1. מזרע אברהם - סיפור שהיה

להלן סיפור אמִתי שתחילתו בקובנה וסופו בסיביר (רק שם הגיבור הראשי ושם בנו שונו מסיבות השמורות עמי).
למען שטף הקריאה השמטתי כאן את הערות השוליים ואת התמונות (למעוניינים בכך - ראו את הסיפור המלא באתר שלי:
http://www.b-klibansky.com/#!-/c1cco):

מזרע אברהם

עננת חרדה אפפה את ר' שלמה בימים האחרונים. מאז שבִּתו הודיעה לו את החדשות המסעירות, הוא לא הצליח עוד לרכז את מחשבותיו.
... רק כמה חודשים קודם לכן היא נסעה עם אחותה לאוניברסיטת וילנה, אך במקום ללמוד כדבעי עסקה שם בענייני שידוכים... ומי חתנהּ? סיפרה כי הוא רופא צעיר ומבטיח. דא עקא – רחוק מיראת שמים... אוי, שומו שמים! מדוע הוא, ר' שלמה רוּדמינסקי, ראש הקהילה בקובנה ומגבאי "בית המוסר", זוכה ל"נחת" כזאת?! את ילדיו גידל ברוח ישראל סבא, והתוצאה? – חתן ריק ממצוות, פרי באושים של השכלת וילנה. זו תורה וזה שכרה?!...
כך התהלך לו ר' שלמה ימים אחדים אחוז בשרעפיו. לבסוף גמלה בלבו ההחלטה. אין ברֵרה. אף שהדבר יהיה למורת רוחה של בתו, יש לבטל את השידוך. מחר ייכנס לבית רבה של קובנה, ישיח את דאגתו וצערו לפני הרב ויבקש ממנו הסכמה להחלטתו. הלוא הרב מכיר אותו היטב. לא מעט פעמים ישב בבית הרב והתגייס ראשון לכל דבר שבמצווה. לא יעלה על הדעת שאדם כר' שלמה ייפול בפח כזה. הרב ודאי יבין לרוחו ויסייע בידו בעניין זה.
למחרת החיש ר' שלמה צעדיו לרחוב פְּרֵזִידֵנְטוֹ. בית הרב אברהם דוּבֶּר שפירא ניצב קרוב לביתו של נשיא ליטא, אַנְטַנַס סְמֵטוֹנָה. הנשיא כבר לא היה שם. ביום שפלשו הרוסים לליטא – בשבת ה-15 ביוני 1940 – נמלט סמטונה על נפשו לגרמניה הנאצית. צחוק הגורל, – חשב לו ר' שלמה בלכתו – הנשיא אינו מתגורר עוד בליטא, ואילו שכנו, הרב שפירא, עדיין כאן ומנהיג את קהילתו על אף השלטון הסובייטי האנטי-דתי.
מתוך מחשבות אלו הגיע ר' שלמה לבית רבה של קובנה ונכנס פנימה. דלת חדרו של הרב הייתה סגורה למחצה. דרך חריץ הדלת ראה כי מישהו יושב ליד השולחן ומדבר. אין דבר, הוא, ר' שלמה, ימתין קמעה. ודאי לא יארך הדבר. ר' שלמה הכיר את הרב שפירא. הוא היה ידוע ברחבי העולם היהודי כגאון-עולם, שאף הוצעה לו משרת הרב הראשי לארץ ישראל לאחר מות הרב קוק. רבה של קובנה לא נדרש לשקלא וטריא ארוכים, ובפקחותו הרבה יכול לעמוד על כל עניין כהרף עין. צעד לו אפוא ר' שלמה בינתיים לאטו הלוך ושוב לאורכו של המסדרון.
כעבור זמן קצר יצא האיש. ר' שלמה השתהה קמעה ונכנס אל החדר.
"ר' שלמה, מה הביאך לביתי, הן לא שבת ולא חודש היום?" – פתח הרב שפירא לאחר כמה דברי נימוס.
"רבה של קובנה, הפעם דבר אישי לי אליך", – ענה ר' שלמה כשהוא זע בכיסאו ומניע את גוו קדימה כמנסה להתקרב לעבר הרב – "אגש ישר לעניין: בתי, כידוע לרב, לומדת עכשיו באוניברסיטת וילנה. לפני ימים אחדים הודיעה לי כי היא מתעתדת להינשא לרופא מקומי".
"ומה פְּסוּל בכך, ר' שלמה? אמנם וילנה הייתה כמעט עשרים שנה סוֹגרת ומסוּגרת מבחינתנו, אך עתה אפשר לנסוע אליה באופן חופשי. ובכל זאת היא עדיין עיר ואם בישראל".
"הדבר נכון, היום אפשר להגיע מקובנה לווילנה, עיר הולדתי, בתוך שעתיים. אולם הבעיה היא ברופא הווילנאי עצמו – הוא רחוק ממצוות. הן ידוע לך, רבה של קובנה, ש'יראת שמים' היא עניין בוער בעצמותיי. וכי יעלה על הדעת שחתני לא יניח תפילין ולא ישמור שבת, חלילה? ומה יהיה עם ילדיהם, נכדיי, בעזרת-השם?...".
ר' שלמה עצר את שטף דיבורו, בלע את הרוק, ולבסוף אמר בנמיכות קול: "רבה של קובנה, ברצוני לבטל את השידוך".
הרב שפירא החליק בידו על זקנו הארוך, כמהרהר קמעה במצב הסבוך. ככל שנקפו הרגעים הלך גופו של ר' שלמה והתכווץ בכיסאו בעוד מבט עיניו תקוע בספרים שעל השולחן.
