פלך קובנה במלחמת העולם הראשונה, במחסור וברעב בעיר וילנה בעת הכיבוש הגרמני באותה המלחמה, באוטונומיה הלאומית היהודית בראשית עצמאותה של ליטא, באפליה הלא־רשמית של האזרחים היהודים במדינה, וכלה באימי שנת הכיבוש הסובייטי ובאקציות הרצח הראשונות שביצעו הגרמנים והליטאים בגטו סְלַבּוֹדְקָה שבקובנה. אף שכל ההתרחשויות האלה מובלעות בתוך הרומן ההיסטורי, דומה שמומחשת בו היטב רוח התקופה.
בראשית ספרו "מחתרת הנייר – המלחמה על אוצרות הרוח של ירושלים דליטא" כתב עמיתי החוקר דוד פישמן: "לקחתי לעצמי את החופש לדמיין את רגשותיהם ואת מחשבותיהם של גיבורַי... אבל מעשיהם אינם מדומיינים – תיאורם מבוסס על מחקר מעמיק ועל תיעוד." לפניו עמד תיעוד עשיר מאוד ביומנים ובספרים, שממנו התאפשר לו ללמוד ולחקור את מעלליה של "מחתרת הנייר" היהודית בווילנה הכבושה בידי הנאצים. חומר יקר־ערך מעין זה על גיבורת ספרִי היה חסר, ולפיכך נאלצתי לעתים לדמיין לא רק את רגשותיה ומחשבותיה אלא אף את מעשיה. האומנם התרחשו כל המעשים שתיארתי בספר? ייתכן שלא, אולם גם אם חלקם לא קרו בפועל – היה בהם כוח ממשי לקרות במציאות המתוארת. כי את המציאות הזאת לא דמיינתי. היא נבנתה מתוך מחקר מדוקדק ככל שהתאפשר לי על המקומות ועל האנשים, על הבניינים ועל הטיפוסים, על האווירה ועל היחסים הבין־אישיים והבין־גזעיים בתקופה המתוארת. יתרה מזו, רוב רובם של האישים הנזכרים בספר היו דמויות ממשיות שפעלו בזמנה של הגיבורה ובסביבתה הקרובה ושאֶת חלק הארי בהן זכיתי להכיר היטב אם מתוך כְתבים ואם מהיכרות אישית קרובה. במציאות אמִתית זו, תיאורי המעשים של גניה זיו היו רֵאליים לחלוטין, וייתכן אפוא שאף התרחשו בפועל.
אולם דומה שהמעשים והשיחות שבספר משמשים רק רקע ותפאורה, וכל תפקידם הוא להציג את דמותה הייחודית של גיבורת הספר. לפיכך אין גם חשיבות מהותית לעובדה אם אמנם התרחשו בפועל או שמא רק בכוח, ודיינו שהם ממלאים את ייעודם. אכן, גניה זיו, או כמו שכינוהָ בקובנה "פְֿרוֹלַיין זיו" [העלמה זיו], הייתה אישה ייחודית בנופה של ליטא בשנות השלושים של המאה ה־20. מילידת עיירה נידחת בצפון־מערבה של ליטא דהיום, היא צמחה לתלמידה־חכמה שהייתה מעורָה היטב בספרות הכללית והתורנית, אך גם לנערה־אישה בעלת אופי עצמאי־עקשני. באמצעות תכונות אלו היא הצליחה לפלס את דרכה בין מכשולים רבים, ומתוך בירורים פנימיים מתמידים גם לממש את ייעודה – חינוך ברוח מסורתית של בנות שהגורל התאכזר להן.
...
התקופה המרתקת ורבת התהפוכות למן שלהי המאה ה-19 ועד לשואה היא שהצמיחה את דמותה הייחודית של הגיבורה, כמו שהיא באה על ביטויה בספר שלפנינו, ספר אשר בלא ספק מגלֶה טפח ואולי אף טפחיים מהקסם שבו נשביתי, כשבעצמותיי בוערות מילותיה האלמותיות של שֶרוֹן קֵמְרוֹן בסיום חיבורה 'האור במקומות המסתור': "לכמה אנשים ניתנת הזכות לסכם את חייו של אדם שהם מעריצים כל כך, לא כל שכן לכתוב ספר שלם על אותו אדם?"

» ביקורות נוספות של בן-ציון
» ביקורות נוספות על מעֵבר לסוף - סיפורה של מנהלת בית היתומות בקובנה שצעדה עם תלמידותיה אל המוות