"אין סיכוי," היא אמרה, "אני כבר מכירה אותך קצת. אתה רק נראה כזה לא מרוכז, כמו דובי גדול שתעה בדרך, אבל אתה לא דובי, אתה רוטוויילר. אתה שם את השיניים שלך במטרה שלך ואתה לא תעזוב עד שלא תקבל תשובות."
"את עוד לא מכירה אותי מספיק. מבפנים אני פודל" (עמוד 172).
"החידה השישית" (הוצאת קשת, 2001) הינו הספר השני בסדרת ספרי המתח מאת הסופר והעיתונאי הישראלי יאיר לפיד, המתארים את עלילותיו של הבלש הפרטי ובלש המשטרה לשעבר ג'וש שירמן. דמותו של שירמן נוצרה בהשראת יוצרו של הבלש הפרטי פיליפ מרלו, הסופר ריימונד צ'אנדלר, אשר שנא עובדות יבשות ועל כן מיעט בפרטים ביוגרפים ברורים לגבי הגיבור שלו.
לאורך סדרת הספרים מתגלה לקורא כי שירמן, שהינו בשלהי שנות השלושים לחייו בספר הראשון בסדרה, "הראש הכפול", ובשלהי שנות הארבעים לחייו בשני הספרים האחרים, הוא גבר גבוה, גדל גוף וחזק, שלפיד מתארו כמי שנגרר לפעולה מתוך כורח ולא מתוך רצון וכמי שנאבק ללא הצלחה במשקל עודף. הוא יליד תל אביב ואביו הינו עיתונאי חוקר ותיק ובעל שם. בנעוריו נהג להתאמן באיגרוף וקרב מגע. בצבא היה שירמן, איך לא - לוחם ומפקד בחטיבת גולני. הוא סוליסט, זאב בודד, בעל קוד התנהגות ויושר משלו. "עשרים וחמש שנה קודם, שבועיים לפני השיחרור מגולני, העברתי את התיק הרפואי שלי מהבסיס לבקו"ם, בסעיף "הערכה פסיכיאטרית" היה כתוב: "מתקשה בקבלת סמכות", מה שהייתה דרך קלינית להגיד שאני מגיב רע מאוד להוראות" (עמוד 8). לאחר שחרורו מצה"ל התגייס שירמן למשטרת ישראל, ועשה לעצמו שם כשוטר קשוח וישר שלו מוח אנליטי חריף. "כשהייתי שוטר הכל היה פשוט יותר. אם אתה חושד במישהו, אתה עוצר אותו. אם אתה לא מבין מה הולך, אתה הולך לממונים עליך וזורק להם את זה על השולחן בשלושה העתקים. אם גם זה לא עוזר, אתה סוגר את התיק. אלו היו החיים שלי, עד הרגע שבו שלחתי מרפק לתוך הפנים של סוחר סמים בן 19 בלי לדעת שמאחורי הראי של חדר החקירות עומד מפקד המחוז עם שני עיתונאים. בשנה הראשונה אחרי הפיטורים שלי הסתובבתי מריר ונבגד, אבל אחר כך הבנתי שהייתי פשוט חלק מהסטטיסטיקה. השעון הגדול עצר עלי לשניה, ואחר כך המשיך, אדיש לגמרי לגורלי. באופן מסובך כלשהו, זו היתה מחשבה מרגיעה" (עמוד 79). לאחר שעזב את המשטרה פתח משרד עצמאי לחקירות פרטיות.
הספר נפתח בעת שהגר הוסמן פונה לשירמן ומבקשת לשכור את שירותיו כדי לאתר את בתה, שנעלמה בעודה בת 9 מן הגן שליד ביתה בשכונת בבלי שבתל אביב. אף כי שירמן מסרב בתחילה לבקשת האם, הוא נעתר ולוקח על עצמו את הטיפול בחקירה. עד מהרה מתברר לשירמן כי הילדה הינה אחת משש ילדות שנעלמו החל משנת 1989 ועד לשנת 2001. גופותיהן של ארבע מן הילדות נמצאו בחולות ראשון לציון כשגרונן משוסף. הספר כתוב טוב, מותח וקולח. נעים לקריאה ומפתיע. אף שלפיד מחקה במודע ובגלוי את צ'אנדלר ודומיו המוצר הסופי מוצלח ובהחלט עומד בסטנדרטים. אם זאת היה נחמד לו בחלקים מסוימים היה לפיד מקפיד על הפרטים (כך למשל הפרט המייחד את האקדח מסוג "גלוק" 9 מ"מ, אותו נושא שירמן, הוא היעדר הניצרה. לפיד משום מה לא טרח לברר זאת. זה אולי נשמע פדנטי אבל צ'אנדלר למשל לא היה נופל בזה). מנגד השנינויות והדיאלוגים דוגמת זה שמנהל שירמן עם אישה שמצאה חן בעיניו, מוצלחים.
"אתה לא צריך להיראות מבוהל כל כך."
"אני לא מבוהל."
"לא?"
"אני בפאניקה. זה לא אותו דבר" (עמוד 68).
גם קטעי המתח והפעולה כתובים היטב והופכים את הספר לכזה הנקרא בנשימה עצורה. "הגוף שלה נדרך, ידה האחת מתהדקת על צווארה של יערה, השניה מתחילה להתרומם עם הסכין. אני די טוב עם אקדח גם בטווחים ארוכים יותר, אבל מהמרחק הזה לא יכולתי להחטיא. הכתף החשופה ריחפה מולי כמו מטרה במטווח. יכולתי לירות לה גם ביד, או בירך, ולקוות שההדף יפיל אותה אחורה, רחוק מהילדה. יריתי. לרגע היה שקט מוחלט, סופי, משתק. הילדה זזה ראשונה. היא הסתובבה, עשתה צעד אל הגופה המוטלת בחול ואז צנחה על ברכיה" (עמוד 213).
מומלץ בחום!!!