שררה דממה. ר' שלמה חש שהזמן עמד מלכת. הוא המתין למוצא פיו של הרב שפירא.
לפתע ניעור ר' שלמה מקיפאונו. הוא הבחין כי רבה של קובנה מיישיר אליו מבט נוקב. את הדממה פילח קול תקיף מהרגיל:
"ר' שלמה, הן החתן הוא מזרע אברהם. בימינו, גם זו מעלה גדולה!".
ר' שלמה לא הגיב. הדיבר כביכול ניטל ממנו.
"ר' שלמה, עצתי לך לא לבטל את השידוך. הכן חתונה כנהוג אצל גברין יהודאין, ואני אערוך את החופה והקידושין".
ר' שלמה הודה לרב שפירא ויצא מחדרו. מכל החלטיותו לא נשאר דבר. כפוף גו צעד ברחוב פרזידנטו בלא להַיישיר מבט אף אל ביתו לשעבר של הנשיא סמטונה.
... חתן מזרע אברהם... בזה אפוא מסתפק היום רבה של קובנה. גם לו, לר' שלמה, ראש הקהילה בקובנה, די בחתן מזרע אברהם... הייתכן?? אולם הרב יעץ לא לבטל, ועצתו מי יפֵרנה?! הוא אף חרג ממנהגו הקבוע וקָבע כי בעצמו יערוך את טקס החופה... נפל אפוא הפור...
ר' שלמה הציץ בשעונו. לפתע ניעור ממחשבותיו והאיץ את הילוכו. הוא מיהר לבית המוסר, לשיעורו היומי המצוין של ר' חָצְקֶל. הייתה זו שעת קורת הרוח היחידה של ר' שלמה בימים אלו.
ר' שלמה נכנס לבית המוסר והתיישב על מקומו ב"מזרח". קולות הלימוד של הנוכחים הצליחו להסיר ממנו את הלֵאות הכבדה שאפפה אותו. אכן, בית המוסר נשאר מעין "שמורה" יהודית יחידה במינה בליטא בכלל ובקובנה בפרט. היה זה מוסד ותיק מאוד בעיר, שהקימו ר' ישראל ליפְּקין מסָלָנְט, מייסד תנועת המוסר, בשנת 1848. חלפו תשעים שנה, והמוסד הזה, בבניין חדש עם מיטב השכלולים של מים זורמים והסקה מרכזית, עדיין היה מקום שוקק חיים. עכשיו ישבו בו מטובי הלמדנים שבקרב בעלי-הבתים הקובנאים. והנהגות בית המוסר – כיאה לשמו – היו חמורות ובעלות סדרים על-פי דוגמת הנהגות ישיבת המוסר המפורסמת שבעיירה קֶלם אשר במערב ליטא. מובן שהרבה רבנים אשר נזדמנו לקובנה מצאו לנכון להיכנס לבית המוסר המהולל ולטעום מטעמה של תפילה מוסרית אמתית או משעה של קורת רוח בלימוד עם אחד מיושבי הבית. וגולת הכותרת של הלימוד בבית המוסר הייתה שיעורו היומי של ר' חצקל בֵּרשטיין, שיעור עמוק בתלמוד שרק למדנים מובהקים יכלו לרדת לעומקו. ועל כל זה ניצח ר' שלמה, מגבאי בית המוסר.
לאחר השיעור מיהר ר' שלמה לביתו, סיפר לאשתו על עצת רבה של קובנה, ושניהם הסכימו כי יש להתחיל בהכנות לחתונה.
החתונה התקיימה כעבור זמן קצר בקובנה ברוב עם ובהשתתפות המחותנים מווילנה. את החופה עָרך, כמובטח, רבה של קובנה בכבודו ובעצמו.
.....
שינויים מפליגים חלו בתנאי חייהם של תושבי ליטא היהודיים מאז פלישת הסובייטים. החינוך העברי נאסר, תנועות הנוער פוזרו, המפלגות הוצאו אל מחוץ לחוק והעסקים הגדולים הולאמו. גם חיי הדת השתנו בלא הכר. הפגיעה הקשה ביותר הייתה בדמותה של השבת. היא פסקה מלהיות יום מנוחה, והעובדים היהודיים בכל המפעלים והחנויות נאלצו לעבוד בשבתות כביום עבודה רגיל.
עסק הטקסטיל הוותיק של ר' שלמה היה אף הוא בין המולאמים. בצוק העתים מצא לו ר' שלמה עבודה כסוכן של מפעל ההגרלות הממשלתיות. תפקיד זה אִפשר לו להימנע מעבודה בשבתות. אולם לא כולם שפר עליהם גורלם. רבים מהיהודים נאלצו לצאת לעבודתם גם בבוקרו של יום השבת, ותפילות היום בבתי הכנסיות נעשו דלות משתתפים.
החששות הלכו וגברו. מה יהיה הצעד הבא של השלטונות? האם יאסרו את השחיטה הכשרה? יהודים שומרי תורה אחדים החלו ללמוד הלכות שחיטה והכשירו את עצמם לשמש שוחטים ביום עֶברה. גם ר' שלמה עשה כן. מי יודע – חשב לעצמו – עלולים להגיע ימים שלא יהיה אפשר להשיג בשר כשר. ילמַד הוא אפוא הלכות שחיטה ויוכל לשחוט תרנגולות למשפחתו.
