ביקורת ספרותית על אולי נזכרתי מאוחר מדי מאת חן לבקוביץ׳
ספר מעולה

---

מה התחלה ומה הסוף

מספר ספרים נכתבו על זקנה, בשלביה האחרונים כשאדם הולך ונמוג אל עצמו, כמו האיש הזקן, פרידה, של נגה אלבלך. אז מה אפשר לחדש בכתיבה העוסקת בנושאים קשים שתמיד יעוררו תחושת מעוקה קשה, ואת כל הפחדים הדמוניים שלי לעובדה שהחיים עלולים להוביל אותנו למחוזות של השפלה וסבל.

חן לבקוביץ', בספרה, אולי נזכרתי מאוחר מדי, אומנם עוסקת בזקנה המשפילה, אך היא מעניקה לה זווית ראיה מיוחדת וכבוד למאבק הענק שמתקיים בנפשה של ישישה אחת בשארית חייה, בכדי לשמור על שרדי זיכרונותיה, ולהשאיר אחריה מסמך לביתה, בו יסופר סיפור חייה, שמעולם לא סופר, ותמיד תעלה השאלה מהו האדם, האם אוסף הזיכרונות שלו, המורשת שהוא הותיר לקרוביו, אם בכלל? או סתם מספר קופסאות קרטון, בהן צילומים ומזכרות, אולי יומן, ולא תמיד יודעים מה לעשות בכל התכולה?

חן לבקוביץ' כותבת יומן בדוי, של חגית, אישה דמנטית בגיל 82 המאושפזת בבית אבות, שהייתה בעבר אשת מילים-עורכת לשונית, כעת היא מתקשה לדבר, ליצור קשר עם קרובים, לעתים היא מתבלבלת בזיהוי נכדיה, אך יש דבר אחד שהיא עדיין יכולה לעשות, להקליד את זיכרונותיה, ההולכים ומתפוגגים לתוך המחשב הנייד שלה.

ההקלדה הבדויה, יוצרת מסמך מרגש, שלמעשה מתמודד עם השאלה הגדולה, מיהו האדם, מהו הסיפור שהוא יותיר אחריו, אם בכלל? מהי הכנות וסגירת מעגל חיים שהוא מנסה להותיר, והאם סגירת מעגלי חיים בכלל אפשרית, או שתמיד תישאר ההחמצה הנוראית, לדברים שנפרמו ולא הסתדרו בחייה של חגית, השואלת בשארית זיכרונה ובשאריות יכולתה להתבטא, את הדברים הגדולים של החיים.

זקנה היא כמו פילטר סובייקטיבי גדול, לעתים היא מיפה דברים, לעתים הדברים שנראים שוליים ולא חשובים, הם הדברים הזכורים באופן בהיר, כמו אהבה הראשונה, שהפכה לאכזבה ולהתפכחות כואבת, שעדיין זכורה היטב.

חגית כותבת, על בעלה לשעבר, אב ביתה שכעת מטפלת בה, על העובדה שהיה עוגן לחייה הסוערים והמסוכסכים, אך היא הייתה זקוקה גם לביטוי מיניותה, לאהבה חושית, שתבטא את היותה אישה. הרצון לממש צורך אנושי מוליך לקשר מחץ לנשואים, מעשה שבסופו של דבר גרם לה להיפרד מבן זוגה שהעניק לה רוגע וביטחון, והיכן הייתה ביתה בכל מערכת היחסים הכושלת הזאת? זאת אחת מהדילמות המרכזיות שאותן מעלה הספר, כמעגל חיים שתמיד יישאר פרום, אך חגית מבקשת לספר את הסיפור שלה בכנות כואבת לביתה, אולי היא תבין, אולי היא תכעס, מנסחת חגית, את התובנה שלה לגבי הדברים שכתבה.

לבקוביץ' מנסה לנסח מסמך שיבטא מציאות חיים, או היעלמותם, באמצעות כתיבה פשוטה, בה לעתים מילים נעלמות, עם שגיאות כתיב, או שגאות הדפסה, לעתים צריך מעט להתאמץ ולנחש את הדברים הנכתבים, לעתים המילים הופכות לבליל אותיות חסר משמעות, שהוא בעצם המשמעות הגדולה של הספר.

אפילוג.

רעייתי, עוברת חוויה דומה, בליווי אמא שלה, המאושפזת בבית אבות.
לפני מספר חודשים פיננו את דירתה, נותרו מסמכים, אחד מהם היה יומנה של הסבתא של רעייתי, שנכתב בכתב יד, ויש בו משהו מפתיע, בו האישה הפשוטה והטובה נפרדת מיקיריה.

אני אקליד את דבריה במחשב, מעשה שגורם, לאבד את מראה האותיות הנכתבות במאמץ אחרון, כתמונה של טשטוש והתפוגגות של המלים והאדם עצמו.

שלום ילדים זה סוף הדרך.

חצי מהזיכרונות הלך לאיבוד זרקתי אותם עם ניירות עיתונים לזבל לו ידעתי מה התחלה ומה הסוף

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על אולי נזכרתי מאוחר מדי