• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
איליאס לטינה

איליאס לטינה

מאת אברהם ארואטי

הביקורת של roeilamar

תמונה של roeilamar
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
איליאס לטינה

איליאס לטינה

מאת אברהם ארואטי

הביקורת של roeilamar

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של roeilamar
הוצאה לאור:מאגנס
שנת הוצאה:2015
קטגוריה:שירה - קבצים

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 14 שעות•3 דקות קריאה

מתברר שהאדם המודרני לא המציא את הTL;DR, והדבר היה קיים כבר לפני 2,000 שנה, כפי שמשתקף בדמות היצירה הזו, מעין תקציר לטיני לאיליאדה ההומרית.
האיליאדה היא באורך 15,693 שורות, והאיליאס לטינה באורך 1,070 שורות.
אז השאלה המסקרנת נשאלת - מה נשאר בחוץ, מה נשאר בפנים?

ובכן, חלק מהרגעים האהובים עליי - בעיקר אלו שכללו את האלים רבים אחד עם השני, מה שהיה מאוד קומי עבורי באיליאדה - נחתכו לחלוטין. אבל כמובן שאלמנט קריטי בדמות "קטלוג הספינות" הידוע לשמצה עבר חיתוך מינימלי, כי זו לא תהיה החוויה של האיליאדה אם לא תקראו רשימה משעממת של 20 שמות אחד אחרי השני.
מצד שני המתקצר כלל כאן תיאור מרשים והולם של מגן אכילס, בדומה לתיאור המפורסם באיליאדה, וגרסה משלו לתחינת פריאמוס בסוף היצירה. גם הפתיחה כמעט לא שונתה מהיצירה המקורית, ואם הייתה שונה זה ממש היה חילול קודש של אחד הקטעים הספרותיים הכי טובים אי פעם.
וכמובן שגם הלב של האיליאדה - תיאורי קרבות ארוכים מאוד, ממש של כל מכת חרב וכל דו קרב, נחתכו ללא רחם. מבחינה עלילתית באמת אפשר להסתפק בכמה שורות כדי לתקצר את הקרבות האלו, אבל מבחינה ספרותית השהות, בעומק המלחמה, עם כל אבחת חרב וכל הייגע והדם, זה חלק גדול מהקסם.
יש כאן גם אלמנטים רומיים שמציצים פה ושם, למשל מנלאוס לוקח כאן שבוי ל"טריומף" שלו. כמובן שטריומף זה קונספט רומי למהדרין שזר לחלוטין ליצירה המקורית. כמו כן, דמויות כאן מדברות בהרבה יותר פאתוס ועם יותר רגשות מוחצנים, שינוי די מעניין.

סה"כ היצירה הזו עושה עבודה טובה בלנקז את האיליאדה לדברים ש"חשוב" לדעת לאדם הסקרן אבל לא הסקרן עד כדי כך שיישב לקרוא כמעט 16 אלף שורות שירה.
יש בה רגעי שירה יפה בהשראת האיליאדה, ורגיליוס ואובידיוס, ויש בה רגעים שממש מרגישים כמו תקציר חדשותי שכזה. זה ממש ממש לא תחליף לקריאת האיליאדה עצמה למי שיכול להרשות לעצמו את הפרויקט המאוד מומלץ הזה, אבל לעצלנים, חסרי הזמן וכו' אני מניח שזו דרך ביניים סבירה.

מכיוון שבאירופה של ימי הביניים ידיעת יוונית עתיקה נעלמה ולטינית הייתה הלינגואה פרנקה של המעמד המשכיל, הטקסט הקצר הזה, יחד עם עוד שני טקסטים קצרים בפרוזה לטינית מתקופת האימפריה הרומית המאוחרת, היה המקור הכי משמעותי של המערב לסיפור טרויה, ועל כן יש לו חשיבות מתוך התפקיד הזה כחוליה של זיכרון היסטורי.
אבל האם החשיבות הזו מצדיקה הוצאה שלו בעברית בתור ספר צנום ביותר של פחות מ100 עמודים שירה לטינית ועוד קצת עמודים של מבוא ומפתח שמות? אני לא חושב.
היה יכול להיות מאוד הגיוני להוציא את שלושת הטקסטים המרכזיים הללו על מלחמת טרויה בכרך אחד, יחד עם איזו אחרית דבר על השפעתם על התרבות של ימי הביניים. זה היה יכול להיות מאוד מקיף ומחכים. למעשה, בהרבה כתבי יד מימה"ב שלושת הטקסטים האלו נמצאים יחדיו..

ראנט לא קשור בעליל לספר:
יש קטע מעצבן בשני העשורים האחרונים להוצאות בעברית להוציא חיבורים קטנים באופן קומי מהעת הקלאסית, השיא כנראה שייך לכותר אחר בהוצאת מאגנס, "מדינת הספרטנים" של כסנופון על 13 עמודיו(!) שזכה להוצאה כספר שלם ביחד עם נספחים שונים ש"עיבו" אותו, או שבעצם הוא שייך ל"אמרות היסוד" של אפיקורוס בהוצאת נהר.
בכל מקרה, אני די חצוי לגבי הקטע הזה. מצד אחד אני מברך כל תרגום איכותי לעברית של ספרות קלאסית, וההוצאה של "מנות קטנות" בתקווה מסייעת לזה להגיע לעוד אנשים שהיו מאוימים מספר של 400 עמודים.
מצד שני, זה מרגיש קצת כמו הונאה לאנשים שמשלמים מחיר מלא על הספרונים האלו. אני קורא אותם בחינם דרך הספרייה אז מה אכפת לי, אבל למשל ספר של 400 עמודים, אפילו אם הוא זמין לי דיגיטלית, הייתי קונה (ולמעשה קניתי כמה כאלו. נגיד האלקסיאדה, שמחכה בסבלנות שאקרא ואבקר אותו), וספרונים כאלו אני לא חושב אפילו לקנות.

7\10

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Mira
Mira
תמונה של לי יניני
לי יניני
תמונה של עמיחי
עמיחי
3קוראים|גיל ממוצע61|67%נשים

על המבקר

תמונה של roeilamar

roeilamar

ותיק
חבר מזה 3 שנים
224 ביקורות•1 נבחרות•1,784 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות קלאסית•מחזות
תמונה של roeilamar
roeilamar
ותיק
חבר באתר מזה 3 שנים
ביקורות224
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבל1,784
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת68ספרות קלאסית28מחזות26

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של roeilamar

סיפורים

סיפורים

מיגל דה סרוואנטס

סרוונטס היה אחד הסופרים האהובים עליי עוד לפני שקראתי את האוסף הזה, ולאחר קריאת 5 הסיפורים הללו, מעמדו בפסגה התחזק.

בין החלק הראשון לשני של "דון קישוט", סרוונטס פרסם אסופה של 12 "נובלות אקסמפלריות", מהראשונות בשפה הספרדית. באוסף הזה יש לנו תרגום של 5 מתוכן, אלו שנחשבות "הריאליסטיות", לעומת ה"אידאליסטיות", אבל כמו שתראו בהמשך, גם כשהוא ריאליסט לכאורה סרוונטס משחק עם פנטזיה.

הנובלה הראשונה באוסף, "רינקונטה וקורטדיליו" היא הכי ריאליסטית, והייתי בהלם במהלך הקריאה מעד כמה מודרנית היא הרגישה.
זו סאטירה על העולם התחתון של ספרד, ה"גיבורים" הם שני נערים עבריינים שמשוטטים ביחד עד שהם נקלעים לעולם התחתון של עיר ספרדית גדולה ומצטרפים למעין "גילדה" של פושעים.
הסיפור מלא בסתירה בין השפה הגבוהה והגינונים האציליים של שני הנערים בינם לבין עצמם, לבין מעשיהם, ומאוחר יותר לבין השפה הדי עילגת של הפושעים הגדולים.
אין בסיפור הזה ממש "עלילה" החל משלב מסוים, זו יצירה שהלב שלה הוא לא במהלך העלילתי אלא בעיסוק בדמויות ובהומור עליהן. למעשה, הסיפור נגמר (זה לא ספוילר כי כאמור, אין עלילה..) בהבטחה של המחבר להמשך עלילות הצמד ואיך שהם יצאו לבסוף מהעולם התחתון, אלא שאין המשך כזה בנמצא, ואני מניח שבכוונה..
הסיפור הזה הזכיר לי יותר מהכל את הקולנוע של הניינטיז. במיוחד סרטים של טרנטינו, זה ממש מרגיש כמו תסריט אבוד של טרנטינו מהמאה ה17, אבל גם סרטים כמו "קלרקס" של קווין סמית', שגם הוא עסק פחות או יותר בחבורה של צעירים ממעמד נמוך שמשתטים ואין באמת עלילה לסרט שלהם.
כמו שאמרתי, זה ממש מודרני מצד סרוונטס ואולי אפילו קצת פוסט מודרני. טוב, סרוונס תמיד אהב להתעסק עם גבולות הסיפור, מציאות ודמיון, והוא יעשה את זה באופן עוד יותר רדיקלי בסיפורים אחרים כאן.

הסיפור השני הוא "איש אסטרמאדורה הקנאי". נהניתי ממנו, אבל פחות מהקודם.
הפעם יש עלילה והיא די פשוטה: איש זקן ועשיר מתחתן עם נערה צעירה, ומתוך שגעון של קנאה הוא די כולא אותה בבית סגור ומסוגר, אפילו ללא חלונות פתוחים או זכרים בתוך הבית עצמו מלבדו ומלבד סריס כושי זקן.
איזה אציל צעיר שומע על זה, ושם לעצמו למטרה לפתות את האישה הצעירה.
מה שקורה אח"כ די מבדר, וה"אקסמפלריות" יחסית ברורה ואפילו מתאימה לערכים מודרניים פחות או יותר, אבל סרוונטס כתב את היצירה הזו תחת מגבלות הצנזורה הקתולית and it shows. למעשה, הייתה גרסה ראשונית מעט שונה לסיפור הזה, שהוא שלח לאיזה בישוף ולאחר מכן פרסם גרסה שונה ומצונזרת יותר.