.....
שבת ה-15 ביוני 1941. בדיוק שנה חלפה מאז פלישת הסובייטים לליטא. כבכל שבת, התכנסו באי בית המוסר גם בשבת זו לתפילת שחרית. על פני כמה מהם ניכרה בהלה. הם שמעו כי לפנות בוקר היו מאסרים של משפחות יהודיות. אחת מהן הייתה משפחת חברם ר' בן-ציון קְליבּנסקי. ר' בן-ציון היה מבאי בית המוסר הקבועים. למן ראשית שנות ה-30 הוא שימש מנהל "כולל קובנה" – הכולל המפורסם בעולם. נשיאו של כולל זה היה הרב אברהם דובר שפירא, רבה של קובנה, ור' בן-ציון היה יד ימינו בכל ענייני הכולל. נהגו אפוא בבית המוסר כבוד בר' בן-ציון וקבעו את מקום ישיבתו בכותל המזרח.
מזה כמה שבתות היה כיסאו של ר' בן-ציון ריק. מחלת לב ריתקה אותו למיטתו. גם בשבת שבה התרחשו המאסרים הוא נעדר מהתפילה. מתוך דאגה לשלומו ולשלום משפחתו החליט ר' שלמה בו במקום לשלוח אליו שליח. הוא פנה בעניין זה אל אחד מצעירי בית המוסר, שמעון סגל:
"שמעון, הן אתה בחור זריז ונמרץ, גש אל ביתו של ר' בן-ציון וראה מה שלומו ומה הוא מספר על מאסר בני משפחתו".
מיהר שמעון לבית ר' בן-ציון ומצא אותו שוכב במיטתו. ר' בן-ציון מיעט בדיבור. הוא רק ביקש למסור למיודעיו בבית המוסר כי הסובייטים אסרו את שני בניו וכי גם אשתו הצטרפה אליהם. בו עצמו לא נגעו בגלל מחלתו וחולשתו.
רבים נאסרו הלילה, – הרהר לו ר' שלמה בינו לבינו לאחר ששמע משמעון את הפרטים המעטים – אך מה החוט המקשר ביניהם? בנו המבוגר של ר' בן-ציון היה פעיל בבית"ר ומזכיר קרן תל-חי, וזו כנראה הסיבה למאסרה של משפחת קליבנסקי. אולם גם סוחרים לא מעטים היו בין האסורים. מסתבר אפוא שהסובייטים החליטו לאסור הן ציונים פעילים הן בעלי רכוש לשעבר. הייתכן שגם הוא, ר' שלמה, מיועד למאסר? הלוא אף הוא היה סוחר גדול בטרם הלאימו הסובייטים את בית העסק שלו, ומדוע זה ישפר גורלו מיתר הסוחרים?! ואם לא די בכך, הוא גם היה עסקן ציבורי ידוע... לבקשתו, ניגש אחד מצעירי בית המוסר לביתו כדי לראות אם יש תכונה סביב הבית. אכן, חששו של ר' שלמה לא היה חשש שווא. בכניסה לבית עמדה משאית...
ר' שלמה החליט לא לחזור למעונו לאחר התפילה. במקום זאת שוב הלך אל רבה של קובנה, והפעם כדי להתייעץ עמו כיצד עליו לנהוג.
הרב שפירא כבר ידע על המאסרים הרבים. כששמע מר' שלמה כי גם הוא מועמד לגירוש, יעץ לו: "ר' שלמה, המתן ואל תחזור לביתך. אולי יינצלו בני משפחתך בזכות היעדרותך. אולם אם לא יעזור הדבר ובני ביתך יוּצאו בכל זאת מהבית, תצטרף אליהם".
ר' שלמה חזר לבית המוסר וסיפר לידידיו על עצתו של הרב שפירא. לאחר דיון קצר בין הנוכחים הוחלט לבקש מכמה בחורים לעמוד בתורנות לא הרחק מביתו של ר' שלמה כדי לראות את המתרחש. הוא עצמו נותר בבית המוסר כדי להמתין לבאות. השעות נקפו, והמשאית הוסיפה לעמוד במקומה. כך עבר יום השבת על ר' שלמה בהמתנה דרוכה. והנה לפנות בוקר של יום ראשון נראו לפתע אשתו ובנו של ר' שלמה מוּצאים אל המשאית. מיד הודיעו על כך לר' שלמה, והוא מיהר אל ביתו והסגיר את עצמו.
ר' שלמה נצטווה גם כן לעלות אל המשאית, והיא יצאה לעבר תחנת הרכבת של קובנה. שם נגלתה לעיני ר' שלמה רכבת משא ארוכה, ובה מגורשים רבים. הוא ובני משפחתו צורפו אל אחד הקרונות. לאחר יום המְתנה זעה הרכבת ממקומה. היא נסעה יומם ולילה, כשנוסעיה סובלים מתנאים קשים מאוד. כעבור כמה שבועות של מסע מפרך החלה הרכבת לעצור בתחנות, ומשפחות מגורשים הורדו ממנה. ר' שלמה ומשפחתו וכן עוד מגורשים הוּרדו בכפר קָסָרוּק שבדרום-מערב סיביר והובלו אל משק חקלאי. שם הם הועבדו בכל מיני עבודות מזדמנות. אט אט החל ר' שלמה להסתגל למצב. אולם להוותו הוא לא הצליח לארגן מניין תפילה בין היהודים המעטים. גם ביום הכיפורים נאלץ להתפלל ביחידות.
