המנורה-כאור בחשכה.
כילדים פקודנו לעתים מערת קבורה אפלוליות בבית שערים, עיר מתים יהודית שהוקמה לאחר חורבן הבית השני, שהייתה בפאתי שכונת ילדותי בקריית טבעון. באחד מקירותיה חקוקה המנורה, מראה מפעים לסמל יהודי משמעותי, אותו ראיתי כעוף החול, הקם מגיא המתים והחורבן והופך לסמל תקומה וגאולה למדינה היהודית.
המנורה כסמל מדינת ישראל, עוצבה על פי תבליט המנורה משער טיטוס השונה בבסיסה מהמנורה ממערת הקבורה בבית שערים. אם כן, מדוע נבחרה המנורה משער טיטוס כסמל המדינה?
התהייה הזאת לוקחת אותנו לרומא, ומעלה שאלה מתבקשת, מה קרה למנורה לאחר חורבן בית המקדש? היא הובלה בתהלוכת הניצחון של טיטוס ברומא והוצבה במקדש השלום על ידי אספסינוס אביו, ומשנת 192 לספירה לא ידוע על קורותיה. היעדר המידע שימש כר פורה לתיאוריות קונספירציה, על הימצאותה של המנורה עד ימים אלה במרתפי הוותיקן.
ביטוי לגישה הקונספירטיבית, עולה מכתבה עיתונאית באתר חדרי חדרים, המציגה עדות ראיה, של הרב יצחק חי בוכבזה, שטען כי בשנת 1929, ראה במרתפי הוותיקן את כלי המקדש והמנורה.
לעומת גישה זאת סטיבן פיין, פרופסור להיסטוריה יהודית בישיבה יוניבריסטי, שעסק שנים רבות בתולדות המנורה, טוען שיתכן והמנורה נלקחה והותכה על ידי הפולשים הוונדלים שהחריבו את רומא במאות החמישית והשישית, ועל כן השערה על קיומה המאוחר, אין לה על מה להסתמך.
לנקודת הזמן ההיסטורית הזאת מתחבר שטפן צוויג, בטיימינג מפתיע באמצעות הרומן ההיסטורי שלו, המנורה הטמונה, בו הוא מציג גישה, לפיה המנורה הייתה ברומא עד לכיבוש הוונדלי, ומשם היא נלקחה על ידם כביזה. מיקום ספרו של צוויג בחוליה ההיסטורית החסרה יוצר מבחינתי עניין וצפייה למותחן היסטורי שיציע פתרון לתעלומה העוסקת בסמל היהודי המשמעותי ביותר.
הפן הנוסף המעניין בספרו של צוויג הוא ההיבט היהודי, הספר הזה שנכתב בשנת 1937, רק שנה בלבד לאחר שספריו של צוויג הוחרמו והועלו על המוקד. ולכן לדעתי הספר הזה מהדהד את הטרגדיה האישית שלו כאיש רוח עם חיבורה לטרגדיה הקולקטיבית של העם היהודי, שללא ספק צוויג הרגיש לגביה שייכות, המלווה בסקפטיות לגבי הנצחיות שמסמלת המנורה, ולמשאלת הקיום היהודית. (גישה העולה ממכתביו של צוויג עם רוזנקרנץ)
את חורבן התרבות הגרמנית הקלאסית, האירופית והיהודית שאת מלא אסונה היה צוויג יכול רק לשער, הוא הקביל בספרו לוונדלים שהחריבו את האימפריה הרומית, ולגורל המנורה והקהילה היהודית של רומא בתקופה זאת. הקבלה אלגורית מעניינת.
צוויג, מוליך אותנו לטרסטוורה, הרובע היהודי העני של רומא, תושביו מחלטים לשלוח משלחת בעקבות הבוזזים הוונדלים, בה אחד עשר זקנים וילד אחד, להתחקות אחרי גורל המנורה.
די בהתחלה מתברר שהספר הזה הוא כמו אגדה יהודית רחוקה, הכתובה בשפה מעט מליצית, בה כתובים טקסטים יהודיים. באמצעות בנימין, הילד הקטן צוויג, שואל שאלות תאולוגיות רבות משמועת המנוסחות בפשטות: "אבל מה עם אלוהים? מדוע הוא סובל את כל השוד הזה? למה הוא לא עוזר לנו? אמרת שהוא הצדיק הכל- יכול? למה הוא לצידם של השודדים ולא של הצדיקים"? (51)
המנורה, היא סמל לברית העם עם אלוהיו, לרוחניות אותה יש להעדיף על פני הגשמיות, לתקווה לגאולה אליה מייחלים, אך מה משמעות סכנת אובדן הסמל היהודי, שואל צוויג, ואולי הוא מנסה להשוות בין אור המנורה הרוחני, לאש השורפת תרתי משמע של הנאצים בימיו המסמלת חושך.
הספר הזה מעניין, כי הוא מציג את צוויג האינטלקטואל האירופי החילוני, בזווית שונה המבטאת את יהדותו ורוחניותו, ברגע קריטי בהיסטוריה היהודית ובחייו, בו נוצר שוב איום מוחשי לקיום היהודי. באיום הזה המנורה זהרה כאור של תיקווה בחשכה, שאף זכתה להתממשות, מבלי שצוויג שהתאבד זכה לחזות במימושה. הטרגדיה האישית של צוויג, זכתה בכל זאת לנחמה לאחר מותו.