הסיפור השלישי הוא "פרקליט הזכוכית" וזה כנראה הסיפור הכי פחות אהוב עליי באוסף הזה, למרות שגם הוא נחמד.
הסיפור עוסק במלומד שמשתגע לאחר שהוא שותה שיקוי אהבה ומתחיל לחשוב שהוא עשוי מזכוכית ועלול להינפץ בכל רגע. חוץ מזה הוא שפוי, והוא הופך לסנסציה כשבמשך רוב הסיפור אנחנו שומעים על כל מיני אמירות שנונות לכאורה שלו לקהל מעריצים שעקב אחריו.
הבעיה היא שה"שנינות" כאן היא לא כזו שנונה.. אודה שלא הבנתי מה הנקודה של חלק מהאימרות של "פרקליט הזכוכית", ואחרות סתם לא היו מעניינות במיוחד. אבל היו כמה נחמדות.
למען האמת קראתי ניתוח של הסיפור הזה שאומר ש"פרקליט הזכוכית" בכוונה לא שנון או מעניין במיוחד, וזה קשור למסר של הסיפור. לא אספיילר כאן, אבל זה נשמע לי די הגיוני. למרבה הצער, אם כך, זה מקרה של יצירה שמשתעבדת למסר שלה, ובתוך כך מאבדת את היופי וההנאה מהיצירה עצמה, במנותק מהאמירה שלה.

הסיפורים הרביעי והחמישי קשורים זה בזה והם כנראה השיא של האוסף הזה.
"נישואי הרמייה" הוא הסיפור הכי קצר כאן (10 עמודים) והוא עוסק בביש מזלו של חיל אחד שמתחתן, ובכן, נישואי רמייה שנגמרו בכך שהוא נדבק במחלת מין, ואת כל זה הוא מספר לחבר שלו.. זה סיפור ממש מצחיק שכבר קראתי לפני כמה שנים.
עכשיו, בתוך הסיפור הזה, דמות החייל מספרת לדמות אחרת את הסיפור החמישי והאחרון באוסף, "שיח הכלבים".
החייל היה בבית חולים עם מחלת מין, ובזמן שהוא היה שם, הוא אומר שהוא שמע שני כלבים מדברים מתחת למיטה שלו, אז הוא ישב וכתב את מה שהם אמרו.
החבר מפקפק, אבל לוקח את הטקסט שהחייל כתב וקורא אותו, להלן "שיח הכלבים".
מי שקרא את סרוונטס יודע כמה האיש אוהב לעשות שטויות כאלו (ואני מתכוון לזה בהכי הרבה חיבה שאפשר). גם "דון קישוט" מכיל בתוכו שכבות של סיפורים בתוך סיפורים, ומעיד על עצמו באופן כוזב שהוא "תרגום" של יצירה ערבית.
אז כאן יש לנו סיפור בדיוני, בתוכו מישהו מספר לאדם אחר סיפור, ולאחר שהוא סיפר את סיפורו הוא מביא לאדם האחר עוד סיפור שהוא כתב וטוען שהוא אמיתי לחלוטין. בתוך הסיפור הזה, אחד מהכלבים מספר את כל סיפור חייו לכלב השני, סיפור שכולל בתוכו עוד סיפורים, חלקם גם לכאורה אמיתיים ובזה הכלב השני מפקפק, ובכלל, הכלב השני כל הזמן קוטע את הסיפור ונותן ביקורת עליו. אה, ואם זה לא מספיק, אז יש כאן אזכורים לדמויות מהסיפור "רינקונטה וקורטדיליו", הסיפור הראשון באוסף הזה עצמו! מבולבלים? יופי, נראה לי שזו הייתה המטרה של סרוונטס. האיש יצר "יקום קולנועי" עם מלא שכבות מטא כמה מאות שנים לפני מארוול..
אז כן, "שיח הכלבים" הוא היצירה הכי "דון קישוטית" באוסף הזה, וגם הכי טובה בו.
הסיפור של הכלב נע על פני כל הספקטרום החברתי הספרדי ולכן הוא מאוד מעניין, הדיונים בין שני הכלבים על הסיפור עצמו משעשעים ומעוררי מחשבה, ויש לא מעט רגעים קורעים מצחוק בסיפור של הכלב, למשל כשהוא מאומץ על ידי משורר שאוכל צימוקים עם הזרעים שלהם ולחם כל כך קשה שהוא צריך להרטיב אותו בפה כדי להיות מסוגל ללעוס. נו, משוררים בכל העידנים היו לרוב עניים..

לסיום, זה אוסף מצוין עם חמש נובלות מבדרות, מודרניות להפליא ומעוררות מחשבה וצחוק. סרוונטס במיטבו. מי ש"דון קישוט" נראה לו עב כרס ו"חשוב" מדי בתור קריאה ראשונה ביצירתו של סרוונטס - אני מאוד ממליץ על הספר הזה.
וכמובן שגם מי שכבר מכירים את הדון החביב יהנו מהאוסף הזה מאוד.

דירוג הסיפורים:
1. שיח הכלבים
2. רינקונטה וקורטדיליו
3. נישואי רמייה
4. איש אסטרמאדורה הקנאי
5. הפרקליט זכוכית

קטע שאהבתי:
"פעם אחת שאלוהו מדוע המשוררים הם על פי רוב עניים. הוא ענה שכך הדבר מתוך בחירתם החופשית, שאם לא כן יכולים היו להיות על נקלה עשירים ביותר, לו רק רצו לנצל את ההזדמנות הנופלת לעיתים קרובות בידיהם בדמות אהובותיהם, שכולן תמיד עשירות מעל כל מידה יען כי קווצתיהן עשויות זהב טהור, מצחן רקוע כסף, עיניהן אזמרגדים ירוקים, שיניהן אבני בהט, שפתותיהן אלמוגים, צוואריהן אלגביש והדמעות הזולגות מעיניהן - אגלי פנינים. נוסף על כך האדמה, קשה ועקרה ככל שתהיה, מפריחה תמיד יסמינים וורדים שעה שרגליהן דורכות עליה ולנשימתן ריח מושק וענבר. כל זה מוכיח, לדעתו, מה רב העושר העומד לרשות המשוררים" (פרקליט הזכוכית, עמ' 76 - 77)

לפני שבוע•
★★★★★
•roeilamar
לאוקיפה וקלייטופון

לאוקיפה וקלייטופון

אכילס טטיוס

אני אדם פשוט – אם אני נמצא בחנות ספרים ומגלה פתאום תרגום חדש של יצירה מהעולם היווני רומי, אני מתלהב כמו אייל גולן כשהוא רואה בנות 17 (לכאורה).
אז כך קרה יום אחד, כשגיליתי את קיומו של הספר הזה לפתע.
היצירה הזו היא הרומן היווני העתיק השלישי (מתוך חמישה ששרדו עד ימינו) שמתורגם לעברית, והשלישי שאני קורא.
נכתב מתישהו בסוף המאה הראשונה – תחילת המאה השנייה לספירה, זה ספר עתיק, אפילו ביחס לסוגת הרומן היווני – רומי (הוא בין המוקדמים ביותר ששרדו מהז'אנר עד ימינו)

הרומן היווני – רומי הוא מעניין כי הוא היה אחת הצורות הכתובות הקרובות ביותר ל"בידור להמונים" בתקופתו (כשב"המונים" אני מדבר על הבערך 10% שידעו קרוא וכתוב). אפשר כמעט לחשוב על זה בתור הבלוקבאסטרים \ ספרות הארוטיקה של לפני אלפיים שנה.
העלילה מתרכזת בזוג אוהבים ובקשיים הבלתי אפשריים כמעט שנערמים על האהבה הטהורה שלהם, ואיך הם שורדים דרך הרפתקאות רבות ומסמרות שיער עד לסוף הטוב.
הספר הזה, מבין שלושת הרומנים שקראתי, הוא כנראה האחד עם הכי הרבה סנסציוניות והשפעות מהז'אנרים הספרותיים השונים של התקופה.
הספר מתחיל בתיאור מפורט מאוד של ציור של זאוס בדמות שור חוטף את אירופה (ואנחנו מקבלים ציור דומה ונהדר בעטיפת הספר), וכולל בתוכו עוד תיאורי ציורים באורך עמודים שלמים בהמשכו.
בנוסף, יש כאן רפרנסים לא כל כך סמויים ל"המשתה" של אפלטון, עם דיונים סמי פילוסופיים על אהבה, עם התאוריות המוזרות יותר והמוזרות עוד יותר של התקופה.
אנחנו מקבלים כאן תיאורי נופים וערים מפורטים, בעיקר תיאור מרהיב של אלכסנדריה, שהייתה כנראה העיר הכי גדולה בעולם באותה התקופה.
יש לנו אפילו תיאורי חיות אקזוטיות, שזה גם נושא שהעולם ההלני-רומי אהב מאוד בספרות המסעות והטבע שלו. האמת שהתיאורים של היפופוטם ותנין כאן הם מדויקים להחריד, בטח בהשוואה לתיאורים ההזויים והמשעשעים של בעלי חיים שאפשר למצוא אצל מחברים אחרים, כדוגמת הרודוטוס. זה גורם לי לחשוב שהמחבר באמת ראה את החיות עליהן הוא כתב.
יש גם מיתוסים שמשולבים בעלילה, תיאורי קרבות, סצנה מטורפת של "טיטאניק" בים התיכון, ואפילו דרמת בית משפט, עם ממש נאומים שלמים, פרקליטים וכו'. אה, וגם יש הרבה הומור, בייחוד בהתחלת הרומן, כשגיבורנו מנסה להתחיל עם מושא אהבתו עם ריזים מגוחכים ומשתף אותנו במחשבות הדי מביכות שלו על איך להשיג בחורה.
תדמיינו שיוצא היום סרט שמערבב בתוכו את כל הדברים האלה, מעין ערבוב של נשיונל ג'יאוגרפיק, טיטאניק, אפוקליפסה עכשיו, כשהארי פגש את סאלי, המבול, עד התביעה ודוקומנטרי על אמנות. זה אשכרה הספר הזה. אני פשוט חייב להעריך איזה רוחב יריעה מטורף נכנס כאן לפחות מ200 עמודים. יש לכם כאן תמונת רוחב של העולם והספרות של התקופה. זה נכס בלתי יסולא בפז מבחינת הקורא שסקרן לגבי הדברים הללו, ועבור קורא כמוני, שכבר קרא יצירות שהספר הזה מושפע מהן ספציפית או מהסוגה שלהן, זה מענג לקרוא ולמצוא את כל ההשפעות הללו.

