אני אדם פשוט – אם אני נמצא בחנות ספרים ומגלה פתאום תרגום חדש של יצירה מהעולם היווני רומי, אני מתלהב כמו אייל גולן כשהוא רואה בנות 17 (לכאורה).
אז כך קרה יום אחד, כשגיליתי את קיומו של הספר הזה לפתע.
היצירה הזו היא הרומן היווני העתיק השלישי (מתוך חמישה ששרדו עד ימינו) שמתורגם לעברית, והשלישי שאני קורא.
נכתב מתישהו בסוף המאה הראשונה – תחילת המאה השנייה לספירה, זה ספר עתיק, אפילו ביחס לסוגת הרומן היווני – רומי (הוא בין המוקדמים ביותר ששרדו מהז'אנר עד ימינו)
הרומן היווני – רומי הוא מעניין כי הוא היה אחת הצורות הכתובות הקרובות ביותר ל"בידור להמונים" בתקופתו (כשב"המונים" אני מדבר על הבערך 10% שידעו קרוא וכתוב). אפשר כמעט לחשוב על זה בתור הבלוקבאסטרים \ ספרות הארוטיקה של לפני אלפיים שנה.
העלילה מתרכזת בזוג אוהבים ובקשיים הבלתי אפשריים כמעט שנערמים על האהבה הטהורה שלהם, ואיך הם שורדים דרך הרפתקאות רבות ומסמרות שיער עד לסוף הטוב.
הספר הזה, מבין שלושת הרומנים שקראתי, הוא כנראה האחד עם הכי הרבה סנסציוניות והשפעות מהז'אנרים הספרותיים השונים של התקופה.
הספר מתחיל בתיאור מפורט מאוד של ציור של זאוס בדמות שור חוטף את אירופה (ואנחנו מקבלים ציור דומה ונהדר בעטיפת הספר), וכולל בתוכו עוד תיאורי ציורים באורך עמודים שלמים בהמשכו.
בנוסף, יש כאן רפרנסים לא כל כך סמויים ל"המשתה" של אפלטון, עם דיונים סמי פילוסופיים על אהבה, עם התאוריות המוזרות יותר והמוזרות עוד יותר של התקופה.
אנחנו מקבלים כאן תיאורי נופים וערים מפורטים, בעיקר תיאור מרהיב של אלכסנדריה, שהייתה כנראה העיר הכי גדולה בעולם באותה התקופה.
יש לנו אפילו תיאורי חיות אקזוטיות, שזה גם נושא שהעולם ההלני-רומי אהב מאוד בספרות המסעות והטבע שלו. האמת שהתיאורים של היפופוטם ותנין כאן הם מדויקים להחריד, בטח בהשוואה לתיאורים ההזויים והמשעשעים של בעלי חיים שאפשר למצוא אצל מחברים אחרים, כדוגמת הרודוטוס. זה גורם לי לחשוב שהמחבר באמת ראה את החיות עליהן הוא כתב.
יש גם מיתוסים שמשולבים בעלילה, תיאורי קרבות, סצנה מטורפת של "טיטאניק" בים התיכון, ואפילו דרמת בית משפט, עם ממש נאומים שלמים, פרקליטים וכו'. אה, וגם יש הרבה הומור, בייחוד בהתחלת הרומן, כשגיבורנו מנסה להתחיל עם מושא אהבתו עם ריזים מגוחכים ומשתף אותנו במחשבות הדי מביכות שלו על איך להשיג בחורה.
תדמיינו שיוצא היום סרט שמערבב בתוכו את כל הדברים האלה, מעין ערבוב של נשיונל ג'יאוגרפיק, טיטאניק, אפוקליפסה עכשיו, כשהארי פגש את סאלי, המבול, עד התביעה ודוקומנטרי על אמנות. זה אשכרה הספר הזה. אני פשוט חייב להעריך איזה רוחב יריעה מטורף נכנס כאן לפחות מ200 עמודים. יש לכם כאן תמונת רוחב של העולם והספרות של התקופה. זה נכס בלתי יסולא בפז מבחינת הקורא שסקרן לגבי הדברים הללו, ועבור קורא כמוני, שכבר קרא יצירות שהספר הזה מושפע מהן ספציפית או מהסוגה שלהן, זה מענג לקרוא ולמצוא את כל ההשפעות הללו.
מה שכן, אל תצפו לאיזו יצירה עמוקה עם דמויות מורכבות, עלילה ריאליסטית ואפילו בעלת עקביות פנימית גבוהה, ורעיונות עמוקים. לא תמצאו את זה כאן.
