ביקורת ספרותית על פקח מאת יהודה ויזן

---

קצת מוזר לי לכתוב על הספר הזה, כי יש בו הרבה מעבר לפשוט ספר כתוב.
אני בטוח שהשם "יהודה ויזן" מעורר בהרבה אנשים תחושות כאלה ואחרות.
אני אישית לא כלכך קורא הדוק של "הארץ" (ושל עיתון אחר בכלל) ובכללי לא יצא לי להתקל בו מלבד העובדה שהוא העורך של כתב העת "דחק", שאני מאוד אוהב. עכשיו העניין הוא שכל מי שדיברתי איתו עליו והכיר אותו, היה לו (ועוד איך!) מה להגיד על ויזן. כמו הכביכול יריבות שלו עם דורי מנור (שגם עורך כתב עת בשם "הו!" שאני לא אוהב) או עצם היותו מבקר נשכן ואגרסיבי.
לא אשקר ואגיד שאני כן קצת אוהב את הסגנון הזה, וגם בנשכנות שלו יש הרבה אמת וכן יש מקום גם לאגרסיות מהסוג הזה בייחוד כשיש הרבה זבל בחוץ וספרות כבר נעשתה למשהו חברתי - כפייתי (כבר?) אז לא מפריע לי קיום של מבקרים כמוהו. מעבר לזה אין לי באמת דעה מוצקה על יהודה ויזן, לפחות לא כמו הנזעקים בתגובה לשם שלו.

ובנוגע לספר, אין לי מושג מה הקטע שלו. לא הצלחתי להבין את העניין העלילתי אם יש כזה או את הכוונה מאחורי הספר והוא אפילו לא היה לי קריא מספיק. אני לא יודע איזה כושר קריאה או הבנה צריך בשביל לצלוח אותו, אבל רציתי לנסות כי בכל זאת, רומן של מבקר (ומשורר? בכלל, קשה לי עם משוררים בני זמננו) אבל נאדה. יכול להיות שהכוונות שלו היו מסוימות כשכתב את הספר, יכול להיות שהוא כתב רק ליחידי סגולה ממש כמו מורה נבוכים ויכול להיות שהוא הוציא את הספר פשוט סתם בשביל עצמו.
אני, כקורא, לא צלחתי.

» ביקורות נוספות של oziko
» ביקורות נוספות על פקח