מה שכן, אל תצפו לאיזו יצירה עמוקה עם דמויות מורכבות, עלילה ריאליסטית ואפילו בעלת עקביות פנימית גבוהה, ורעיונות עמוקים. לא תמצאו את זה כאן.
הדמויות הן פלקט והן לא עוברות תהליך אמיתי בשום צורה, העלילה מלאה צירופי מקרים הזויים וגדושה באירועים גדולים בזמן שהמחבר מזניח פרטים קטנים ולעיתים קרובות הוא שוכח שהוא לא הזכיר פרט מסוים מוקדם יותר בסיפור כשהוא מרפרר אליו מאוחר יותר כאילו הוא כבר ציין את זה (למזלנו הערות השוליים הנהדרות כאן עושות את העבודה ומעדכנות אותנו שלא, לא דילגו או שכחנו משהו, אלא המחבר פשוט לא ציין את זה קודם), ולמרות שיש כאן באמת שיח סמי פילוסופי על אהבה, טוב, אפילו "המשתה" של אפלטון הרגיש לי מגוחך לפרקים, וזו נחשבת ה-יצירה העמוקה שהתרבות הזו הוציאה על אהבה, אז ספרות קלילה על אהבה, שהיא גם די הומוריסטית לפעמים כשהיא מדברת על אהבה באופן מופשט? אתם לא תצאו מכאן עם מחשבות עמוקות על טבע האהבה.
מה גם ש, בלי לספיילר את הסוף, הוא מבאס קצת כי הוא מרגיש שלא נסגר באופן מספק, אלא שקיבלנו טיוטה שכזו לפני הוספת האפילוג החותם. לא נורא, אבל כשסיימתי את הספר הייתי בהרגשה של "זה נגמר עכשיו?"

אתם כן (בתקווה) תצאו מכאן לאחר חוויית קריאה מאוד קולחת, לי אישית היה קשה להניח את הספר וללכת לישון כשקראתי אותו בלילות. ויש לי מחסום קריאה לאחרונה, אז זה אומר הרבה.
אתם לא תהיו משועממים, זה בטוח.

מומלץ מאוד, גם אם הרומן היווני האהוב עליי הוא עדיין "דפניס וכלואה".

ומילה טובה לסיום למתרגמים מיכאל שקודניקוב וענבל גרייבר על התרגום הראשון שלהם מיוונית עתיקה! מי ייתן ונזכה לעוד תרגומים רבים מהם (אולי של 2 הרומנים היוניים שעדיין לא תורגמו..?) לספר יש אחרית דבר קצרה ונהדרת מאת ענבר גרייבר שמגיעה מילה טובה על שהצליחה לדחוס כל כך הרבה מידע חיוני להבנת התופעה הייחודית של הרומן היווני לתוך כל כך מעט עמודים, בלי להפוך למסה ארוכה, טרחנית ואקדמאית מדי כפי שקורה בלא מעט אחריות דבר במחוזותינו.

קטעים מהספר שאהבתי:
"לבד עם עצמה, מוצפת במילים של אימה, הרגשות של לאוקיפה השתוללו — היא הצטערה והתביישה וכעסה. היא הצטערה כי נתפסה, התביישה כי ננזפה, כעסה כי לא האמינו לה. בושה, צער וכעס הם שלושה גלים שבנפש. הבושה נספגת דרך העיניים וגוזלת מהעיניים את חירותן, הצער מתנחל בחזה וממס את גחלת הנשמה, והכעס נוהם סביב הלב ומציף את ההיגיון בקצף של טירוף. בכל המקרים העילה היא אמירה: כמו קשת היא מכַוונת וקולעת למטרה, היא יורה לתוך נשמתנו חיצים וקליעים מסוגים שונים. חץ אחד הוא גידוף, והפצע שלו הופך לכעס. חץ אחֵר הוא חשיפת הכישלונות שלנו; החץ הזה גורם לנו צער. והחץ השלישי, הוקעת הטעויות שלנו, לפצע שלו קוראים בושה. מה שמיוחד לכל החיצים הללו הוא שפגיעתם עמוקה, אבל פציעתם אינה מקיזה דם. לכולם יש תרופה אחת, לירות ביורה באותו הנשק עצמו. כי אמירות, חיצי לשון, נרפאות בעזרת חיצי הלשון של הצד השני — אז פוסק הזעם בלב, וכבה הצער בנשמה. אבל אם אתה אנוס לשתוק להגנתך מול יריב רב עוצמה, במצב של שתיקה המורסות מחמירות כי גלי הכאב שנולדו מאמירה, אם הם לא מקיאים את קצפם, הם מתפשטים ותופחים סביב עצמם. צרות כאלה תקפו את לאוקיפה, והיא לא עמדה בפרץ." (ספר 2, 29)

"ככה קוננתי לי בשתיקה, אבל לא יכולתי לבכות. זה דבר אופייני לעיניים בשעת אסונות גדולים. כי במקרים שאינם קיצוניים — הדמעות זולגות בשפע: הקורבן משתמש בהן כדי לבקש רחמים מרודפיו, והסובל — כדי לסחוט את הכאב כמו שסוחטים מורסה. אבל במצבים הנוראים ביותר אפילו הדמעות נוטשות את העין ובורחות כי אחרי שעלו הן נתקלות בצער, והצער עוצר אותן בדיוק בשיא, מתעל אותן ונושא אותן יחד איתו למטה. הדמעות, שהוסטו בדרכן אל העיניים, זולגות למטה אל הנשמה ומגרות את פצעיה." (ספר 3, 11)

"בעיני המצרים, הנילוס הגדול הוא הכול — נהר, אדמה, ים, אגם. זה מוזר לראות, זה לצד זה, סירה ומעדר, משוט ומחרשה, הגה ומגל, מפגש של ימאים עם איכרים, של דגים עם שוורים. אתה זורע ומגדל במקום שהפלגת בו; המקום שאתה זורע ומגדל בו, הוא חלקה מעובדת של ים. כי הנהר בא והולך. המצרי יושב ומחכה לו וסופר את הימים. והנילוס לא מרמה: הנהר מקפיד על המועדים הנקובים ופורע למצרים את מכסת מימיהם, הנהר לא מרשה לעצמו לפגר בתשלום החוב. אז אתה יכול לראות תחרות בין הנהר לאדמה: כל אחד מהם חותר נגד השני, המים רוצים להציף כברת אדמה, והאדמה רוצה לכלוא כברת ים מתוק. לשני הצדדים מספר שווה של ניצחונות, ובשום מקום אין מפסידים, שהרי המים והיבשה לעולם משתרעים זה לצד זה." (ספר 4, 12)

"פיצלתי את העיניים שלי בין כל אותם רחובות, צופה שלא יודע שובע, ולא הספקתי לקלוט את היופי הזה בשלמותו. מצד אחד היו הדברים שראיתי, מצד שני אלה שעוד התכוונתי לראות וכאלה שהשתוקקתי לראות וכאלה שבשום אופן לא רציתי לפספס. הדברים שראיתי ריתקו את מבטי, אבל הדברים שציפו לי בהמשך משכו אותו הלאה. כך גררתי את עצמי מרחוב לרחוב, מתאהב נואשות במה שרואות עיניי, עד שאמרתי לעצמי באפיסת כוחות:
'עיניים שלי, אנחנו גמורים!'
ראיתי שני דברים חדשים ובלתי נתפסים — מרוץ בין גודל ליופי ותחרות בין אוכלוסייה לעירהּ. כולם ניצחו: העיר הייתה גדולה יותר מיבשת, ואוכלוסייתה מרובה יותר מאומה שלמה. כשסקרתי את העיר, התקשיתי להאמין שהיא עשויה אי פעם להתמלא אנשים; כשהסתכלתי על האנשים, תהיתי איזו עיר תוכל להכיל את כולם. האנשים והעיר היו בשיווי משקל מושלם." (ספר 5, 1. תיאור של אלכסנדריה)

"באותו רגע ניקוו סופסוף הדמעות, ועיניי נכנעו לַצער. בדיוק כמו שחבלות גופניות לא גורמות מייד להופעת חבורה, כי המכה לא יוצרת סימן אדום בִּן רגע, אלא הוא צץ קצת אחר־כך; ומי שנפגע מניב של חזיר בר מחפש מייד את הפצע ולא מצליח למצוא אותו כי הוא עדיין שקוע בִּפנים ונסתר, ולגוף נחוץ זמן כדי לסיים את החתך, אבל לבסוף מופיע פתאום פס לבן, שמקדים את הדם, והדם, שלקח לו קצת זמן להגיע, קולח בשצף — כך גם נשמה שנפגעה מחֵץ של צער, שנפצעה מירי מילים: החתך כבר נעשה, אולם מחמת מהירוּת פגיעתן של המילים, הפצע עוד לא נפתח, והדמעות כלואות רחוק מן העין (כי דמעות הן הדם של פצע נפשי). אבל אחרי שהניבים של הצער כרסמו בהדרגה את הלב, הפצע בנשמה נפער, בַּעיניים נפתחים שערים לדמעות, וזמן קצר אחרי פתיחתם בוקעות הדמעות. זה מה שקרה לי: הדברים ששמעתי ניחתו כמו מטר של חיצים על נשמתי ותחילה השתיקו את קולי וסתמו את מעיין הדמעות, אבל אחרי שנשמתי התמסרה מספיק זמן לאסון, הדמעות התחילו לזלוג." (ספר 7,4)

לפני שבוע•
★★★★★
•roeilamar
ספר תמונות בלי תמונות

ספר תמונות בלי תמונות

הנס כריסטיאן אנדרסן

אנדרסן המפורסם מאגדותיו כאן עם ספר קצר למבוגרים. 33 "תמונות", מסופרות ע"י הירח. כל תמונה היא תיאור קצר של אירוע באורך עמוד או שניים, ללא קשר עלילתי בין אחת לשנייה.
השפה הפואטית יפייפיה, כל תמונה מרגישה כמו שיר בפרוזה, והיכולת של אנדרסן להוציא ממני כל כך הרבה רגשות בעת הקריאה היא מרשימה. חלק מהתמונות עצובות ומרושעות כמעט, חלק יפות ונאיביות, חלק מצחיקות, חלק הן פשוט slice of life, אבל כולן פשוטות ומאוד ציוריות.

