למה אני אוהב לקרוא את אוסטר? למה אתם בכלל שואלים שאלה מוזרה כזו? הרי זה כמו לבוא הביתה, למקום שבו אני רואה אנשים וחפצים שאני מכיר ומוקיר, להיכנס לנעלי בית נוחות ולגשת את מקומות שנוח לי בהם ונעים.

הספר הזה הוא באמת לא מפסגותיו של אוסטר, אבל חוזר אל הדברים שאני כל כך אוהב אצלו. הראשון שבהם הוא הכניסה המידית לסיפור ללא התפלפלויות, והשני שבהם אלה סיפורי הביניים החינניים המובאים בספר, מובדלים היטב במבנה שלהם. זה אוסטר ופתאום כשאני כותב לכם את הדברים האלה צצה לה ההכרה שבכלל הייתי אמור להתחיל ולספר למה קניתי בכלל את הספר הזה. הרי את 4321 לא קראתי, ידעתי שאינו מהטובים שלו, אני יודע שאוסטר כנראה מעבר לשיאו, אבל הוא מהאהובים עלי. אני כנראה שוב מתחמק מהאמת. האמת היא שאני כואב ומצר על הידיעה על מחלתו, על העובדה שזה אולי ספרו האחרון, אחת מהנאות החיים הקטנות שתמיד חיכו לי מעבר לפינה. אצלנו הרי נהוג לומר שגדלתי עליו.

הייתי רוצה לומר לו בפניה פרטית, שחלומו על איזה פרס קטן מיותר לגמרי. את אהבתי קיבל ואני חותם על ספריו הטובים, על הטכניקה שלו, על היותו בין הסופרים המרכזיים שמילאו את שעות הקריאה הרבות שלי.

מיד עם הוודע דבר מחלתו, עולם הספרות נדלק באחת, וראוי שכך אם בעולם אידיאלי אנו חיים, ומיד יצא בדברי אהבה ושבח. בעולם האידיאלי הזה זה למעלה מפרס.

עכשיו אני מגיע לספר.

אנחנו פוגשים את באומגרטנר כשהוא בן שבעים פלוס מינוס והוא נופל בירידה למרתף ביתו כשהוא מוביל את נד, הבחור מחברת חשמל, לרשום את המונה במרתף. המדרגות רעועות והמנורה נשרפה. זניח.

באומגרטנר מספר על ארבעה עשורים של אהבה לאנה אשתו המבריקה, המשוררת, המתרגמת, העורכת. הוא והיא גרו בפרינסטון. יום אחד בא גל ענק ואכזרי ושבר את גבה של אנה בבילוי בחוף הים ועשור הסתובב באומגרטנר ללא אישה עד כניסתה של אידית המוכשרת. כשפתאום כך, כשבאומגרטנר רוצה להציע לה נישואין, היא עוברת לקליפורניה ללמד שם.

אבל באומגרטנר מרוצה מאוד מחייו הוא, חיים שצצו מבריחת הוריו מאירופה שונאת היהודים, כבר הוא עצמו הספיק לבקר בכפר בו סבו הסתובב באירופה ללא מטרה ברורה בביקור זה. רק לראות.

אני מספר לכם כל זאת ונראה כאילו אלה ספויילרים, נוחו לכם בשלום. הספר כולו אור, כאילו לא אך לפני שניה עברנו קורונה, כאילו אין צער מלחמות בעולם, כאילו אין פיגועי טרור, כאילו רק להושיט יד ולגעת בשמים הכחולים, ביופיו של העולם, לאהוב, ללמוד, להעשיר את הנפש באהבה, במוזיקה, באוכל, בחברה.

אוסטר יודע איך לכתוב על זה, לעשות לנו טוב גם כשספריו אינם תמיד מלאי אור.

ולסיכום הספר אין כמו אַ מענטש טראַכט און גאָט לאַכט. המשפט הזה אומר הכל ומי שלא מהעדה הנכונה ולא מבין מה אמרתי, באסה לו.