הדמויות הן פלקט והן לא עוברות תהליך אמיתי בשום צורה, העלילה מלאה צירופי מקרים הזויים וגדושה באירועים גדולים בזמן שהמחבר מזניח פרטים קטנים ולעיתים קרובות הוא שוכח שהוא לא הזכיר פרט מסוים מוקדם יותר בסיפור כשהוא מרפרר אליו מאוחר יותר כאילו הוא כבר ציין את זה (למזלנו הערות השוליים הנהדרות כאן עושות את העבודה ומעדכנות אותנו שלא, לא דילגו או שכחנו משהו, אלא המחבר פשוט לא ציין את זה קודם), ולמרות שיש כאן באמת שיח סמי פילוסופי על אהבה, טוב, אפילו "המשתה" של אפלטון הרגיש לי מגוחך לפרקים, וזו נחשבת ה-יצירה העמוקה שהתרבות הזו הוציאה על אהבה, אז ספרות קלילה על אהבה, שהיא גם די הומוריסטית לפעמים כשהיא מדברת על אהבה באופן מופשט? אתם לא תצאו מכאן עם מחשבות עמוקות על טבע האהבה.
מה גם ש, בלי לספיילר את הסוף, הוא מבאס קצת כי הוא מרגיש שלא נסגר באופן מספק, אלא שקיבלנו טיוטה שכזו לפני הוספת האפילוג החותם. לא נורא, אבל כשסיימתי את הספר הייתי בהרגשה של "זה נגמר עכשיו?"
אתם כן (בתקווה) תצאו מכאן לאחר חוויית קריאה מאוד קולחת, לי אישית היה קשה להניח את הספר וללכת לישון כשקראתי אותו בלילות. ויש לי מחסום קריאה לאחרונה, אז זה אומר הרבה.
אתם לא תהיו משועממים, זה בטוח.
מומלץ מאוד, גם אם הרומן היווני האהוב עליי הוא עדיין "דפניס וכלואה".
ומילה טובה לסיום למתרגמים מיכאל שקודניקוב וענבל גרייבר על התרגום הראשון שלהם מיוונית עתיקה! מי ייתן ונזכה לעוד תרגומים רבים מהם (אולי של 2 הרומנים היוניים שעדיין לא תורגמו..?) לספר יש אחרית דבר קצרה ונהדרת מאת ענבר גרייבר שמגיעה מילה טובה על שהצליחה לדחוס כל כך הרבה מידע חיוני להבנת התופעה הייחודית של הרומן היווני לתוך כל כך מעט עמודים, בלי להפוך למסה ארוכה, טרחנית ואקדמאית מדי כפי שקורה בלא מעט אחריות דבר במחוזותינו.
קטעים מהספר שאהבתי:
"לבד עם עצמה, מוצפת במילים של אימה, הרגשות של לאוקיפה השתוללו — היא הצטערה והתביישה וכעסה. היא הצטערה כי נתפסה, התביישה כי ננזפה, כעסה כי לא האמינו לה. בושה, צער וכעס הם שלושה גלים שבנפש. הבושה נספגת דרך העיניים וגוזלת מהעיניים את חירותן, הצער מתנחל בחזה וממס את גחלת הנשמה, והכעס נוהם סביב הלב ומציף את ההיגיון בקצף של טירוף. בכל המקרים העילה היא אמירה: כמו קשת היא מכַוונת וקולעת למטרה, היא יורה לתוך נשמתנו חיצים וקליעים מסוגים שונים. חץ אחד הוא גידוף, והפצע שלו הופך לכעס. חץ אחֵר הוא חשיפת הכישלונות שלנו; החץ הזה גורם לנו צער. והחץ השלישי, הוקעת הטעויות שלנו, לפצע שלו קוראים בושה. מה שמיוחד לכל החיצים הללו הוא שפגיעתם עמוקה, אבל פציעתם אינה מקיזה דם. לכולם יש תרופה אחת, לירות ביורה באותו הנשק עצמו. כי אמירות, חיצי לשון, נרפאות בעזרת חיצי הלשון של הצד השני — אז פוסק הזעם בלב, וכבה הצער בנשמה. אבל אם אתה אנוס לשתוק להגנתך מול יריב רב עוצמה, במצב של שתיקה המורסות מחמירות כי גלי הכאב שנולדו מאמירה, אם הם לא מקיאים את קצפם, הם מתפשטים ותופחים סביב עצמם. צרות כאלה תקפו את לאוקיפה, והיא לא עמדה בפרץ." (ספר 2, 29)