הקריאה בספר הזה הייתה תענוג קטן, כל לילה לפני השינה לקרוא כמה תמונות שכאלו ולהירדם איתן.

הבעיה היחידה שלי היא שהספר קצר מדי, והסיום מרגיש קצת שרירותי. זה היה טוב מדי מכדי להיות קצר כ"כ..

קטעים שאהבתי:

הלילה החמישה עשר:
"עברתי על פני ערבת לינבורג," אמר הירח, "בקתה בודדה עמדה לצד הדרך, שיחים דלים מעטים נראו לידה וזמיר שתעה בדרכו השמיע את שירתוץ
בצינת הלילה עליו למות. ומה ששמעתי, לא הייתה אלא שירת הפרידה שלו.
ארגמן השחר כבר החל להפציע, ראיתי שיירה של משפחות איכרים, מהגרים שביקשו להגיע להמבורג כדי להפליג משם לאמריקה, שם יפרח חלום אושרם.
האמהות נשאו את הילדים הקטנים על הגב, הגדולים יותר טופפו לצדן, סוס רזה גרר עגלה ועליה חפצי בית מעטים.
הרוח הקרה דהרה ולכן נצמדה הילדה הקטנה אל אמה, וזו, בהביטה בדמותי החיוורת, חשבה על מצוקתה המרה ועל המסים הכבדים שקצרה ידה לשלמם. והרהורים אלה פקדו את כל השיירה.
על כן האירו להם דמדומי השחר האדומים כבשורה על בוא שמש האושר, שתזרח לקראתם. הם שמעו את זמרתו של הזמיר הגווע והוא לא היה להם כנביא שקר אלא כמבשר האושר.
הרוח דהרה, לכן לא הבינו את פשר זמרתו: 'סעו בלב שקט אל מעבר לים! את הנסיעה הרחוקה שילמת בכל אשר היה לך! עני וחסר ישע תדרוך על אדמת כנען שלך. עלייך למכור את עצמך, את אשתך ואת ילדיך. אך לא לאורך ימים סבלכם. מאחורי מסך הזוהר אורבת אלילת המוות, בנשיקת הפגישה שלה היא נושפת קדחת מוות לתוך הדם. סעו לשם! על פני הגלים המתנשאים!"
והשיירה האזינה בשמחה לשירת הזמיר, שהרי בישרה אושר.
היום בקע מבעד לעננים המוארים; כפריים הלכו על פני הערבה לכנסייה. הנשים לבושות השחורים עם מטפחות הראש הלבנות, נדמו כרוחות רפאים שחרגו מציורי הקיר העתיקים שבכנסיות.
ומסביב - מרבד שטוח ומת, עשבים חומים קמלים, שדות שחורים בין גבעות חול בהירות.
הנשים נשאו את ספרי התפילה איתן בדרכן אל הכנסיה.
שאו תפילה! התפללו למען אלה הנודדים אל קברם, מעברו השני של הים הנישא ומתרומם."

הלילה העשרים וחמישה
"הנני מבקש להגיש לך תמונה מפרנקפורט," שח לי הירח.
צופה אני במיוחד בבניין אחד. אין זה הבית שבו נולד גתה. אין זה בית העירייה הישן שמבעד לחלונותיו המסורגים נשקפים עדיין ראשיהם של השוורים זקורי העיניים שנצלו וחולקו כשי בעת הכתרת הקיסר. לא ולא, זהו בית אזרחים, צבעו ירוק, בית פשוט העומד בסמוך לרחוב היהודים הצר. זהו ביתו של רוטשילד.
הסתכלתי מבעד לדלתו הפתוחה. גרם המדרגות היה מואר באורות רבים. משרתים ובידיהם פמוטי כסף כבדים עם נרות דולקים עמדו שם וקדו קידה עמוקה לפני האישה הזקנה שנישאה על כיסא-אלונקה במורד המדרגות.
בעל הבית ציפה לה גלוי ראש וחתם לה, לאישה הזקנה, ביראת כבוד בנשיקה בידה.
זו הייתה אמו. היא הנידה ראשה בחיבה, לו ולמשרתים, והם הובילוה אל הסמטה הצרה, האפלה, אל בית קטן. זו הייתה דירתה, בה ילדה את ילדיה, מתוכה עלה ושגשג מזלה. אם תעזוב את הסמטה הפתוחה ואת הבית הקטן - ינטוש אותה מזלה! זו הייתה אמונתה."
והירח לא הוסיף לספר דבר. ביקורו הערב היה קצר, קצר מדי.
אולם אני הרהרתי באישה הזקנה שבסמטה הפתוחה, הצרה.
רק מילה אחת - וביתה המפואר היה עומד לחוף התמזה.
רק מילה אחת - וחווילתה הייתה משתרעת למרגלות מפרץ נאפולי.
"אילו עזבתי את הבית הקטן שמתוכו שגשג לי מזלם של בניי - היה נוטש אותם מזלם!" - זוהי אמונה טפלה, אך מאותה דרגה שכל היודע את ההיסטוריה ורואה את התמונה, יספיקו לו שתי מילים להבנתה: "זוהי אם".

הלילה השניים עשר
"אגיש לך תמונה ממראות פומפיי," אמר לי הירח.
"הייתי בפרוורה של העיר, ברחוב הקברים, במקום שעומדות המצבות היפות, בקום שלפני שנים חוללו הצעירים המריעים, עטרות שושן למצחיהם עם האותיות היפות של תאיס.
עכשיו שררה שם דממת מוות: שכירי חרב גרמניים המשרתים בחייל הנאפוליטני, עמדו על משמרתם, שיחקו בקלפיהם והטילו קוביות.
חבורת זרים מן העבר השני של ההרים נכנסה לתוך העיר, מלווה ביחידת משמר. באורי המלא ביקשו לראות את העיר שקמה מן הקבר ואני הראיתי להם את עקבות גלגלי העגלות שנחרצו ברחוב המרוצף באבני לבה רחבות. הראיתי להם את השמות החרוטים בדלתות ואת השלטים שעדיין היו תלויים במקומם. בחצרות הקטנות ראו את אגני המזרקות המקושטים בצדפים, אך שום סילון מים לא עלה מתוכם ושירים לא בקעו מן החדרים המצוירים בשלל צבעים במקום שכלב הנחושת שומר על הפתח.
הייתה זו עיר של מתים, רק הווזוב הרעים את ההמנון הנצחי שכל בית שלו מכונה בפי האנשים כהתפרצות חדשה.
הלכנו אל מקדש השיש הלבן כשלג של ונוס ובו ניצב המזבח לפני המדרגות הרחבות ומבין עמודיו מבצבצות ערבות בוכיות צעירות.
האוויר היה צלול וכחול ואת הרקע לכל אלה יצר הזוהר השחור שמתוכו עלתה האש כגזע של אורן. מעליי שכן ענן העשן בדממת הלילה כעטרת האורן, אך מוארת בארגמן הדם.
ובין אנשי החבורה הייתה זמרת. הייתה זו זמרת אמיתית, גדולה. אני עצמי הייתי עד לתשואות שלהן זכתה בערים הגדולות באירופה.
וכאשר התקרבו אל מקומם של שרידי תיאטרון הטרגדיה, ישבו כולם על מדרגות האבן של האמפיתיאטרון. רק חלק קטן ממנו נתמלא שוב על ידם, בדומה לימים מקדם.
הבימה עמדה ללא שינוי ובה קלעים של אבן ושתי הקשתות שברקע, שבעדן ראו הצופים אותה תפאורה שנראתה בזמן העתיק, הטבע עצמו, ההרים שבין סורנטו ואמלפי.
הזמרת עלתה על הבמה העתיקה ברוח מבודחת והחלה לשיר. המקום הפעים את לבה. עלה בדעתי סוס פראי מתנשף, הזוקף את רעמתו ופורץ בדהרה — כי היה בה בדיוק אותם קלות וביטחון.
ועלתה בדעתי, האם שכולה מכאוב מתחת לצלב גלגלתא, היה בה אותו מכאוב עמוק.
ומסביב הדהדו, כמו לפני אלפי שנים, תשואות: 'המאושרת, מתנת שמים!' הריעו כולם.
כעבור רגעים אחדים כבר הייתה הבימה ריקה, החבורה נעלמה ולא נשמע עוד קול — כולם הלכו משם אך החורבות עמדו ללא שינוי, כפי שיעמדו גם בעוד מאות שנים.
ואיש לא ידע דבר על חזון הרגע ועל הזמרת היפה ועל צלילי קולה וחיוכה.
הכל נשכח, עבר. אפילו לי עצמי תהיה שעה זו כרגע שנעלם ואיננו."

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•roeilamar
האחים

האחים

טרנטיוס

הקומדיה הרומית הכי טובה שקראתי. זו אחת הקומדיות הכי משפיעות על ההיסטוריה של המחזה הקומי, ואפשר להבין למה.
העלילה היא על שני זוגות אחים, אבות ובנים. איש אחד מוליד שני בנים, בן אחד הוא נותן לאימוץ לאחיו העירוני והבוהמייני, שמגדל אותו בשיטה ליברלית יחסית, ובן שני הוא מגדל בעצמו בחינוך נוקשה בכפר.
שני האחים המבוגרים, כל אחד מהם בטוח ספציפית שהחינוך שהוא מעניק הוא חינוך טוב שיביא לבן אחראי וטוב, בעוד החינוך של האח השני מחפיר ומקלקל את המידות.
ואז הבן של האח העירוני תוקף סרסור וחוטף "נגנית" של הסרסור הזה.. אלא שהוא עשה את זה למען אחיו הכפרי, שמעוניין ב"נגנית" הזו..

מה שמתפתח מכאן זו קומדיית טעויות, התנגשויות בין השיטות השונות של האבות, וכמובן כיאה לכל קומדיה רומית שמכבדת את עצמה, יש כאן עבד תחמן שמנסה לנווט את האירועים לסוף הטוב.