כשאוהבים סופר יש הרגשה שרוצים להישאר נאמנים לו עד הסוף. זה לא עוד ספר שקוראים נהנים ושוכחים ממנו. יש ספרים וסופרים שמרגישים אליהם קשר גם מעבר לדפים הממוספרים שבספר, ותהיה הסיבה שבגינה הקורא נופל "שדוד" לרגליו של סופר, הוא תמיד חוזר לקבל עוד כי הסחורה סופקה לרוב. חודש שעבר חגגתי עוד שנה במניין שנותיי וכמובן כששאלו איזה ספר לקנות לי הפעם, לא היה לי ספק מה לבקש.

כבר כמה חדשים אני אוספת ספרים על המדף בתקווה לעבור את מחסום הקריאה שפקד אותי. היום לא היו תירוצים ותוך כמה שעות אספתי את כל החמלה שלי לפול אוסטר וגם חסד נעורים וגמעתי את הספר כי מי יודע אם יכתוב שוב.

אין ספק שזה אותו פול אוסטר. שהכתיבה שלו נשארה מדהימה בעיניי, הירידה לפרטים, ההתעסקות האינסופית בבני אדם ובמשמעות שהם יוצקים לחייהם כאן על הכדור. הכל נשאר וכנראה לא ייעלם גם אם הגוף יעלם, גם אם המחלה תתפוס אותו, הרעיונות שלו והסיפא של מחשבותיו יישארו לנצח כמו טביעת אצבע מיוחדת שלו.
יש לומר ביושר שהספר לא אחיד בחלקיו. ההתחלה מרתקת בעקבות קומדיה של טעויות שהתרחשו כמו שרשרת דומינו. טעויות מכאיבות שמתרחשות לגיבור סימולטנית וכל מה שנשאר לו זה לחבוש את האזורים שנפגעו, לבהות קצת בתקרה ולהתמסכן, אבל אז לשנס מותניים ולהמשיך הלאה. זה חלק כל כך מצחיק שצחקתי המון. ההמשך גם לא רע בכלל, האהבה הגדולה שהייתה לו, אשתו אנה וכמה נחת ואור ושובבות היא הביאה לו לחיים כל עוד הייתה בחיים. אבל כשהגורל מהתל והחיים כל כך חסרי וודאות אתה חרד ליקרים לך אבל אי אפשר לשמור אותם בצמר גפן, והוא היה חרד לאנה אך גם היה חייב לתת לה להיות מי שרצתה ולעשות מה שרצתה. גם אם אדם חלק מזוגיות, קודם כל הוא אדם לעצמו. ואי אפשר לחיות על: מה if..וכך אנה שחתה נגד הגלים הגבוהים ביותר והחששות שלו התממשו.

כאן מתואר הגיבור במחשבות על מה נשאר לאדם כשהוא רק חצי אדם אחרי מות זוגתו האהובה, מרוקן מהשמחה והחדווה של ההרגלים הקטנים בבית זוגי כשמישהו מחבק ומנשק ואוהב ומכיר, הזיכרונות מההמולה של ה- ביחד זה מה שהשאיר אותו בודד כל כך. החלק הזה יפה ומאוד פילוסופי כי הוא לוקח את הקורא למחשבות על מאזן החיים, מה יש, מה נשאר ומה נלקח. בעיקר יש בו הרבה מתהליך ההתבגרות של כל אדם כשמגיע לגילאים 70+ הוא כותב על כך בספר לא מעט. נניח בגיל מסוים גברים שיוצאים משירותים שוכחים לסגור את הרוכסן במכנסיים ואם זה קורה לך אתה כבר יודע שאתה בגיל הזה, והוא שכח לרכוס רוכסן וגם היה בגיל. או יורד לקחת משהו מהטבח ועולה חזרה כי שכחת מה רצית. ובכן זה עוד חלק מהספר שמושחל לאורכו על תהליך שהזמן גובה מאתנו או שאנחנו גונבים קצת ממנו בכל פעם.