כמה שנים חלפו. השמירה רפתה במקצת, ור' שלמה מצא נוחם בבית הכנסת שבכפר הסמוך. ואילו בנו של ר' שלמה, בנימינ'קה, החל להתערות בקרב צעירי הסביבה. יום אחד נכנס בנימינ'קה הביתה ובפיו בשורה: הוא מצא בחורה כלבבו וברצונו לשאתה לאישה.
"מי המיועדת?" – שאל ר' שלמה מופתע.
"רוסייה מקומית נחמדה" – ענה בנימינ'קה.
עולמו של ר' שלמה חשך עליו. בתו בחרה ברופא מחלל שבת ואילו בנו הרחיק לכת עד לכדי גויה גמורה. הדבר פגע קשה גם באשתו של ר' שלמה. היא לא החזיקה מעמד וכעבור זמן קצר מתה מרוב צער.
ר' שלמה היה רצוץ ושבור. הוא לא יכול עוד להבליג; נעל את מגפיו, לבש את מעילו, ובלא אומר ודברים יצא רגלי אל בית הכנסת שבכפר הסמוך. בית הכנסת היה ריק. ר' שלמה ניגש אל ארון הקודש, פתח אותו, ובבכי נורא שפך שיח לפני קונו. כך עמד כמה דקות. לבסוף סגר את ארון הקודש והתיישב חסר אונים על אחד הכיסאות.
העייפות הכריעה אותו והוא שקע בעִרפול חושים. פתאום נבעת. הפנים המוכרות של הרב אברהם דוּבֶּר שפירא, רבה של קובנה, ניבטו אליו. זעם רב ניכר בהן. לפתע הרים הרב את ידו. הוא נענע את אצבעו כלפי ר' שלמה בתנועה מתרה, ובקול תקיף מאוד קרא:
"ר' שלמה, הן אמרתי לך – מזרע אברהם!!!".
ר' שלמה נרעש וזע ממקומו. הוא פקח את עיניו. דמותו של הרב שפירא נעלמה כלא הייתה. ר' שלמה חש שגופו מכוסה כולו בזיעה קרה. הוא קם וחזר אל ביתו נבוך ומהורהר. בפעם הזאת לא יעץ לו הרב שפירא מה עליו לעשות, והוא, ר' שלמה, היה אובד עצות לחלוטין.
.....
חלפו כמה שבועות. יום אחד נשמעה נקישה בדלת. ר' שלמה ניגש לפתוח. ניצבה שם אישה, מכורבלת בבגדים חמים וראשה עטוף בצעיף גדול.
"במה אוכל לעזור לך?" – שאל אותה ר' שלמה.
"אני מקפידה על כשרות" – היא ענתה. "שמעתי עליך כי תדע לשחוט. אודה לך מאוד אם תשחט בשבילי תרנגולת, כדי שאוכל לאכול בשר לאחר תקופה ארוכה שנמנע ממני הדבר".
ר' שלמה היה נבוך כולו.
... אמנם הוא היחיד בסביבה הקרובה שיודע לשחוט, ועזרה לַיהודייה למצווה גדולה תיחשב, אך מצד שני – מניין יודעת אישה זו שהוא יודע לשחוט?... אולי היא שליחה של הנ.ק.וו.ד, המנסֶה להפיל אותו בפח ולאסור אותו בעוון פעילות דתית אסורה?! ברוסיה הסובייטית זהו משחק באש. אם כן, מה לענות לה?... אולי יאמר לה שזו טעות והוא כלל אינו יודע לשחוט?...
ר' שלמה כחכח בגרונו. לאחר התחבטות פנימית חפוזה בא לידי החלטה:
"גברתי הנכבדה, הביאי אליי מחר את התרנגולת, ואמלא את מבוקשך".
האישה הודתה לר' שלמה ופנתה לדרכה. הוא חש כי נכון עשה, שכן לא יכול להשיב את פני היהודייה ריקם. אולם הפחד הגדול נותר, והוא ידע כי מחר יהיה האות: או שתבוא האישה או – אנשי הבולשת.
למחרת שוב נשמעה נקישה. בחשש כבד ניגש ר' שלמה לפתוח את הדלת. בפתח הדירה ניצבה האישה המכורבלת בבגדיה ועם הצעיף על ראשה, ובידה סל... אבן נגולה מעל לבו של ר' שלמה, והוא הזמין אותה להיכנס לדירתו. היא צעדה פנימה, הניחה את הסל על הרצפה והסירה מעליה את המעיל הכבד ואת צעיף הראש. ר' שלמה נדהם ממראה עיניו.
לפניו עמדה אישה צעירה וחיננית.
בעודו מכין את העוף החל לתהות על קנקנה. "משפחתי גורשה מריגה לסיביר, ואני כאן סטודנטית באוניברסיטה", – היא סיפרה – "אני מקפידה כמו בעבר על כשרות, ובתקופה האחרונה לא התאפשר לי לאכול בשר בגלל סיבה זו. גוּנב לאוזניי שיש יהודי במשק חקלאי סמוך היודע לשחוט עופות, וכך הגעתי אליך".
בין כה וכה נכנס בנימינ'קה הביתה. אביו הציג לפניו את הצעירה, והם פתחו ביניהם בשיחה ערה.
לא חלף זמן רב, ובנימינ'קה נשא את הצעירה הזאת לאישה.