מה שאני אוהב בקומדיות של טרנטיוס לעומת הקומדיות של פלאוטוס (מחזאי הקומדיות הרומי השני שהקומדיות שלו שרדו) זה שפלאוטוס אומר לנו מה קורה ומה מאפיין את הדמויות שלו - יש למשל לא מעט מונולוגים במחזות של פלאוטוס בהם דמות אומרת מה היא הולכת לעשות, או שהיא מתארת את האופי של עצמה. לי כקורא זה מרגיש קרינג'י וצולע.
טרנטיוס מהצד השני מאמין בshow, don't tell וזה הרבה יותר מעניין ומבדר.

כאן אני מרגיש שטרנטיוס נמצא בשיא שלו בגלל שלמחזה הזה יש עומק שאין בהרבה קומדיות רומיות. הדיון כאן בשיטות החינוך הנכונות ויחסי אבות - בנים הוא דיון מעניין ומורכב, שזה משפט שאני לא מסוגל להצמיד לאף קומדיה של פלאוטוס שקראתי.

הדמויות כאן עגולות ועוברות תהליך (שוב, לא קורה אצל פלאוטוס, או בכלל לרוב בקומדיות הרומיות), והקומדיה באמת מצחיקה בלא מעט מהסצנות בה אפילו כשהיא רק טקסט ולא חיה על הבמה. אני בטוח שעל הבמה היא תהיה עוד יותר מצחיקה.
מה שכן, כמובן שיש במחזה הזה אלמנטים שלא התיישנו טוב כעבור 2,200 שנים.. למשל, אחת הדמויות כאן אונסת נערה בתולה, והיחס לדבר הזה הוא כ"זה רע, אבל boys will be boys ונו כולנו היינו שם". אז אני ממליץ למי שיעלה את המחזה הזה (כי הוא טוב ולדעתי הוא יצחיק גם היום) לערוך את כל הקטע של האונס..

טרנטיוס היה מחזאי בחסד, עצוב שהוא כתב רק 6 קומדיות לפני מותו \ היעלמותו, אבל לפחות כל ה6 נשמרו עד ימינו. 4 מהן תורגמו לעברית בסוף שנות ה90 - ראשית האלפיים וכעת עם הביקורת הזו על "האחים" כתבתי כאן על כולן. נשארו לי שתי הקומדיות שלו שלא תורגמו לעברית, אני אקרא אותן באנגלית בקרוב אינשאללה..

קטע שאהבתי:
" 'ואתה מרוצה ממה שקרה, מיקיו?'
מיקיו: 'לא, לו יכולתי לשנותו! מכיוון שאני לא יכול, אני מקבל
מה שיש. חיי אדם דומים למשחק קובייה. אם השלכת את
הקוביות ולא יצאה לך התוצאה המיוחלת הטובה ביותר ,
את מה שבמקרה יצא בהשלכה אתה צריך במיומנותך
לתקן.'"

9\10

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•roeilamar
במקום שאין אנשים

במקום שאין אנשים

משה פייגלין

אני "פייגליניסט". לא במובן שאני מסכים על הכל עם האיש הזה (אפילו יצא לי להתווכח איתו פעם על אחת מעמדותיו) אלא במובן שחד משמעית האיש הזה הוא המעצב החשוב ביותר של התודעה הפוליטית - לאומית שלי. התשתית של ראיית המציאות שלי מגיעה במידה רבה ממשה פייגלין, ועל זה אני תמיד אהיה אסיר תודה לו.
מצאתי את הספר הזה באחת הספריות שאני מנוי אליהן, וסיקרן אותי לקרוא אותו למרות שבכנות, לא מאוד מסקרן אותי לקרוא את הספרים החדשים יותר של פייגלין.
הסיבה היא של"פייגלין המודרני" יש לי רקורד של עשרות אם לא למעלה ממאה שעות האזנה לאיש מדבר במשך שנים, פגשתי אותו מספר פעמים ודיברתי איתו קצת. כלומר, אני לא מרגיש שקריאה באחד מספריו החדשים תחדש לי משהו על הרעיונות שלו. לעומת זאת, דווקא "פייגלין הישן" מסקרן אותי. בפרספקטיבה של 30 שנה אפשר לראות כמה אדם ראה את המציאות נכוחה, כמה הוא השתנה, איך הוא היה אז וכו'.. וזה הספר הראשון שלו, שהוא כתב בחופזה ב1996, רגע לפני שהוא הלך לכלא על "המרדה".

הספר הזה עוסק בחלקים גדולים ממנו במאבק של פייגלין בפשע אוסלו, שהיום אני מקווה שכל אדם עם שתי אונות מתפקדות מבין שהמיט חורבן על ישראל, מעבר להיותו חטא מוסרי ממדרגה ראשונה. פייגלין מתאר איך איש לא פוליטי במיוחד מוצא את עצמו מנהיג מרי אזרחי נרחב - הוא הרגיש שמועצת יש"ע וכל שאר הגורמים הממוסדים מועלים בתפקידם ולא נאבקים באוסלו (או במילותיו של פייגלין - מועצת יש"ע הייתה עבור רבין נכס אסטרטגי יותר לקידום אוסלו מאשר שלום עכשיו.. ואני אוסיף שראינו זאת שוב ב"התנתקות") אז "במקום שאין אנשים" הוא היה איש והוביל את המאבק הזה.
בתור מי שבעצמי הייתי מעורב במרי אזרחי בשנים האחרונות היה מרתק לקרוא על הארגון הלוגיסטי של מרי אזרחי רחב היקף בתקופה שלפני הסמארטפון, על אופן ההתנהלות בשטח, על המעצרים וכמובן על האלימות המשטרתית הברוטאלית והמשטנה התקשורתית ש"זו ארצנו" חטפה.
הייתי עד לאלימות משטרתית, אבל התיאורים (ושלל התמונות) הדיסטופיים שפייגלין מביא על עבריינות סמי פשיסטית של המשטרה נגד "זו ארצנו" החרידו אותי. יצא לי לשמוע מותיקי הפגנות "זו ארצנו" על המכות שהם חטפו, ועדיין, לקרוא עשרות עמודים שמתארים את זה.. זה היה מרתיח וכואב.
תמיד הבטחתי לעצמי שיש שני נושאים שאני מוכן להיאבק עליהם עם כולם, מנאצים עד קומוניסטים: אחד הוא נגד רמיסת חירויות טבעיות של בני אדם, השני הוא נגד אלימות משטרתית.
אלימות משטרתית זו רעה חולה גם בימינו כפי שידוע לכולם, והיא מכה בכולם עם מעט הבדל מגזרי, אבל אני קורא מה היה בשנות ה90 והתקדמנו שנות אור מאז. לפחות זה.

עוד פרט מחריד הוא התקשורת המגויסת באופן מוחלט, הקול האחיד, היעדר היכולת של רוב העם לדבר ולהבין בכלל שהוא רוב. פייגלין מתאר הרבה איך הוא מנסה לקדם את המרי האזרחי שלו דרך תקשורת עוינת, התמודדות עם פייקים, ולאחר רצח רבין גם התמודדות עם רדיפה שטופת תאוות נקם וחסרת כל רציונליות, ובמשך כל הקריאה בחלקים הללו הודיתי על מזלי הטוב לחיות בעולם עם רשתות חברתיות, סמארטפונים, ערוץ 14, פודקאסטים וחברה אזרחית הולכת וגדלה מימין.
בלתי נתפס כמה לא מאורגן וכמה חסר יכולות בסיסיות היה הימין לפני 30 שנה. הכל היה נתון לשליטה שמאלית.

דברים מעניינים אחרים הם השקפות העולם של פייגלין, שלא השתנו במילימטר מאז שנות ה90. להפתעתי אני זיהיתי בספר נקודות שהוא מדבר עליהן עד היום, כמו "ציונות הקיום" מול "ציונות הייעוד", חירותנות בלתי מתפשרת, התנגדות ל"סיוע האמריקאי", מבט ציני על ממסדים, קריאות כנגד סמכותנות משמאל ומימין, אהבת ישראל עצומה, שיח שהוא מעבר ל"דתי וחילוני" ודחיית הקופסאות הללו, ועוד ועוד.
זה פחות ספר שיטתי על האידאולוגיה ויותר כרוניקה של המאבק של "זו ארצנו", אבל כמובן שיש כאן לא מעט חלקים אידאולוגיים, והם מראים עקביות וצדקת דרך נדירות.

בעיות עם הספר? שתיים עיקריות. האחת היא שמדי פעם יש טעויות הגהה, ניסוחים קצת מסורבלים או חזרות. לזכותו של פייגלין אגיד שהוא מודע לכך והוא כלל בגב הספר התנצלות על כך, כי הוא כתב את הספר בחיפזון כדי להוציא אותו לפני המאסר שלו, ושדברים יתוקנו במהדורות הבאות. האם תוקן במהדורות מאוחרות יותר? אני מקווה שכן.
הבעיה השנייה היא שיש כאן חשבון נפש על "למה נכשלנו", אבל לא מספיק בהרגשתי. אולי כי זה היה טרי מדי, אולי כי מוקד הספר הוא לתאר מה קרה ולא מה יכול היה לקרות, אבל הייתי שמח להרחבה של הביקורת העצמית.

בכל מקרה, פייגלין הוא אדם דגול, וגם אם אתם לא מסכימים איתו אני מאוד ממליץ לכם לשמוע או לקרוא אותו ולהתעמת עם הרעיונות שלו ולא עם האדם. ההגות שלו מעוררת מחשבה אצלי גם כשאני חולק עליה. כולי תקווה שהוא יהיה חבר בממשלה הבאה, וההצבעה שלי בוודאות כמעט מוחלטת תלך אליו.

לפני חודש•
★★★★★
•roeilamar
אמפיטריון

אמפיטריון

פלאוטוס

אני לא מאוד אוהב את הקומדיות הרומאיות. ההומור שלהן די בסיסי, העלילות חוזרות על עצמן, והן מתבססות הרבה על הופעת השחקנים מאשר על הטקסט הכתוב, אז לפעמים אפשר להבין מהקריאה איך סצנה מסוימת תהיה מצחיקה אם היא תומחז, אבל לא לצחוק מהקריאה בלבד.
ובכל זאת, כמו שמי שמכיר אותי יודע - אם יש טקסט יווני - רומי זמין, אני אקרא אותו, בפרט אם הוא קצר.
ובכך בלא ציפיות גדולות הגעתי למחזה הזה, הרביעי של פלאוטוס שאני קורא.

