ביקורת ספרותית על עד חוד הצער מאת אהרן אפלפלד
ספר טוב

---

יש חשבונות באתר שממש קשה לי להבין. למשל כאלה שקוראים ספר שלם ומסכמים את הקריאה עליו בשתי מילים. או כאלה שמרכזים תגובות קצרות של כמה אנשים. אני מניחה שזה בגלל שאנשים הם שונים, הטעמים שלהם שונים וגם יכולות הכתיבה שונות מאדם לאדם וגם כי לא כל דבר בעולם אפשר וצריך להבין. לפעמים נשארים עם תעלומות ופשוט לומדים לדלג על חלק מהמשתמשים על פי החתימות שלהם. בלי לקרוא, בלי להגיב, פשוט לדלג. אבל לפעמים ממש קשה לי להבליג, ואני מתקשה להתאפק. לכתוב "סביר. ניתן לקרוא" או "קשה לי להמליץ, הספר קשה לקריאה" על ספר מצוין של אפלפלד - אדם ששם לו למטרה ולמפעל חיים לתעד את השואה והקהילות שאבדו, זה לא עניין של טעם אישי, זה עניין של עצלות מחשבתית, וזה די מרגיז אותי לראות סקירות כאלה נשארות באתר, סתם הייט בלי הנמקה.

משפרקתי את הכעס שלי אפשר לגשת לסקירה. זה הכי ספר שואה של אפלפלד שקראתי עד כה, ואם בספרים אחרים היא נמצאת ברקע, בשמועות, בהדים לאנשים או מקומות שאבדו, כאן היא מוזכרת באופן ממשי. כרגיל אצל אפלפלד יש כאן נער צעיר בתהליך חניכה והתבגרות בצל מלחמת עולם ושואה. הפעם זה אדמונד בן השבע עשרה שברח מהגטו ומצא עם עוד ארבעים ומשהו פרטיזנים יהודים ביערות. הקבוצה שהיא ספק גדוד ספק קומונה מובלת על ידי אדם בשם קמיל שהוא ספק לוחם ספק איש רוח. מעבר לליכוד של האנשים, לדאגה לאוכל ולתפקוד של כולם ובהמשך גם לניסיונות הצלה של יהודים מרכבות, הוא מוביל את האנשים בסוג של מסע רוחני שאינו בהכרח דתי במקורות היהדות.

אדמונד עצמו שקוע בתהליך ההתבגרות שלו, עמוס חרטות על התקופה שבה אימו היתה חולה והוא ברח אל אהובתו הגויה, ולמעשה נטש את ההורים. חוץ מזה הוא במסע למידה וחניכה והוא בוחן את חברי הקבוצה, את המפקד, את הסגן שלו, את הקומוניסט, את המבשלת, את הילדים שאימצו להם. מכל אחד הוא לומד משהו, גם על האופי בשגרה וגם על האופי בחירום - מי קם וממהר לעזור, ומי נשאר בצד ועושה מעט ככל האפשר. זה גם מהדהד לו את תחושותיו וחרטותיו שלו. הם ניזונים מאוכל שהם שודדים מאיכרים בדרך, וגם על כך הוא מתעכב. מאוחר יותר הקבוצה מבינה מה הן הרכבות העוברות ומה פשר הצעקות שעולות מהן, והם מנסים לעזור - לעצור רכבת ולהציל אנשים. לפעמים הם מצליחים וגם המילה הצלחה מוטלת בספק, הניצולים לא אסירי תודה על חייהם שהושבו להם. הם מפורקים, תשושים, המומים ונדהמים, וחלקם גם מתים מאוחר יותר, כי הם חולים מדי. אחד מהניצולים הללו למד עם אדמונד בגימנסיה, וזה משקף לו מראה מחרידה של "מה היה אילו" לא הצליח לברוח ברגע האחרון.

זה ספר שיש בו הרבה אוזלת יד וחוסר אונים. ניסיון לקחת חוטים דקים ולשזור מהם תקווה לעתיד, כי בכל זאת הנער אדמונד בן שבע עשרה, מתבגר וממשיך לחיות וגם לומד על שורשיו היהודיים על הדרך, על כוחות הנפש שלו ושל אחרים ועל כוחות גוף. וכמו שאמרתי - זה הכי שואה של אפלפלד שקראתי עד היום.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על עד חוד הצער