ביקורת ספרותית על ארבע ארצות מאת מתן חרמוני
ספר מעולה

---

סעודת מלווה מלכא של זיידע ע"ה, הייתה שעה של קורת רוח. הרבה לאכול לא היה שם. קצת חלה וכוס תה שאדיה היו הופכים לדוק ערפילי על משקפיו, מוסיפים הילה קמאית לאישוניו ולנימי הדם שסביב להם. לא אכלנו, רק כזית לכבודו של דוד מלכא משיחא. אבל הנפש הייתה שבעה.
כי סבא היה מספר. ולא שהיה בו כישרון לספר, אלא מתוך שהיה רוצה לספר, היה הסיפור יוצא מפיו בכישרון נדיר. וזה לא אותו דבר, אלא ההפך. כי הסיפור של הזיידע, היה בסגנון מיוחד. ידיו היו אחוזות בכוס המהבילה. עיניו נעוצות בעבר הרחוק, ועפעפיו שכמעט ולא נסגרו, איפשרו לדמעות לזלוג באין מפריע. מוליך היה את רגלינו לערבות אוקראינה, למחוזות של פריצים ורוזנים, לפונדקים של מושקה'ים ולבית מדרשם של אדמו"רי קדם.
סבא, איך לומר, לא היה מתנסח. פה ושם מעדה לשונו. לא פעם, ממש בעיצומו של המתח, היה נחרד לגלות את הסוף, שלא להבעית אותנו. ולמה היו ההפסקות משמשות? אותנו לשתוק ולהפנים, ואותו לקנח את אפו בממחטה המטובקת. לא פעם הייתה זו פיסת לחה שחדרה לוושט, וסבא נילחם בה לסלקה באמצעות כחכוחים ונענועים. ולפעמים הייתה זו סבתא, שהייתה נכנסת וקוטעת את מהלך הדברים בשאלות של בריאות. אם כבר שתה את מדיצינען שהורה לו הדוקטור, וכך על זו הדרך. ומיד לאחר מכן היה זיידע שואל "ווי האט מען גיעהלטן", כתמה "איפה החזקנו", ואנו היינו מזכירים אותו. בפריץ, ברבי זושא, או אפילו ברבנית מלודמיר. והיה חוזר לראש. ותמיד נוהג היה לפתוח את חזרתו בתיבה זו: "הכלל". - "הכלל", היה אומר, "חזר לו הפריץ אצל אחוזתו, או הרבי זושא אל תורתו והרבנית מלודמיר לסורה. כל אחד כפי עניינו.

אצל פעטער מוטל, בנו של זידע ע"ה הכול נראה אחרת. מיום שפרחה בו נשמתו של זיידע לגנזי מרומים, לפגוש בצדיקים ובחסידים היושבים ראשונה בגן עדן ונהנים מזיו השכינה, עברה מסורת סעודתא דמלכא לדוד-מוטל שיחיה. דוד מוטל, אף שבנו בכורו הוא, שונה הוא מזיידע ע"ה בכמה וכמה דברים.
הראשון, שפלוניתו של דוד מוטל, שרה שתחיה, אשת חיל היא. שלא כחמותה, סבתא ע"ה, שהייתה מגישה מעט חלה פחות מכזית וכוס תה לוהטת, היא מעמידה שולחן ערוך ועמוס במגדניות שבת. כוסות התה שלה, אמנם רותחות פחות, אך גם מתוקות פחות. מתוך שהיא נוהגת להקשות לכל שותה: תשתה עם סוכר, או סכרין.
אבל גם בסיפור, יש הבדל גדול. שלא כסבא, שאצלו היה הסיפור עיקר והכישרון טפל. אצל דוד מוטל ההפך הוא הנכון. מתוך שרוצה להוכיח כישרון הוא מספר. ולא ההפך. מעולם, אין הוא מפסיק במקום שאסור. אינו משתעל, ואינו מגלה את רזי הקץ כדי לשמר את המתח וההקשבה.
ובכל זאת, עדיין מגעגע אני לסיפוריו של זיידע ע"ה. איני יודע למה.

נזכרתי בכל הדברים שאני מכביר כאן, כשקראתי את ארבע ארצות של פרופ' חרמוני שיחיה. אודה על האמת. לא התחלתי לקרוא את ד' ארצות, עד שלא סיימתי את 'היברו פאבלשינג קומפני' שלו. לאחר מעשה, שמח אני על כך. משום שבפרק האחרון של ד' ארצות, נודעתי שאלמלי קראתי את היברו הראשון, לא זוכה הייתי לעמוד על דעתו של פרופ' חרמוני. אבל לא על כך אני בא בדברים.

שלא כפרופ' חרמוני, אני איני אוחז בתוארים. בקושי יודע אני להקשיב לקריאה. ובכל זאת, כאשר פרופ' כותב ספר, אני מקשיב אחרת. מנסה לבקש את שבין השורות. זהו דין אחר לגמרי.

במובן מסוים, פרופ' חרמוני בשני ספריו למעשה מביא כישרון רב ומנסה לחקות באמצעותו סגנון שלכאורה תם זמנו ואבד סברו. זה לא רק סגנון, אלא גם קצב ומוזיקה שונים בתכלית. וחקיינים, כפי שכבר הוראנו לדעת, מתמקדים בעיקר בצורה, יותר משהם בונים את התוכן. כי העיקר הוא הכישרון.
ההתרשמות האישית שלי, שבניגוד לספר הראשון 'היברו' שבא בעיקר לספר, ד' ארצות יותר מתרכז בכישרון. הסיפור, העלילה כאן, הם משניים למרות שהם מצוינים. אם לא העונג שבספרות היידיש, קשה לכנות את התיאור הדי פשטני הזה כמשהו עלילתי. למרות ההפתעה הגדולה שממתינה בדף האחרון.

אם בחקר ספרות היידיש שאותה מייצג המחבר, נהוג לכנות את מנדלי מוכר ספרים ה'זיידע', לעומת הנכדים שלום עליכם וסייעתו, הרי שגם אני הייתי מחלק ואומר, שבעוד ש'היברו' הוא חיקוי לזיידעס, ד' ארצות כבר מחקה גם את דור הצאצאים, את המיסטיקה המודרניסטית של בשביס זינגר על הגילגולים והרוחין ונשמתין שלו. החיקוי הראשוני, היה הרבה יותר כישרוני. השני, מפתיע.

כך או כך, אני מבטיח לכל מי שיודע להקשיב לסיפור, שגם בד' ארצות הוא ימצא עונג ואור גדול. אני כבר יושב ומצפה בכיליון עיניים מתי יבוא ויראה החלק השלישי, כי אל הטוב הזה מתאווה נפשי.

» ביקורות נוספות של מתלמד
» ביקורות נוספות על ארבע ארצות