ושוב, לא מדובר ביצירת מופת אבודה, אבל זה מחזה לא רע בכלל, ויותר נהניתי מאשר לא נהניתי.
הבסיס כאן הוא המיתוס של עיבור אלקמנה ע"י זאוס, ואמפיטריון בתור הבעל המקורנן שאישתו שכבה עם לא אחר ממלך האלים.
בניגוד ל, ובכן, כל הקומדיות הרומאיות שקראתי עד כה, העלילה היא לא בתבנית ה"גבר צעיר רוצה בחורה, אביו הקמצן מנסה למנוע את זה, העבד התחמן מצליח לארגן את האיחוד המיוחל בכל זאת" (אני נשבע לכם שהקונספט המאוד ספציפי הזה הוא התבנית העלילתית של 6 מתוך 6 הקומדיות הרומאיות שקראתי עד כה..) אלא עלילה מיתולוגית יותר, פרודיה של המיתולוגיה אפילו. פלאוטוס קורא למחזה במבוא "טרגי-קומדיה" כי שילוב נושאים מיתולוגיים לא היה נפוץ במיוחד בקומדיות הרומאיות, אבל זו פשוט קומדיה. יש השערה במחקר שזה עיבוד לטרגדיה יוונית שהפכה כאן לקומדיה, ואם כך אז מדובר באחת הפרודיות הראשונות בהיסטוריה, שזה מגניב.

הבסיס להומור כאן הוא שזאוס והרמס מתחפשים לאמפיטריון ולעבד שלו, אז נוצר הרבה בלבול בקרב הדמויות בנוגע למה בדיוק מתרחש, למשל כשזאוס שוכב עם אלקמנה בדמות בעלה, עוזב אותה, ודקה אח"כ אמפיטריון חוזר ורב איתה כשהוא נשבע שהוא לא היה שם קודם והיא נשבעת שכן.
למרבה הצער 200 - 300 שורות מסוף המחזה, כשקומדיית הטעויות הזו מגיעה לשיא, נאבדו להיסטוריה והמחזה מקוטע. הוא נקטע ממש באמצע של קטע מצחיק כ"כ שצחקתי בקול, ולאחר הקיטוע יש לנו אפילוג יחסית משעמם ופחות הומוריסטי שכן נשמר בשלמותו.. אז זו באסה.

זה כנראה המחזה הכי טוב של פלאוטוס מבין ה4 שלו שקראתי עד כה, גם אם הוא לא ממציא את הגלגל וההומור בו מבוסס על רעיון אחד עיקרי. הוא קצר מספיק כדי שזה לא יימאס.

לפני חודש•
★★★★★
•roeilamar
מארטיאליס: מבחר שירים

מארטיאליס: מבחר שירים

מרקוס ולריוס מרטיאליס

יש שני סוגי תרגומים גרועים. הסוג הראשון, הוא תרגום עילג. מתרגם שלא מבין עד הסוף מה הוא מתרגם בכלל, שמעוות משמעויות, מוריד את השפה, ומבצע טעויות. לצערנו, יש לא מעט תרגומים עילגים בימינו, על אחדים מהם כתבתי כאן. הסוג השני של תרגום גרוע הוא התרגום המסובך מדי. זה סוג תרגום שהיה שכיח לפני מספר עשורים, ובו המתרגם לוקח יצירה שבהקשר המקורי היא נועדה להיות ישירה, ברורה ומבדרת, ומתרגם אותה באופן מסובך, מלא מילים איזוטריות בעברית שרק המתרגם וכמה מילונאים מכירים, עם כמות מינימלית של הערות או שההערות עצמן הן בשפה אפילו יותר קשה, "מאציל" מילים שבמקור היו הרבה יותר פשוטות וישירות, ומה שקורה זה שאנחנו מסיימים עם יצירה שנראית מרשימה ומכובדת מאוד, אבל הנשמה שלה מתה איפשהו בין המקור לתרגום. זה סוג תרגום הרבה יותר מבאס מאשר התרגום העילג, כי כשאתה קורא תרגום עילג ברור לך שהמתרגם חסר הכישורים לא יכול היה להוציא תרגום יותר טוב, אבל תרגום מהסוג הזה לרוב נעשה ע"י אנשים שאין שום ספק בדבר כישרונם הספרותי, הבנתם את המקור ואהבתם אליו, שאתה כקורא פשוט יודע שהיו יכולים להוציא תרגום יותר טוב.

התרגום הזה של שירי מארטיאליס שייך, לצערי הרב, לסוג השני של התרגומים הלא טובים.
בנציון בנשלום היה אדם חכם, בקיא מאוד בתרבות הקלאסית, ואיש שמעטים דוברי העברית בעשורים האחרונים שהצליחו להשתוות להשכלה ולהבנה שלו את יצירות יוון ורומי. תפתחו את הויקיפדיה שלו ותקראו קצת, זה אדם שאני לא מגיע לקרסוליים שלו.

קראתי כבר תרגום שלו לאפיגרמות קלאסיות, "מערכות ארוס", מאה שירי אהבה שהוא תרגם מהאנתולוגיה היוונית. כבר שם הייתה שפה מסובכת משהו, במיוחד דווקא במבוא שהמתרגם כתב באופן חופשי, מה שמעיד שזה פשוט היה איך שהוא דיבר וחשב בעברית, אבל שם זה עבד טוב ברוב המקרים, כי הוא בחר לתרגם בעיקר שירי אהבה רציניים, והשפה התנ"כית שלו החמיאה לרובם.
כאן מצד שני הוא מתרגם את מלך האפיגרמות הרומי, אדם שרוב ככמעט כל האפיגרמות שלו הן "מדור רכילות" לרומא של המאה הראשונה לספירה, עם הומור שיכול להגיע למקומות גסים מאוד מהר מאוד. כלומר, זה אדם שרוב היצירות שלו אמורות להעלות לך חיוך על הפנים אם לא לגרום לך לפרוץ בצחוק, והטיפול של בנשלום מאוד מקשה על איזשהו סוג של הומור או קלילות לבוא לידי ביטוי כאן.
חמור מכך, השפה כל כך מסורבלת שיש מספר מקרים בהם לא באמת הבנתי את משמעות האפיגרמה עד הסוף. "ירידת הדורות"? כנראה שגם לזה יש כאן חלק, אבל מצד שני אני קראתי את תרגומי טשרניחובסקי לאיליאדה ולאודיסיאה שיצאו לפני מאה שנה, קראתי חיבורים מורכבים יחסית, אני מאמין שאם אני נתקלתי כאן בקשיי הבנה אז הקורא הממוצע היום ייתקל בהם גם כן.
אגב, תוך כדי קריאה בתרגום הזה אני עיינתי בתרגום לאנגלית בן יותר מ115 שנה לאותן האפיגרמות בדיוק, ואני ממש הבנתי ונהניתי מהתרגום האנגלי - הישן יותר - מאשר מהתרגום הזה.

אז לצערי הרב הביקורת הזו לא תהיה על האפיגרמות של מארטיאליס בכלל, כי אני לא מרגיש שחוויתי אותן באופן מספק כדי לדבר עליהן, זה נטו על התרגום, שאם הוא לא היה באורך 60 עמודים בפורמט קטן, אני באמת הייתי נוטש באמצע, ואני לא נוהג לעשות את זה.

לסיום, אביא כאן כמה קטעים מהתרגום, חלק יותר מוצלחים שדווקא חיבבתי יותר מאשר סלדתי מהבחירות התרגומיות שלהם, ואחד שממחיש את האספקטים הגרועים של התרגום.

הטוב:
"קנדידוס, לעצמך תשמור כספך, נחלותיך;
לעצמך - הזהב אף חמודות הגביש.
את טובי היינות נוצר אתה רק לעצמך -
גם הכישרון כולו, גם הבינה, הדעה.
כל לך, רק לך; האומר להכחיש אמרי פיך?
אך כרשות הרבים הן אישתך תחשב."

"וי"ו אלפים לי שלחת; אולם יו"ד בי"ת לי ביקשתי.
האקבל יו"ד בי"ת - רק אם כ"ף דל"ת אתבע?" (כן, השימוש באותיות למספרים, והאיות שלהן מאוד מעצבן, אבל הפואנטה של האפיגרמה עוברת כאן והיא משעשעת)

"מי שבוחר החצי תת ללינוס שי מהלוות
כל הסך - בוחר רק החצי להפסיד."

"אם אזכור, בפיך ארבע שיניים ראיתי.
אליה. אך הפילון שתי התקפות השיעול.
כל הימים מעתה השתעל תוכלי בלי פחד,
לא תפיל עוד דבר פה התקפה שלישית."

"גור כלבים ילקק שפתייך, פניך, מניאה
לא אתמה, אם יתאוו כלב אכול חראים."

"למה נפתית לכרות אף הגבר, נאף את אשתך?
הן לבעל, רומה, לא בחטמו הוא חטא.
מה השכלת עשה! הזוגה דבר לא אבד לה,
יען שרד לנואך אבר שלם ובריא."

"יען אכתוב מכתמים ארוכים, תקבול עליי, ולוכס.
מה תקצר אתה, כי כל מאום לא תכתוב."

"על הגרון שנחר קבלת במבוא אמרייך,
אף כי סלחנו לך עוד תתאווה להקריא?"

"מה מכניסה לי אחוזתי - אתה שואל, לינוס.
זה שכרי: אותך, לינוס, אינני רואה."

"למה תתמה על הריח הרע, שתיתן אוזן מריוס?
זאת תגרום, נסטור, אתה, כי באזנו תלחש."

"למה לשון העבד חתכת? ומה תצלבהו?
אף כי הוא ישתוק, קול יעבירו רבים."