נכתב לפני 10 שנים ו-6 חודשים

2. תפילה - תרגום שיר של חיים סמיאטיצקי

חיים סמיאטיצקי (1908–1943), יליד פולין, למד בישיבות הליטאיות וב-1932 בערך התיישב בוורשה. ב-1935 פרסם את ספר שיריו הראשון ביידיש "ידיים פשוטות", וב-1938 את הספר השני ביידיש "אגלי טל". ב-1939 זכה בפרס על-שם י"ל פרץ מידי "מועדון-פֶּן" של הסופרים והעיתונאים היידיים בפולין. עם פרוץ המלחמה נמלט לווילנה, ובה הוא נרצח כעבור כמה שנים, בימי חיסול הגטו.

החלטתי לתרגם כמה משיריו, שהיו חדשניים בשעתם. קטע של אחד משיריו שפורסם בעיתון היידי הוורשאי "היינט" בערב ראש השנה 1934 אני מביא כאן לפניכם. מי שירצה לקרוא עוד כמה משיריו המתורגמים, מוזמן לבקר באתר שלי בדף השירים של חיים סמיאטיצקי (בלשונית: פרסומים -> תרגומים):
http://www.b-klibansky.com/#!untitled/cz2m


תפילה

רואה אני אותך, אלוהים, בכל מיני צבעים,
כמו קשֶת.
ובכל מקום שרק נוגעים,
ידך בכל הגוונים פושטת.
על דרכִי בעולם,
המוסתרת במכאוב כמו חוט תיל,
תְּלה דגלון, לבן, באמצעות ידְך,
לסימן שאני הולך, לכל הפחות, בארץ של ידיד.
מדי יום ביומו בכל הרחובות
מובילים אותי אליך, רק אינני יודע לאן ומניין.
תְּלה דגלון, לבן, שיתנפנף במתינות
כסימן לבניינך.
בוא, ביתי פתוח לכל הכיוונים.
לשם מה לתעות אליך ולהיות מובלים באף,
על השולחן אכין ארוחה לסבלי הבודד
אז תבין, מהו להיות אדם בארץ.