החלקים האחרים בספר נראו שוב כפיזור שאוסטר לוקה בו במשים או בלי משים, כמו בבושקות של סיפורים בתוך סיפורים. הוא גולש לפרטים שלרגע נדמים כמו אוטוביוגרפיה שלו. על המשפחה היהודית באמריקה והשפה היידיש, העבודות שדור ההורים נאלץ לעשות ואיך הם עשו כסף, גם השואה מוזכרת ואיך כיסחו ליהודים את הצורה וניסו להשמיד את הגזע כולו אבל שרדנו, היה גם מכתב מרגש שהוזכר שאבא שלו כתב לו לבר מצווה על כך שגם אם לא מקיימים את כל חוקי האל בר מצווה חייבים לחגוג כי אנחנו יהודים.
בנוסף מלחמת ויטנאם נמצאת פה בעלילה וההתלבטות של צעירים בגיל 18 האם להתגייס, האם זה נכון ללכת ולמות בעד אמריקה, והריבים שהיו לדור הצעיר עם הוריהם בעקבות הוויכוחים שהמלחמה הביאה אתה. וגם האפשרות הקורצת ללכת לצבא לשנתיים אצל הדוד סם ואז המדינה תשלם על קולג'. וזו לא נראית תכנית גרועה במיוחד אם אתה נשאר בחיים. לכן לפעמים תוך כדי קריאה תוהים לאן לוקח אותנו אוסטר. מתי יחבר את כל החלקים של העלילה.

הספר לא עניין אותי כולו באחידותו אבל הצ'ארם החינני של אוסטר עדיין שם נוכח.ואלוהי הפרטים הקטנים אצלו נמצאים בכל מקום כולל כל הבבושקות מלאות סיפורים.
הספר נע בין שלשה כוכבים לארבעה.

עברו שנים מאז האוסטר האחרון שקראתי ולקרוא אותו שוב היה בשבילי מעין חוויה מתקנת. מאז השבעה באוקטובר הארור קראתי, אבל לקח לי הרבה זמן לסיים ספרים והנה חזרתי לקצב הרגיל שלי ואפילו נהנתי. גיבורו של הספר פרופסור לפילוסופיה שעבר את גיל 70 זה מכבר מעלה במחשבותיו רגעים מחייו ועורך חשבון נפש. לפני עשור איבד את אשתו בעת ששחתה בים ומאז הוא לא אותו אדם שהיה, אבל חושב על פרק ב כי לא טוב היות האדם לבדו. מלבד אשתו שעולה במחשבותיו גם ילדותו והוריו זוכים לייצוג נכבד והמסקנה שאליה הוא מגיע שלרגעים קטנים שרוממו את רוחו בעבר יש עדיין משקל לא מבוטל בחייו. את אשתו מתרגמת במקצועה שכתבה שירים וכתבים נוספים הוא רוצה להנציח בעזרת סטודנטית צעירה שרוצה לעשות עליה את עבודת הגמר שלה והוא מחליט לארח אותה בביתו.
אוסטר כתב ספרים טובים יותר, אבל עדיין זה ספר יפה ומתגמל.

חג החירות בפתח ואני תקווה שהחטופים ישוחררו במהרה.

הספר הזה נחת בתיבת הדואר שלי ביום בו נפטר פול אוסטר. אין מתנה יפה יותר ביום זה. הכתיבה של פול אוסטר מקסימה אותי. הוא מתאר את החיים האמיתיים, רגשות אמיתיים, אותנטיים יחד עם יכולת כתיבה מעולה. בסה"כ יש פה סיפור עם הרבה מרכיבים אוטוביוגרפיים של אוסטר עצמו, כולל שימוש בשם משפחתו בחלק מתיאורי משפחתו של באומרגרטנר (שהוא לכאורה בן דמותו של אוסטר עצמו). חבל שלא יהיו עוד ספרים של פול אוסטר. נהניתי ממנו שנים רבות ואשמור על מדף פול אוסטר בספרייתי.