*
נולדתי לכתוב. אני אמורה לכתוב. אני צריכה לכתוב. איזה עוד דברים אני יכולה לעשות באותה מידה של הצטיינות?
כל תא בגוף שלי צועק את זה, בוכה את זה, מצביע לשם, ואני מתעלמת. כמו אחרונת הנשים המזניחות, שאת מקשיבה בחמלה ובבוז איך כבר שנה הן לא הולכות לבדיקת הדם כי אין להן זמן. אבל הדם, מספרת לנו תורתנו הקדושה, הדם מחזיק את הנפש. והדם שלי מבעבע, מקציף, עושה קולות של קומקום. דם־מלחמה נשפך כאן מכל עבר, אבל שלי כלוא במחזוריות שאני לא מצליחה לפרוץ. וזה מתעתע. כי אין פריחה שמאפיינת עמידה במקום, והשריר לא מכחיל כשהכישרון נמק, וגם אם.אר.אי לא מצליח לזהות את הגוש המעכב. ובכל זאת יש הרבה תסמינים, רק שהם מגוונים ולא ייחודיים, ורק את ולא אף מומחה תוכלי לחבר את הקצוות לאבחנה הכואבת: מבוזבזת מצויה.
זורקת לעצמי שיר פה ושיר שם. מוצלח, אפילו מאד, אבל איטי מידי, מרווח מידי, מזון לשבוע-שבועיים שנפרש ונמתח לחודשים, כמו בשבי (תחזרו אמן!). כשאני כותבת יש שקט. המוח הטרוד, המוסח, סותם סוף־סוף. הזוטות הזעירות של החיים שלי שמתרוצצות בראש כמו נחיל שתוי נדחקות לכוורת, ואני הופכת למלכה. המלכה ששולטת על המחשבות שלה ולא מוסחת מגרב קטנה זרוקה, צפצוף של המכונה ונו אתם יודעים כל מה שמטריד נשים בארבע אמותן.
כשאני קוראת משהו כתוב היטב, אני מקנאה במי שכתב אותו. קנאה טובה, קנאת סופרים, אבל קנאה. אני לא מקנאה במי ששר מטורף. אני גם לא מקנאה במי שהמוח שלו מתמטי להדהים. בכלל, אני לא מקנאה בחיים של אחרים. אבל כאן אני כן. ומה עושה אדם שמקנא? מתרחק. אז לאחרונה אני מתרחקת מספרים. זה גם באשמת הנחיל, אבל גם באשמת הקנאה. וכשקוראת, מדגדג לי כל הגוף. ואני לא יודעת מה לעשות עם הדגדוג. פחד משתק שלא יצא לי שום דבר טוב. עצלות. טיפשות. המון מילים רעות לעצמי על עצמי.
בכל זאת, מעולם לא הפסקתי לגמרי, רק שכבר לא תמיד יש לי ספר בתיק, ולא תמיד תשובה לשאלה "מה את קוראת עכשיו", ואם פעם הייתה לי מסננת אורז, היום זו כבר נפה. אז "ארבע רווקות" עם הרקע הדומה־זהה־מוכר־היטב שלו, והסופרת הכמעט־בת־גילי, והעובדה שגם אני הייתי רווקה יותר זמן משרציתי, ובקיצור כל מה שאמור להפוך אותי לירוקה - עבר בנפה, וכשסיימתי לקרוא אותו, במקום להתבוסס בקנאה הנפתי אותו מאושרת וקראתי: נפלא! פשוט נפלא!
הנפתי שוב והכרזתי: זה בדיוק כך. בדיוק כך נראית היום הרווקות הדתית-לאומית, לפחות במסלול מרכזי אחד שלה, ותמר הצליחה ללכוד אותה בכתיבה חכמה, משעשעת, תמציתית, מלאת חן ומבט טוב. אני חייבת להתעכב על התיאור האחרון, כי הוא גם מאפיין את המבט של הדמות הראשית על עצמה: היא מרימה לעצמה, היא מפרגנת, לאורך כל הדרך היא מרעיפה על עצמה מילים טובות ומילות נחמה. כל-כך רחוק ממני, שאפילו לא ידעתי שזה קיים.
הספר מתאר את הרווקות שלב אחר שלב. ציפיית ההתחלה, כשכולן נמצאות על קו־גיל־המשווה, המעבר לדירת שותפות, ההתרחקות ההדרגתית מהזוגות הנשואים (סביב שנה וחצי - של הילד...), פירוק השותפות והיציאה לחיים עצמאיים יותר, השבתות סביב שולחן שכולם רוצים לא להיות סביבו, וכל זה על רקע הבחירות, הלבטים וההתפתחות האישית שאינם קשורים לזוגיות אך מושפעים מאד ממצב בין־השמשות הכפוי. ואם מישהו חושב לכתוב דוקטורט על "תמורות רוחניות בחיי צעירות דתיות-לאומית בעשור השלישי: מהשלת החצאית ועד לחיבוק הראשון", הוא ימצא פה עדות מצוינת שמאפיינת בוגרות אולפנא רבות, כי מה לעשות, אפילו ההתרופפות בקיום המצוות יכולה להיות בנאלית. אבל שימו לב, כמי ששמו מופיע על כריכת הספר, הקב"ה שם כדי להישאר, והשיחות של הגיבורה איתו מתוקות במיוחד.
עכשיו תראו, מאז שהתחתנתי, האושר שלי מנוקד בנקודות צער. קוראים לנקודות האלו צילה ונעמה, אסתר ושיראל, שירה, ספיר, רננה, יפעת... האושר שלי לא שלם כשהן עדיין חצי. אני פלוס שתיים, ויש להן חברות פלוס ארבע, והן עדיין חצי. כמה עסקו ועוסקים ברווקות הזו, בכל מדיה ובכל במה אפשרית של המגזר, כי הלב נקרע לגזרים מהמחשבה על הבזבוז. מבוזבזות מצויות. נשים שאין להן דורש. אתם יודעים מה זה להיות בגוף שאין לו דורש? להיות אישה בשיא פריחתה, ואין איש נוגע. אפשר להשתגע. וגם על השיגעון הזה כתבה תמר. אומנם מעט, אבל מי שידעה טעם בזבוז - המילים יפלחו את ליבה והצימאון של אז ילפות לרגע את הגרון. אבל רק לרגע, כי זה ספר שהצער בו לא לופת, לא נוקב, לא תהומי. יש גם מסלול כזה, של כאב בלי תחתית, של צער איום, של מרירות גדולה. של התרסקות שאין אחריה התאוששות. של עשור רביעי בלי חיבוק. אבל זה סיפור של רווקה אחרת, ומישהי אחרת תספר אותו.
הקב"ה, אני מתפללת מעומק ליבי, כמו שהתפללתי על בעלי, שיוקמו השנה עוד בתים רבים.
ולך תמר, צחקתי הרבה, הזדהיתי, ובעיקר נהניתי מאד. מחכה לספר הבא!