*****

אלוהים!
כשהתחלתי להתפלל לפניך,
עדיין נשק הליל את שפתיי;
וכשסיימתי, כבר היום
החוויר באישוניי;
ואנשים הלכו לשאוב מים
מדלי הבאר.
ואני, חשבתי: את כל זה, – העולם
בראת בשבילי.
ואני בשבילך אינני עושה דבר.
אין לי בניין לקחת ממנו דלי;
אין לי בית בשביל מי מים להביא.
אתה ביתי – אביא את עצמי אליך.

נכתב לפני 10 שנים ו-10 חודשים

3. דרמה על חמישה תפוחי אדמה - תרגום מיידיש של סיפור משנת 1902

לפני שבוע נתקלתי ביצירה מעניינת משנת 1902 ונהניתי מאוד מקריאתה. חשבתי ליהנות גם את ציבור הקוראים ממנה, ולכן תרגמתי אותה מיידיש והוספתי אותה לאתר שלי (www.b-klibansky.com). דא עקא, בני ביתי הופתעו מהשפה הוולגרית של היצירה ולא גילו כל סימני התלהבות... רציתי להציע אותה לפניכם, הקוראים, כדי לשמוע את חוות דעתכם, והאם סוג כזה של ספרות עשוי לעניין אתכם. אם כן, אנסה להמשיך ולהוסיף עוד יצירות מתורגמות מיידיש לאתר שלי, ואם לא - אגנוז את הרעיון בעודו באִבו; ממילא אני עסוק מעל לראש :)

אז הנה היצירה כמו שהיא מופיעה באתר שלי:

ראשית, כמה מילים על המחבר:

אברהם רייזין (1876–1953), יליד קוידנוב שבפלך מינסק, היה סופר ומשורר יידיש, מהבולטים בחבורת סופרי היידיש שהתרכזו סביב י"ל פרץ בוורשה. ב-1914 היגר לניו יורק. יצירותיו, שציינו את ראשית המודרניזם בשירת היידיש, היו בעלות נימה סוציאלית, וגיבוריהן – פשוטי עם שייצגו את הסבל של היהודי הפרולטרי. אחת מיצירות אלו מוצגת כאן לפנינו. היא התפרסמה ביידיש ב-17 ביולי 1902 בעיתון "דער יוד" שיצא לאור בקרקוב. תפוחי האדמה ה"מככבים" בה היו המרווח הצר שבין רעב ובין "שפע" בקרב הפרולטריון היהודי.

היצירה בתרגום שלי מיידיש (ניסיתי להיות נאמן למקור ככל האפשר):

