ספר שהחזיר אותו אחורה לתקופת הרווקות הדתית בשנות העשרים - שלושים בירושלים.
הספר עוסק בחבורת רווקות מאוד אופייניות לאומית-חרדל"ית, בגילאים שבהם אין הרבה מקום לחשיבה רציונלית (והמבין יבין...)
הרווקות גרות שלוש ארבע בנות יחד בדירה, עובדות במה שמוצאות, לומדות (רצוי לימודים אקדמאיים) ומקבלות הצעות שידוכים.
גיבורת הסיפור תומה, שהיא הדומיננטית בין כולן, פורשת מהלימודים הבורגניים שהתחילה מתוך רצון עז להיות שונה.
היא עוברת ללמוד משחק (תיאטרון) בירושלים, כפשרה שלא ללמוד בניו יורק כבחורה דתיה.
אך המחיר של הפשרה מתחיל להתברר, והיא כל הזמן פוזלת החוצה ב-FOMO האופייני לבנות דורה,
חוששת שבחורה אחרת משיגה משהו יותר טוב ממנה בטעות...
היא נפגשת לדייט עם לא מעט בחורים טובים שמעוניינים בה, היא דוחה אותם ועם חלקם היא חוזרת אח"כ לקשר ואז זורקת אותם שוב.
סיבות הפסילה די טיפשיות: היא לא רוצה קשר בורגני ו"זקן", היא רוצה בחור גבוה, היא לא מצליחה להתרגש.
היא ממשיכה להשוות עם אחרים - ומגלה שהחברים הנכים של חברתה הנכה הנאנקת כל יום מכאבים חתיכים. היא מקנאה. היא מסכמת עם עצמה שאפשר גם להיות דתיה וגם לא לשמור נגיעה אבל גם כן לשמור נגיעה וגם ליהנות מכל העולמות. רק צריך חותמת של רב.
בלבולים שאולי נראים הגיוניים בגיל עשרים, אבל ככל שעוברות השנים ואין התפתחות בנפש הגיבורה הספר הולך ונהיה עצוב.
תומה רואה את הזולת כסטיגמה - דתי/חילוני, מממש את עצמו כמוני בתיאטרון/זקן בורגני, אדם שזמנו שווה כמו שלי/אדם שאמור להכשיר לי את השרצים.
בעוד חברותיה מתקדמות לחיים בוגרים אט-אט, מקיימות קשרים הדדיים ומכירות בחוסר שלמותן - תומה ממשיכה לחשוב כילדה אגוצנטרית - שהעולם כולו אמור ליפול שדוד לרגלי מיוחדותה.
במקרה שלי, גם בלי קשר לדת - הבנתי לבסוף שהבחורים שיצרתי איתם קשרים לא היו אנשים כל-כך טובים שעושים את הדבר הנכון. לא פוליטיקלי קורקט להגיד, אבל אותן "רווקות סטנדרטיות" של המגזר, המשלבות תורה ועבודה וגמילות חסדים באופן מושלם ומדהים שלא היה כמותו ולא יהיה כמותו היו בטוחות שבאמת מתאים לי מישהו כזה שלא עושה את הדבר הנכון ושהתפקיד שלי הוא לחנך את הגברים שהן לא רוצות, וגם אם זה מצליח אז הכושי עשה את שלו...
במין איזושהי "גרידיות" שלא יודעת גבול, כדי להמשיך לתחזק דרך כל הנקרה בדרכן את האמונה שהן עדיין לא פגשו את הבחור הנכון. כי אם חברתן/הגוי של שבת שלהן לא מצליחה לחנך שאבאבניק להיות ראש ישיבה אז זה מה שמוכיח שהעולם לא הוגן.
הספר גרם לי בעיקר עצבות, אם באמת לא מצליחים למצוא שידוך זה דבר אחד, אבל אם נפגשת עם שלוש מאות בחורים ולא מצאת אז כנראה הבעיה אצלך. לא כנראה. את חשה עצמך נסיכה ואין בך טיפת ענווה, את גם יוצאת עם בחורים איכותיים וגם מכחישה שאותם בחורים ישבו והשקיעו בך זמן שיכלו להקדיש לדברים אחרים או לנשים יותר רציניות ובוגרות, וחברות שלך היו צריכות כל פעם מחדש להכין אותך לדייט או לעודד אותך אם נפרדתם. יצרת ציפיה אצל בחורים - אל תשאירי על אש קטנה, את לא עד כדי כך מוצלחת כמו שאת מדמיינת. המינימום זה לקחת החלטה - כן כן לא לא.

















