ביקורת ספרותית על ארבע ארצות מאת מתן חרמוני
ספר בסדר

---

#
סופר כושל, שמנסה ללא הצלחה לשווק את ספרו, התגרש. קורה. נישואים שהתחילו עם הרבה פוצי מוצי והסתיימו בתרועת מריבות בלתי פוסקת, בקולי-קולות. הבחור התגרש גם מדירתו. הוא ממלא שתי מזוודות בכל רכושו עלי אדמות, לוקח מונית ועובר לדירה ברחוב ארבע ארצות, שהדייר שהתגורר בה מת ערירי, וכל מה שהיה בדירה נשאר בה. הגרוש המרושש משתמש בשמחה בכלי הבית, המזון ואף בגדי הנפטר, שמתאימים לו כאילו נתפרו למידתו. סופר אידיש שנפטר בורשה ב1905 ועכשיו הוא שד, מתנחל בדירתו השכורה. שכנתו של השוכר, קשישה שהיתה יפהפייה בשעתה וממשיכה לחיות על אדי תהילתה מלפנים מתנחלת בעקבותיו. אחרון מגיע איזה בצלאל מחדרה, צעיר קטן קומה שגם הוא סופר, לדעתו. זהו. אלה הדמויות, הדירה הופכת לזוּלה, החבורה הופכת ליותר ויותר הזוייה והעלילה? חסרונה מורגש.

הספר הזה קצר – כ- 240 עמודים בסך הכל. מה שסיפרתי לכם עכשיו הוא פחות או יותר הסיפור. לרוב אני משתדלת לא לספר עלילות של ספרים שאני קוראת, אבל במקרה הזה הנחתי שלא ייגרם נזק כי העלילה(?) לא חשובה ונשכחת מיד. הסיפור טבול באווירה של אידיש וזוקן, חרמוני מתאר סיפור המתרחש בצפון תל-אביב של המאה ה 21, בסיגנון המדמה את סיגנונו של שלום עליכם. סיפורים שמתפתלים האחד בתוך האחר, שפה מיושנת, המון "כן" בתחילה, באמצע ובסוף משפטים. הסיפור הוא הזדמנות לחרמוני לפרוש את דמויותיו בפני הקורא. אם מארק שאגל היה כותב סיפור, זה היה סיפור כזה, כנראה.

מה בולט בסיפורים? השמות. חרמוני ממציא לדמויותיו שמות כמו צובלפלאץ, ברונהילדה, לקריכפלצל וכדומה, כיד הדמיון הטובה עליו. לחרמוני לא חסר דמיון. היה נחמד לקרוא ספר שאני יודעת איך נראים הרחובות שהוא מזכיר, אבל גם הקטע הזה מפסיק לעניין לפני שמסתיים הספר.
בכריכה האחורית של הספר כתוב שהוא "סקסי". מסתבר שיגאל שוורץ - מחבר תמצית המכירה של הספר – ואני, חלוקים בדבר הגדרת ה"סקסי". הספר אמנם כולל כמה תיאורים של צלילי סקס, אבל תיאורים אלה לוקים במה שלוקה בו הספר – עודף דמיון וחוסר בחיבור סיפורי, והצליחו רק לשעמם אותי ולנכֵּר אותי מהסיפור. בתחילת הקריאה חיבבתי את הספר יותר מאשר בסופה. הוא אמנם לא ארוך, אבל ארוך מדי על הסיפור חסר העלילה שהוא מספר. חרמוני, גם לדעתי, הוא שנון, כותב טוב, עתיר דמיון. אבל התעייפתי ממאמציו הניכרים להצחיק, לבדר, להרשים.
הדירוג, אם תהיתם, זוכר לספר את רגעיו הטובים, אך לא שוכח לו את המאמץ של הסופר שהתיש את הקוראת.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על ארבע ארצות