דרמה על חמישה תפוחי אדמה

– כבר אפשר לסנן את תפוחי האדמה? – שאלה פְרֵיידֶה בפנים רציניות מאוד בהביטה בשולחן שלידו ישב בעלה, שלמה החייט, ותפר עם שני פועלים יחד.
לשלמה לא היה אף סיפק להניח את עבודתו, הוא עדיין היה צריך להשלים שרוול אחד ולחתוך זוג מכנסיים לפועלים, אך בשָמעו את המילים "תפוחי אדמה" השתלהב "היצר הרע" בתוכו מאוד, והוא מיד הגיב:
– מה את שואלת, אישה טיפשונת? ודאי לסנן! תפוחי אדמה, כשנעשים מוכנים, מסננים אותם. וכי מה, לתת להם להישרף?...
– הכול הוא יודע! – עיקמה פריידה את פרצופה.
– מה קרה שיש היום תפוחי אדמה טובים? הם באמת רכים? – שאל שלמה בלא ששם לב לעווית של פריידה...
– כשתאכל תדע! – ענתה פריידה בכעס.
– נו, חברֶה! קחו את הדברים מהשולחן, הבה נאכל כבר ארוחת צהריים – פקד שלמה וניצוצות שמחה בעיניו.
ה"חברֶה", שני בחורימצ'יקים רזים, זרקו בזריזות את העבודה כביכול לא יידרשו לקחת אותה שנית לידיהם לעולם, העמידו את המגהץ מתחת לשולחן, וכבר היו מוכנים עם פיותיהם הרעבים לבלוע כל מה שבעלת-הבית ה"טובה" שלהם, פריידה, תיתן להם.
אולם אצל פריידה ניכַר שלא הכול היה מוכן לגמרי, והיא עדיין התעסקה ארוכות עם התנור כאילו הייתה צולה שם תרנגולות.
כשפריידה כבר הוציאה בעזרת השם את תפוחי האדמה מהתנור והניחה את הסיר על הכיריים, נשמו שני הפועלים מעט יותר לרווחה; שלמה עצמו ניגש ברחבות בעל-ביתית לכיריים, ועוד בטרם החלה פריידה בעבודת הסינון חטף בידו תפוח אדמה שחום מהסיר; אך התפוח היה חם מאוד ושלמה לא הצליח להחזיקו, וזה נפל מידיו על הרצפה.
שני הפועלים, שלכתחילה קינאו בו מאוד ולא יכלו לשאת את דבר גישתו לסיר כדי לקחת תפוח אדמה, פרצו כמתוך נקמה בצחוק על האירוע הנורא.
פריידה, לעומת זאת, פערה את פיה והחלה לצעוק:
– קִלקל תפוח אדמה! גרון טָרף! אינו יכול להתאפק כאילו הייתי לוקחת זאת למכירה.
צווחותיה של פריידה מעולם לא הטרידו את שלמה. בייחוד כשמדובר בתפוח אדמה. וכשהיא כבר סיננה את התפוחים הוא שוב התכונן לחטוף אחד מהסיר. אבל פריידה שמה לב לכך (פריידה גם כן כבר הכירה אותו!) וצרחה בזעם חייתי:
– התאפשר לי, רעבתן שכמוך, לסנן את התפוחים או לא?! אם לא, אני מיד שופכת את סיר התפוחים לרצפה.
שלמה חשש לאבד את כל התפוחים בגלל אחד ובהביטו בתיאבון על הסיר הלך ליטול את ידיו.
– אתה חושש, כך נראה, מחמים – ניסה בעת הנטילה אחד הפועלים, בֶּרְצִ'יק, לפתוח עמו בשיחה על התפוח שנפל.
שלמה כלל לא ענה לו, ורק תקע בו עיניים חדות. הפועל התחרט על שהעלה את חמתו של "בעל-הבית" לפני "ארוחת הצהריים", ונדר בלבו שלא לדבר עוד לעולם עם בעל-הבית על עניינים צדדיים. "שתיכנס בו הרוח, שיתלה את עצמו!"...
ה"קהל" התיישב ליד השולחן. פריידה נתנה תחילה את הלחם, ולאחר מכן הגישה כמה מלפפונים חמוצים עם ציר.
– טוב! טוב! – הילל שלמה, – תפוחי אדמה אוהבים מלפפון חמוץ, כך זה קבוע בטבע... טוב, טוב!
תוך כדי דיבור העמידה פריידה על השולחן קערה גדולה ריקה. היה זה מין צלצול שלישי שרמז כי תפוחי אדמה מגיעים![1] ובאמת בעוד רגע הביאה פריידה את הסיר, ובזריזות יתרה הפכה אותו והחלה לשפוך את תכולתו לתוך הקערה. שלמה הסתכל איך תפוחי האדמה רודפים זה אחר זה בעליזות ועפים בשמחה, ומרוצה מאוד הוא קרא:
– טוב, טוב! אך דומה שקצת מעט מדיי! – הוא העיר לבסוף בראותו שהקערה אינה מלאה.
– יהיה לך מספיק כדי לחיות! – ענתה פריידה ברוגזה.
שלמה נטל את התפוח הראשון, ואחריו נטלו שני הפועלים הרזים והחיוורים, הֶרְצִיק ובֶּרצ'יק, והסעודה החלה בעליצות. בתפוח השני שלמה כבר "נכנס לתפקידו" והרים קצת את כובעו, כאילו הפריע לו זה לבלוע. ואילו שני הפועלים הרזים והחיוורים לטשו עיניים מסוערות: תפוחי האדמה היו חמים מדיי בשבילם; אך להמתין, שוב, כדי שאלה יתקררו מעט הם חששו שמא ר' שלמה יסדר אותם באופן מכוער, והם בלעו חתיכות רותחות...
כאשר שלמה כבר היה בתפוח השישי נפתחה הדלת. לבית נכנסה חְיֵינֶה הסנדלרית, שהתגוררה ממול והייתה ביחסי קִרבה עם פריידה. שלמה עצמו – שיישאר הדבר בינינו – מוצאו גם הוא לא היה מייחוס גדול, ובכל זאת הוא התבייש מעט בסנדלרית, ועל כל פנים לא היה מרוצה ממנה ולא סבל אותה.
– היכן פריידה? – שאלה חיינה בהביטה בשולחן, היכן שהחברֶה "טחנו" את הסעודה.
– מי יודע איפה! – רעם שלמה ביובש – מסתמא במטבח!
– אני כאן, חיינה! – נשמע קולה של פריידה מהמטבח.
פריידה יצאה מהמטבח.
– צריך להאכיל גדוד כזה! – היא התלוננה לפני חיינה, – רק רצים ומתרוצצים, ברוך השם!
– בישלת היום תפוחי אדמה לארוחת הצהריים? – שאלה חיינה בהביטה בעיניים רעבתניות על השולחן.
– כן, תפוחי אדמה – ענתה פריידה באנחה – אין לי אפילו זמן לאכול. קחי, חיינה, תפוח – היא אמרה לבסוף בחצי פה.
שלמה השתעל בכעס, ושני הפועלים נעשו חיוורים עוד יותר.
– צריך באמת לטעום תפוח אדמה אחד – קימטה חיינה את מצחה באדיקות, וניגשה קרוב יותר אל השולחן.
שלמה קם בעצבנות מהספסל, וצנח חזרה בלא שיידע מה לעשות מרוב כעס.
– תפוחי אדמה מצוינים! – היללה חיינה באכלה את התפוח בתיאבון רב.
"הלוואי שתקיא!" – קילל אותה שלמה בלבו.
– ממש תפוחי אדמה טובים, היכן קנית אותם? – הוסיפה חיינה להלל, ולקחה עוד אחד.
שלמה נרעד. לולא התבייש היה חוטף את הקערה ולא היה מאפשר להתקרב אליה, אך הוא לא היה חזק עד כדי כך ורק השתעל בזעם רב.
– תפוחי אדמה הגונים, הם נמסים בפה! – היללה חיינה כל הזמן, ולקחה תפוח אדמה שלישי.
"שתיכנס הרוח באביה, חוצפה שכזאת!" – התרתח שלמה בשקט. – "את המוח אגהץ לה!"...
– מחר, בעזרת השם, צריך גם כן לבשל תפוחי אדמה. כבר זמן רב לא בישלתי.
– כשאין, לא מבשלים ולא אוכלים – רעם שלמה בלא קשר, רק מתוך חשק בלתי נשלט להקניט את הקבצנית הענייה, הסנדלרית המאוסה שזוללת את תפוחי האדמה שלו.
– לא, לא זה, אין לי זמן לקלף – ענתה חיינה בלא להבין את סיבת כעסו של שלמה, ולקחה עוד תפוח אדמה.
"רע מאוד!" – חשב שלמה וזרק מבט מיואש בשני הפועלים, כאילו אמר להם: חברֶה, מה אתם שותקים, הצילו! אבל הפועלים לא הבינו דבר, וחיינה לקחה תפוח אדמה חמישי.