רע אחד (האמת שכבר החזרתי את הספר לספרייה ומה שהעתקתי לי ממנו היו בעיקר האפיגרמות שאהבתי. אבל בביקורת על הספר הזה לפניי, עם אותו הסנטימנט בערך, הביאו עוד דוגמאות) :

"את העיר כולה, סאפרוניוס רופוס, חיפשתי:
אי נערה, תמאן? לא תמאן אף אחת.
היחשב למשגה המאון? אם לחטא יחשבוהו?
התועבה יכונה? לא תמאן אף אחת.
תמו אפוא צנועות? לא תמו, כי רבו. אך זאת
הצנועה לי תיתן, אך מאן לא תמאן."

לפני חודש•
★★★★★
•roeilamar
חיי אישים : ליקורגוס ונומה

חיי אישים : ליקורגוס ונומה

פלוטרכוס

פלוטרכוס הוא אחד ההוגים המעניינים מהעת העתיקה, וקראתי כבר מספר עבודות שלו, אבל זו הכניסה הראשונה שלי ליצירה המונומנטלית שלו "חיי אישים", שכוללת עשרות ביוגרפיות של אישים יוונים ורומיים, כאשר זוגות של אישים יווני ורומי עוברים השוואה לאחר סיפור הביוגרפיה של כל אחד מהם בנפרד, השוואה שמעשירה אינטלקטואלית ומעוררת חשיבה מורכבת על האישים הללו ועל הרעיונות שהם מייצגים עבור פלוטרכוס.
כי זאת חשוב לדעת, פלוטרכוס הוא לא היסטוריון, והביוגרפיות הן לא היסטוריה. הוא כותב ביוגרפיות שנועדו להעביר את תמצית האישיות שהוא מתאר ורעיונות שקשורים בה, ולא מהלך חיים קוהרנטי.

בכל מקרה, הספר הזה מורכב מצמד אחד שכזה. מצד יוון יש לנו את ליקורגוס, הדמות המיתית האגדית שלפי המסורת הספרטנית ייסדה את התשתית החוקית שלהם שהיא הבסיס ל"ספרטה TM" שכולנו מכירים.
מהצד השני יש לנו את נומה, המלך האגדי השני של רומא, שהיה רודף שלום וניסה (ונכשל, כי זה לא נשמר לאחר מותו) ליצור חברה רומית שסולדת ממלחמות.

עצם ההשוואה מעניינת, כי שניהם ביצעו מהפך פוליטי עצום בפוליס שלהם, אבל אחד עשה מהפכה לכיוון אולטרה סמכותני ומילטריסטי, והשני עשה מהפכה לכיוון יותר דתי (נומה השליט כמעט תאוקרטיה מהתיאור של פלוטרכוס כאן..) ורודף שלום.

בכל מקרה, הביוגרפיה הראשונה היא זו של ליקורגוס, והאמת שכבר קראתי את רובה בתור מובאות בתרגום של "מדינת הספרטנים" לכסנופון, שכתבתי עליו כאן לא מזמן, ובעוד מובאות במקומות אחרים.
על ליקורגוס האיש אנחנו כמעט לא יודעים כלום. פלוטרכוס מביא כמה מיתוסים, אבל הוא בעצמו מגיש אותם עם ערמה של מלח וסקפטיות, אז העיקר כאן הוא תיאור המשטר הספרטני.
הרבה ממה שיש לי להגיד על ספרטה והמשטר שלה כבר אמרתי בביקורת על "מדינת הספרטנים", אז אתם מוזמנים להסתכל שם, וכאן אכתוב על "חוקי ליקורגוס" רק בקצרה:
ספרטה הייתה ישות מאוד מוזרה מהבחינה שהיא מזכירה באופן מטריד אידאולוגיות טוטאליטריות של המאות ה19 וה20. ספרטה היא פרוטו קומוניזם ופרוטו פשיזם. זה הזוי לקרוא על מוסדות כמו האכילה המשותפת, חלוקת הקרקעות השווה, החסימה המכוונת של כמעט כל סחר מבחוץ, המיליטריזציה של החברה, והשליטה הכמעט טוטאלית של ספרטה בחיי הפרט, ולראות עד כמה זה דומה לישויות פשיסטיות וקומוניסטיות מהעבר הלא רחוק.

קטע מעניין שנמצא כאן, הוא תיאור מגנה שפלוטרכוס מתאר את ה"קריפטיה" הספרטנית, ואביא אותו כלשונו:
"בכל אלה אין שמץ של עוול או שחצנות, שאחדים מייחסים לחוקיו של ליקורגוס וחושבים שהם מתאימים לטיפוח גבורה, אבל לוקים בחסר באשר לצדק. אפשר שהתארגנות סתר, המכונה בפי הספרטנים 'קריפטיה', השפיעה על יחסו של אפלטון אל ליקורגוס האיש ואל חוקתו, אם אכן היא אחד ממוסדותיו של ליקורגוס, כדברי אריסטו. וזה טיבה של התארגנות סתר: המכהנים בכהונת ציבור מדי פעם בפעם שלחו לכפרים צעירים, שנראו בעיניהם פקחים במיוחד, מצוידים בחרבות, במצרכי מזון נחוצים, ותו לא. ביום הם התפזרו והסתתרו במקומות מסתור ונחו, בלילה יצאו לדרכים ורצחו כל הלוט (הערה שלי: הלוטים היו מעמד העבדים של הספרטנים. רוב מכריע באוכלוסיה תחת שליטה ספרטנית, הם שובדו עבור כלל הציבור הספרטני, סוג של עבדים של המדינה.) שתפסו. תכופות גם עברו בשדות והרגו את החסונים והחזקים שבהם. גם תוקידידס מספר [..] שההלוטים, שנחשבו על ידי הספרטנים למצטיינים בגבורתם, עטרו ראשיהם בזרים כאילו זכו בחירות, סבבו וביקרו את מקדשי אלים, אבל זמן מה לאחר מכן נעלמו כולם, יותר מ־ 2,000 מהם, ואיש לא ידע אז ולא מאוחר יותר, איך מצאו את מותם. אריסטו מציין במיוחד שהאפורים (הערה שלי: סוג של "ראשי ממשלה" בספרטה, בהפשטה מחרידה), מיד בכניסה לתפקידם, הצהירו מלחמה על ההלוטים, לבל תהיה טומאה בהריגתם. הספרטנים התייחסו להלוטים בנוקשות ובאכזריות גם בדרכים אחרות. הם הכריחו אותם לשתות יין לא מהול במים והביאו אותם לסעודות ציבור כדי להראות לצעירים מה זאת שכרות, ציוו עליהם לשיר שירים ולחולל מחולות משפילים ומגוחכים ואסרו להשתתף במחולות של בני החורין. [..] מציינים יפה את ההבדל האומרים כי בספרטה בני חורין הם בני חורין גמורים והעבדים עבדים גמורים. לדעתי, מעשי התאכזרות האלה החלו אצל הספרטנים בזמנים מאוחרים יותר, במיוחד אחרי רעידת האדמה הגדולה, כאשר ההלוטים והמסנים חברו יחדיו, השחיתו והחריבו את האדמות וסיכנו סכנה גדולה את העיר. אני אינני יכול לייחס לליקורגוס מעשה כה נקלה כמו התארגנות סתר, לאור המתינות והצדק שגילה במקרים אחרים, ועל כך העיד גם האל."
(ליקורגוס, 28)
פלוטרכוס חוזר ליחס להלוטים גם בהשוואה בסוף בין ליקורגוס לנומה, ונראה שהוא קצת מתייסר עם זה, כי ההשקפה הכללית שלו על ליקורגוס היא מאוד חיובית. אביא כאן את דבריו בהשוואה:
"אם יכריח אותי מישהו לייחס לליקורגוס את המדיניות כלפי ההלוטים, מעשה אכזר באכזרים ונוגד כל חוק, אומר שנומה המחוקק היה יווני יותר מליקורגוס, כי הוא הטעים בטעם חירות את העבדים המוכרים כעבדים, כאשר קבע שיחגגו את הסטורנליה סועדים עם אדוניהם, כי האומרים שגם זאת היתה אחת התקנות שתיקן נומה, לשתף בהנאה מפירות השנה את אלה שעזרו לגדלם.
(השוואת נומה וליקורגוס, סעיף 1)

ובכן, כעת לנומה.
אני בור בהיסטוריה רומית, בעיקר בהתחלה שלה. מה אני יודע על ההתחלה של רומא? אינאיס מגיע מטרויה, רומוס ורומלוס יונקים מזאבה, וזהו פחות או יותר.
אז ניגשתי לביוגרפיה של המלך נומה יחסית חסר מושג, והיה מעניין לקרוא על המלך הזה, שהיה לפי המסורת הרומית פרוש אדוק דתית ודי מבוגר (בן 40 בקבלו את המלוכה), שאפילו לא חי ברומא מעולם קודם לכן.
הוא היה, לפי הסיפור, רפורמטור לא קטן, שייסד את התשתית הדתית של רומא, כולל מוסדות שיהיו ידועים מאוד עד התנצרות האימפריה, למשל הבתולות הוסטיות.
לצערי הביוגרפיה שלו קצרה בערך בשליש מזו של ליקורגוס (ומההתחלה אלו לא טקסטים ארוכים במיוחד, הביוגרפיה של ליקורגוס היא 30 עמודים ועודף..) ויצאתי עם הרבה יותר שאלות על נומה מאשר תשובות, אפילו שהמתרגמת הוסיפה בנספחים קטעים משל היסטוריונים רומאיים על אודות נומה.
מה שמעניין בכתיבה עליו זה שגם פלוטרכוס, אבל יותר מזה - המקורות הרומאיים, רומזים לכך שהוא שיקר על התגלויות אלוהיות ודברים כאלה כדי לשלוט בעם ולאכוף את החוקים שלו. לעזאזל, הבן אדם טען שהוא נשוי לאלה..
"אכן אין לראות פגם בסיפור שמספרים על ליקורגוס, על נומה ועל אנשים אחרים כמותם, ששלטו בהמונים קשי עורף וחידשו חידושים גדולים במשטרי מדינה, אם ייחסו את תהילתם לאלים לתועלתם וגם לתועלת אלה שלמענם בדו את הבדיה."
(נומה, 4)