"ככה קוננתי לי בשתיקה, אבל לא יכולתי לבכות. זה דבר אופייני לעיניים בשעת אסונות גדולים. כי במקרים שאינם קיצוניים — הדמעות זולגות בשפע: הקורבן משתמש בהן כדי לבקש רחמים מרודפיו, והסובל — כדי לסחוט את הכאב כמו שסוחטים מורסה. אבל במצבים הנוראים ביותר אפילו הדמעות נוטשות את העין ובורחות כי אחרי שעלו הן נתקלות בצער, והצער עוצר אותן בדיוק בשיא, מתעל אותן ונושא אותן יחד איתו למטה. הדמעות, שהוסטו בדרכן אל העיניים, זולגות למטה אל הנשמה ומגרות את פצעיה." (ספר 3, 11)
"בעיני המצרים, הנילוס הגדול הוא הכול — נהר, אדמה, ים, אגם. זה מוזר לראות, זה לצד זה, סירה ומעדר, משוט ומחרשה, הגה ומגל, מפגש של ימאים עם איכרים, של דגים עם שוורים. אתה זורע ומגדל במקום שהפלגת בו; המקום שאתה זורע ומגדל בו, הוא חלקה מעובדת של ים. כי הנהר בא והולך. המצרי יושב ומחכה לו וסופר את הימים. והנילוס לא מרמה: הנהר מקפיד על המועדים הנקובים ופורע למצרים את מכסת מימיהם, הנהר לא מרשה לעצמו לפגר בתשלום החוב. אז אתה יכול לראות תחרות בין הנהר לאדמה: כל אחד מהם חותר נגד השני, המים רוצים להציף כברת אדמה, והאדמה רוצה לכלוא כברת ים מתוק. לשני הצדדים מספר שווה של ניצחונות, ובשום מקום אין מפסידים, שהרי המים והיבשה לעולם משתרעים זה לצד זה." (ספר 4, 12)
"פיצלתי את העיניים שלי בין כל אותם רחובות, צופה שלא יודע שובע, ולא הספקתי לקלוט את היופי הזה בשלמותו. מצד אחד היו הדברים שראיתי, מצד שני אלה שעוד התכוונתי לראות וכאלה שהשתוקקתי לראות וכאלה שבשום אופן לא רציתי לפספס. הדברים שראיתי ריתקו את מבטי, אבל הדברים שציפו לי בהמשך משכו אותו הלאה. כך גררתי את עצמי מרחוב לרחוב, מתאהב נואשות במה שרואות עיניי, עד שאמרתי לעצמי באפיסת כוחות:
'עיניים שלי, אנחנו גמורים!'
ראיתי שני דברים חדשים ובלתי נתפסים — מרוץ בין גודל ליופי ותחרות בין אוכלוסייה לעירהּ. כולם ניצחו: העיר הייתה גדולה יותר מיבשת, ואוכלוסייתה מרובה יותר מאומה שלמה. כשסקרתי את העיר, התקשיתי להאמין שהיא עשויה אי פעם להתמלא אנשים; כשהסתכלתי על האנשים, תהיתי איזו עיר תוכל להכיל את כולם. האנשים והעיר היו בשיווי משקל מושלם." (ספר 5, 1. תיאור של אלכסנדריה)
"באותו רגע ניקוו סופסוף הדמעות, ועיניי נכנעו לַצער. בדיוק כמו שחבלות גופניות לא גורמות מייד להופעת חבורה, כי המכה לא יוצרת סימן אדום בִּן רגע, אלא הוא צץ קצת אחר־כך; ומי שנפגע מניב של חזיר בר מחפש מייד את הפצע ולא מצליח למצוא אותו כי הוא עדיין שקוע בִּפנים ונסתר, ולגוף נחוץ זמן כדי לסיים את החתך, אבל לבסוף מופיע פתאום פס לבן, שמקדים את הדם, והדם, שלקח לו קצת זמן להגיע, קולח בשצף — כך גם נשמה שנפגעה מחֵץ של צער, שנפצעה מירי מילים: החתך כבר נעשה, אולם מחמת מהירוּת פגיעתן של המילים, הפצע עוד לא נפתח, והדמעות כלואות רחוק מן העין (כי דמעות הן הדם של פצע נפשי). אבל אחרי שהניבים של הצער כרסמו בהדרגה את הלב, הפצע בנשמה נפער, בַּעיניים נפתחים שערים לדמעות, וזמן קצר אחרי פתיחתם בוקעות הדמעות. זה מה שקרה לי: הדברים ששמעתי ניחתו כמו מטר של חיצים על נשמתי ותחילה השתיקו את קולי וסתמו את מעיין הדמעות, אבל אחרי שנשמתי התמסרה מספיק זמן לאסון, הדמעות התחילו לזלוג." (ספר 7,4)