*****

– את ! ! ! – שאג שלמה בפראות כשחיינה יצאה – את ! ! ! מדוע ביקשת ממנה לאכול תפוחי אדמה, אה? "בעלת צדקה" שכמוך![2]
– וכי יודעת אני – ענתה פריידה כביכול מתוך אשמה – הן אי-אפשר להיות "חזיר", אם אדם נכנס מבקשים ממנו לאכול, אבל היא הלוא צריכה גם כן לא להיות חזירה. צריכה להיות לה אצילות עצמית לא לאכול.
– לקרובה שלך אצילות! – רעם שלמה.
– הקרובים שלךָ באמת אציליים מאוד! דודך היקר לֵייבְּצִ'י, כשהוא כבר מגיע פעם לשבת, זולל הוא הכול עד כלות...
– שִתקי! – התרתח שלמה. בראותו כמעט את התחתית של הקערה ובהיזכרו שלולא כניסתה של הסנדלרית יכלו עדיין להיות חמישה תפוחי אדמה יתרים בקערה, ובחֶלקו שניים ואולי אף שלושה...
– אני באמת מפחדת ממך! – לא נכנעה פריידה.
ברצ'יק והרציק לקחו כל אחד עוד תפוח.
הקערה נעשתה ריקה עוד יותר, ושלמה עדיין רצה, כל כך רצה לבלוע אותם, לבלוע בלא סוף. וחמישה תפוחי האדמה שחיינה, הסנדלרית המאוסה, זללה לא נתנו לו מנוח, והוא שוב שאג:
– את שותקת סוף סוף!?... אני מגהץ לך את המוח.
– אני צוחקת ממך! – לא רצתה פריידה להיכנע.
הקערה התרוקנה, ושלמה התרתח מאוד: חמשת תפוחי האדמה באמת חסרו לו, והיא צוחקת ממנו. היא, שיש לה קרובה זללנית כזאת. מרוב זעם הוא לא יכול להוציא הגה מפיו.
הוא רק חיפש משהו על השולחן, הלב שלו היה מלא על גדותיו בחרון וכעס. פריידה הבחינה בזעמו, וגם היא רתחה מכעס עצור: היא אפילו לא טעמה תפוח אדמה אחד. לא היה לה זמן בכלל, והוא זלל לו כמו איכר ועוד צועק, והיא נתנה קולה בזעקה:
– אתה גזלן, זללן, שיכור!
– איפה המספריים? המספריים? המספריים ! ! – צרח שלמה בחמת זעם. – אגהץ לה את המוח.
והבית התרומם באוויר...





[1] הכוונה לצלצולים הקוראים לבאי הצגות תאטרון לשוב לאולם לאחר ההפסקה. הצלצול השלישי הוא האחרון בסדרת צלצולי-קריאה אלו.

[2] "בעלת צדקה" - ותרנית על חשבון אחרים.

נכתב לפני 10 שנים ו-11 חודשים