אבל בסוף, הרפורמה של נומה די נכשלה. כלומר, את האג'נדה הדתית שלו הוא במידה מסוימת הנחיל לדורות, אבל לא את האג'נדה הפוליטית. ופלוטרכוס נוגע במשהו נכון כשהוא אומר שליקורגוס (או מי שזה לא יהיה שהיו במציאות ההיסטורית..) הצליח בספרטה כי הוא כפה את העקרונות שלו בחינוך אחיד, בעוד נומה לא תפס את מערכת החינוך ונתן לאנשים לחנך את ילדיהם כרצונם. פלוטרכוס מגנה את זה כאנרכי, אני כמובן ליברל מהמאה ה21 שרואה בזה דבר הגיוני ורצוי, אבל אין ספק שלייסוד חברה חדשה מן השורש, החינוך הוא כלי חשוב ממעלה ראשונה.
ההשוואה ביניהם מעניינת גם בגלל ששניהם התמודדו עם תחלואים מסוימים של הפוליסים שלהם בהתאמה פרטיקולרית לפוליס: ספרטה הייתה חלשה וסוג של אסקופה נדרסת ובלתי יציבה כשלפי המסורת ליקורגוס עלה, ולכן הוא ראה הכרח קיומי ב"הקשחתם" של הספרטנים ויצירת לכידות פנימית, עבור מה שפלוטרכוס אומר שלא היה תאוות כיבוש אלא הישרדות.
נומה מצד שני קיבל חברה שגם היא הייתה מאוד לא מלוכדת פנימית ועל סף מלחמת אזרחים (בין הרומאים ה"מקוריים" לבין קבוצה שהגיעה לרומא מאוחר יותר, בשם סבינים.) אבל שהבעיה בה הייתה תאוות המלחמה חסרת הגבולות שלה, שמתחה אותה עוד ועוד, הקימה עליה אינסוף אויבים וגזלה את כל משאבי הפוליס.
כלומר, שניהם נתנו חקיקה ועקרונות בהתאמה ל"מחלה" הספציפית של העיר שלהם, ולא בהכרח עקרונות אוניברסליים.

יש עוד מה לחשוב על זה ומה להגיד, וזה היופי בעבודה של פלוטרכוס כאן - הוא נותן הרבה על מה לחשוב. הוא מעלה בחיבור קצרצר (פחות מ70 עמודים במקור, ללא כל ההערות והתוספות של המהדורה העברית) שני מבנים מדיניים מובחנים ושני רפורמטורים, ומשאיר לקורא להשוות ביניהם על הדומה והשונה.
הייתי שמח לצלילה יותר עמוקה לזה מצידו של פלוטרכוס, אבל גם כך זה מעניין ומשאיר לי כקורא עבודה.

עוד כמה קטעים מהספר שאהבתי:
"המעשה הראשון שעשה נומה עם קבלת השלטון היה פיזור ה־300, שומרי הראש שהחזיק רומולוס תמיד וכינה אותם קלרס, זאת אומרת "מהירים", כי במאמינים (בו, שבחרו בו למלך) לא להאמין או למלוך על לא מאמינים לא חשב נומה לנכון."
(נומה, 7)

"ליקורגוס תיקן תקנות מצוינות גם בענייני קבורה. ראשית, כדי להניס את האמונות הטפלות כולן הירשה לקבור מתים בגבולות העיר ולהציב מצבות זיכרון סמוך למקדשים. כך הרגיל את הצעירים לראות את המראות ולהתנסות בהם, לא להיבהל, לא לפחד מהמוות ולא לחשוב שהמת מטמא את הנוגעים בו או את המהלכים בין קברים."
(ליקורגוס, 27)

"בימי מלחמה הם התירו את רסן המשמעת של הנערים והירשו להם לייפות את שערם ולקשט את נשקם ובגדיהם, ושמחו לראותם מקפצים כמו סוסים ומתאווים לקרב. משפסקו להיות נערים, האריכו מיד את שערם והשתדלו, במיוחד בימי סכנה, שייראה מבריק ומסורק היטב. הם זכרו את אימרתו של ליקורגוס שהשיער הופך יפים ליפים יותר ומכוערים למפחידים יותר. האימונים בימי מלחמה היו קלים יותר וגם אורח חייהם של הצעירים לא היה חמור וקשה, כך שהיו הספרטנים בני האדם היחידים שהמלחמה הביאה להם הקלה ופסק זמן מאימונים למלחמה."
(ליקורגוס, 22)

"לימדו את הנערים להשתמש בלשון שנונה וחיננית כאחד ולתמצת רעיון חשוב במילים מעטות. מטבעות הברזל של ליקורגוס, כנאמר, כובדם רב היה וערכם מועט, לעומת זאת למטבעות לשון הוא שאף להעניק סגנון פשוט ותמציתי לביטוי תכנים עמוקים ושופעים, ובשתיקה ממושכת להביא את הנערים להשיב תשובות מנוסחות ותרבותיות. כמו הזרע העקר של המרבים ביחסי מין ללא רסן שאינו מפרה על פי רוב, כך פטפוט חסר מעצורים מוליד דיבור ריקני ומטופש. אגיס המלך, כאשר אתונאי פלוני לעג לחרבות הספרטנים הקצרות ואמר שהלהטוטנים בתאטראות בולעים אותן בקלות, אמר: 'אבל אנחנו עם פגיונות כאלה מיטיבים לקלוע בלב אויבינו'. אני כשלעצמי רואה שדברי הספרטנים אמנם קצרים אך מיטיבים לקלוע ללב העניין ולשבות את לב מאזיניהם.גם ליקורגוס עצמו הצטיין, כנדמה, בדיבור תמציתי ושנון, אם אפשר להסיק מסקנות מן הדברים שנמסרו בשמו. למשל, לפלוני, שדרש ממנו לייסד דמוקרטיה במדינה, אמר: 'תחילה תייסד אתה דמוקרטיה בביתך'. משנשאל מדוע קבע קורבנות כה קטנים וזולים לאלים, ענה: 'לבל נחדל לכבד את האלים'. ובאשר לתחרויות האתלטיות, הוא התיר לאזרחים לעסוק רק בענפים שאין בהם הנפת יד. השתמרו גם תשובות לשאלות אזרחים ששלח במכתבים. כאשר נשאל: 'איך נוכל להדוף התקפת אויב?' ענה: 'אם תישארו עניים ואיש מכם לא יתאווה להיות גדול מרעהו'.
ושוב, כאשר נשאל בעניין החומות, ענה: 'עיר אינה חסרה חומות אם היא מוקפת בגברים ולא באבנים'. באשר לאמיתות המכתבים האלה ואחרים כמותם קשה לפקפק בהם וגם קשה להאמין.
[..] אחיינו של ליקורגוס, כאשר נשאל מדוע מעטים חוקיו של דודו, ענה שהמשתמשים במילים לא רבות אינם זקוקים לחוקים רבים".
(ליקורגוס, 19 - 20)

לפני חודש•
★★★★★
•roeilamar
ציד הסנרק

ציד הסנרק

לואיס קרול

"הם חיפשו בזהירות ובעזרת אצבעון,
הם רדפו בתקווה ובקלשון.
הם איימו על חייו במלוה ביטחון,
הם כישפו בחיוך ובסבון."

טוב, זו הייתה קריאה פשוט מענגת. כל כך מענגת שקראתי את הספר פעם אחת פרק במקור האנגלי ואז פרק בתרגום העברי עד שסיימתי את שניהם, וכעבור כשבוע גם קראתי את המקור העברי שוב יחד עם חברה שלי.
זה ספר מצחיק מאוד, האיורים במהדורה הזו מהממים ורבים (הפורמט כאן הוא עמוד טקסט לצד עמוד איור), ומי לא אוהב טקסט בחרוזים?

שיר נונסנס משובח (אני יודע שיש אנשים שמתעקשים למצוא כאן משמעות.. שחררו, זה סתם מאולץ) בתרגום משובח.
מכיוון שקראתי גם את המקור, אעשה כמה השוואות:
כשקראתי את המקור הייתי צריך לבדוק לגבי המשמעות של כל מיני מילים שלא הכרתי. הטקסט המקורי הוא משלהי המאה ה19, באנגלית בריטית ויקטוריאנית, אז אפילו שהאנגלית שלי סה"כ טובה (וגם קראתי ספרים באנגלית אמריקאית מהמאה ה19) היו לי מספר עצירות לבדוק משמעות של מילים.
חוץ מזה, יש כאן כמה רפרנסים לתקופה הויקטוריאנית, שזה הגיוני בהתחשב בעובדה שזה נכתב במהלכה, אבל המהדורה העברית מכילה 0 הערות לטקסט המקורי, וחבל שכך. למשל, יש בספר רפרנס ל"bathing machines" שאם אתה ישראלי מודרני רוב הסיכויים שאין לך שמץ מה זה, כי זה היה מתקן דמוי קרון שהיה מוסע אל הים, ושם נפתח רק לצד של הים כדי שנשים ויקטוריאנית יוכלו להתרחץ בים בלי שחלילה מישהו יראה אותן.
בתרגום זה נקרא "סוכת חוף", משהו שיותר מוכר לקורא הישראלי המודרני אני מניח, אבל אז באיור שלצד העמוד הזה יש בבירור איור של "מכונות רחצה", אז מה בדיוק הקורא העברי אמור להבין? את כל הבלגן הזה היה אפשר לפתור עם הערה..
אבל לרוב התרגום באמת עושה עבודה טובה, והבחירות התרגומיות לרוב טובות (גם השמירה על מבנה החריזה מוצלחת) זה פשוט שהטקסט האנגלי יותר מענג, אז אני ממליץ כן לקרוא את הטקסט באנגלית וללמוד כמה מילים חדשות.

חברה שלי אגב פחות נהנתה מהספר, כי מתברר שהיא לא אוהבת הומור נונסנס והיא ניסתה לחפש היגיון ביצירה הזו. אם אתם צריכים היגיון וקונבנציונליות מסוימת בספרים שלכם, זה לא בשבילכם. אם אתם מוכנים להנות ממשהו שמרגיש כמו פרק בובספוג בצורת שיר, הגעתם למקום הנכון.

8\10 למהדורה הזו. היצירה עצמה באינגליש היא 10\10

לפני חודש•
★★★★★
•roeilamar