ביקורת ספרותית על סוף סוף רומן מאת יעל ישראל
ספר לא משהו

---

סוף סוף סקירה על הספר הזה, שיצא לאור בשנת 2000, ודומה שאיש לא קרא אותו, ואם קרא לא מצא לנכון לכתוב עליו ולו מילה או שתיים.

זוהי דיסטופיה, המספרת על מגפה אימתנית ומסתורית שפוגעת בארץ, ואולי גם בכל העולם, אין לדעת. אנשים מתים, נקברים בארונות או נשרפים. השורדים, שהם המיעוט, מתקיימים על קיצוב מאכלים, אבקות ותחליפים. נדרשים לשמור על הגיינה אבל מתקשים לעשות את זה עם החומרים המעטים שנמצאים ברשותם. הם מבודדים, רעבים, ומנותקי קשר. מאיה, בת שלושים, לשעבר רעיה, לשעבר אם לתאומות, היא השורדת היחידה ממשפחתה. היא מתקיימת על כתיבה גנובה של יומן סתרים. שכן, מסיבה עלומה כלשהי שלא מוסברת עד תום, השימוש בנייר אסור בהחלט. בעיר הגוועת יש מנגנון בירוקרטי שלם שמטרתו לאסוף ניירות מכל סוג, ספרים, מחברות, עיתונים, כל דבר ולהשמיד אותו. והנה מאיה מתגלגלת ופוגשת את אחד מאבירי הבירוקטיה הניירית, ששמו רומן, ומתחיל ביניהם רומן, שכמו כל הדברים בספר הזה הוא חסר תקווה ותוחלת.

זו דיסטופיה, כזו שנכתבה לפני היות הקורונה, אבל כמובן שהיו איומי מגיפות אחרות, קטלניות יותר, בהיסטוריה. עם זאת אני לא יודעת מי מאיתנו צריך דיסטופיה אחרי השנה האחרונה שבה אנחנו חווים כל מיני סוגים שונים של אימה ופחד, ושום דבר עוד לא הסתיים. קראתי את זה בשבת, למחרת הפוגרום שנערך באוהדי מכבי הישראלים בעיר האירופית השלווה אמסטרדם. אני לא יודעת למה התחלתי אותו, אבל מאחר והתחלתי גם סיימתי. הוא בעיקר מדכא, והעלילה לא טובה מספיק כדי לשאת בדיכאון הזה.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על סוף סוף רומן