ביקורת ספרותית על עד חוד הצער מאת אהרן אפלפלד
ספר מעולה

---

אדמונד, צעיר בן 17, מספר לנו את סיפורה של הקומונה בת 44 החברים, חבורה אסופית של פרטיזנים הכוללת 3 נשים, אחת קשישה ושתיים צעירות יחסית. בקומונה גם שני ילדים, אחד פעוט בן שנתיים ואחד בן 8. כל האסופה הזו מתלכדת בשנה האחרונה של מלחמת העולם השניה תחת הפיקוד של קמיל וסגנו פליקס. קמיל הוא מפקד נערץ, איש מעשה ואיש רוח. סגנו איש עצור ושתקן, מוזיקאי עד לא מזמן.

בנובלה זו, כל ספריו של אפלפלד הן נובלות, מיטיב המחבר כתמיד ליצור עולם ומלואו במשיכות מכחול עדינות. גם כאן הוא יצר מיקרוקוסמוס נוגע ללב, כשהוא מביא לפנינו תאור של כעשר דמויות, כשבכל פרק של שניים-שלושה עמודים נפרש לפנינו עולמה של דמות זו או אחרת, תהיה זו הקשישה צירל, המכירה את רוב משתתפי הקומונה הפרטיזנית, היודעת תמיד לומר את המילה הנכונה, יהיה זה קמיל הנותן כבוד רב הן לאימון המפרך כמו למילה הנכונה והמדוייקת היוצאת מפיו.

אדמונד מכה שוב ושוב על חטא שכשבהיותו תלמיד מצטיין בחר לצאת לדרך רעה של אהבה מסנוורת לחברתו, התרחק ממשפחתו ובעיקר מאימו החולה. ברגע של עמידה על רציף הרכבת ודקה לפני שליחה למחנות המוות, ההורים מפצירים באדמונד לברוח ולעזוב אותם. רגע העזיבה כואב לו והוא שב ופוגש את הוריו רק בחלומותיו.

אבל עיקר הסיפור הוא במתרחש בקומונה, המונה בתחילת הסיפור 44 חברים, רובם לוחמים. בסיום הם כבר מעל 170 איש, רובם פצועים, מזי רעב ומוכים נפשית. מצבם הולך ומדרדר דווקא לקראת כניסת הרוסים, אבל הסיום הוא סיום אנושי בלתי נמנע ונוגע ללב.

אפלפלד מעניק לנו סיפור נוסף מתוך מסע הצלב האישי שלו, מסע המסרב להשכיח את מוראות הנאצים, את מוראות טבע האדם הנלכד בזמנים בלתי רגילים. כאן הוא מביא לידי קיצונות את אכזריותם הנודעת של הנאצים, המסופרת ברקע, לעומת הקומונה, שחבריה מרבים שיחה, דיון וקריאה בטקסטים תנ"כיים ויהודיים. הקומונה כולה אהבת אדם ועזרה הדדית. זה מובן כל עוד ברקע משתוללת המלחמה ואנשים איבדו את היקר להם מכל.

אפלפלד אינו מצייר תמונה ורודה כלל וכלל. אנשים לא מגיעים אל החופש בשמחה וצהלה, הביחד אינו חלק וזורם ואנשים נלכדים ושוב ושוב לתהומות של אפלה ודיכאון, רעב וטיפוס מאיימים עליהם.

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על עד חוד הצער