למה אני אוהב לקרוא את אוסטר? למה אתם בכלל שואלים שאלה מוזרה כזו? הרי זה כמו לבוא הביתה, למקום שבו אני רואה אנשים וחפצים שאני מכיר ומוקיר, להיכנס לנעלי בית נוחות ולגשת את מקומות שנוח לי בהם ונעים.
הספר הזה הוא באמת לא מפסגותיו של אוסטר, אבל חוזר אל הדברים שאני כל כך אוהב אצלו. הראשון שבהם הוא הכניסה המידית לסיפור ללא התפלפלויות, והשני שבהם אלה סיפורי הביניים החינניים המובאים בספר, מובדלים היטב במבנה שלהם. זה אוסטר ופתאום כשאני כותב לכם את הדברים האלה צצה לה ההכרה שבכלל הייתי אמור להתחיל ולספר למה קניתי בכלל את הספר הזה. הרי את 4321 לא קראתי, ידעתי שאינו מהטובים שלו, אני יודע שאוסטר כנראה מעבר לשיאו, אבל הוא מהאהובים עלי. אני כנראה שוב מתחמק מהאמת. האמת היא שאני כואב ומצר על הידיעה על מחלתו, על העובדה שזה אולי ספרו האחרון, אחת מהנאות החיים הקטנות שתמיד חיכו לי מעבר לפינה. אצלנו הרי נהוג לומר שגדלתי עליו.
הייתי רוצה לומר לו בפניה פרטית, שחלומו על איזה פרס קטן מיותר לגמרי. את אהבתי קיבל ואני חותם על ספריו הטובים, על הטכניקה שלו, על היותו בין הסופרים המרכזיים שמילאו את שעות הקריאה הרבות שלי.
מיד עם הוודע דבר מחלתו, עולם הספרות נדלק באחת, וראוי שכך אם בעולם אידיאלי אנו חיים, ומיד יצא בדברי אהבה ושבח. בעולם האידיאלי הזה זה למעלה מפרס.
עכשיו אני מגיע לספר.
אנחנו פוגשים את באומגרטנר כשהוא בן שבעים פלוס מינוס והוא נופל בירידה למרתף ביתו כשהוא מוביל את נד, הבחור מחברת חשמל, לרשום את המונה במרתף. המדרגות רעועות והמנורה נשרפה. זניח.
באומגרטנר מספר על ארבעה עשורים של אהבה לאנה אשתו המבריקה, המשוררת, המתרגמת, העורכת. הוא והיא גרו בפרינסטון. יום אחד בא גל ענק ואכזרי ושבר את גבה של אנה בבילוי בחוף הים ועשור הסתובב באומגרטנר ללא אישה עד כניסתה של אידית המוכשרת. כשפתאום כך, כשבאומגרטנר רוצה להציע לה נישואין, היא עוברת לקליפורניה ללמד שם.
אבל באומגרטנר מרוצה מאוד מחייו הוא, חיים שצצו מבריחת הוריו מאירופה שונאת היהודים, כבר הוא עצמו הספיק לבקר בכפר בו סבו הסתובב באירופה ללא מטרה ברורה בביקור זה. רק לראות.
אני מספר לכם כל זאת ונראה כאילו אלה ספויילרים, נוחו לכם בשלום. הספר כולו אור, כאילו לא אך לפני שניה עברנו קורונה, כאילו אין צער מלחמות בעולם, כאילו אין פיגועי טרור, כאילו רק להושיט יד ולגעת בשמים הכחולים, ביופיו של העולם, לאהוב, ללמוד, להעשיר את הנפש באהבה, במוזיקה, באוכל, בחברה.
אוסטר יודע איך לכתוב על זה, לעשות לנו טוב גם כשספריו אינם תמיד מלאי אור.
ולסיכום הספר אין כמו אַ מענטש טראַכט און גאָט לאַכט. המשפט הזה אומר הכל ומי שלא מהעדה הנכונה ולא מבין מה אמרתי, באסה לו.
