את ספרה אם נהיה של עטר מאור היה חשוב לי מאוד לקחת איתי לחופשה בחו"ל .
על אף ולמרות ששם הספר זיעזע וצמרר אותי כבר שראיתי , ושהספר הוא סיפור אמיץ
תיעודי ממואר , סיפורה של משפחה אחת שחייה ניצלו מקיבוץ בארי , אומנם סיפור
אחד מני רבים של זוועות השביעי באוקטובר , והרי כל סיפור הוא עולם ומלואו של
כאב גדול עצום שרצוי ואף חייב לקרוא לספר ולהעביר הלאה, ולו רק כדי להזדהות
בהמון אמפטיה וחיבוק גדול , ולעולם לא לשכוח . ואף ולהבין את עומק המורכבות
של החברה הישראלית בה אנו חווים בישראל ובכל העולם כולו לדאבוננו הרב ,
בכל יום ויום מחדש ....
בנובלה קצרה , פרטית אישית ומינימליסטית פורטת עטר בכתיבה מצמררת , כואבת
מנימי נפשה ומדם ליבה מה עבר עליה ועל שני ילדיה הרכים , בשעות רבות של המתנה
בממ"ד ביום השביעי לאוקטובר , בו פשטו מרצחים מתועבים חסרי לב על ביתם
והיא כאמא לביאה , בה ראיתי המון יופי ועדינות של אומץ ליבה , מגנה עליהם בחירוף
נפשה ובגופה בעוד אבי המשפחה לוחם באומץ רב מאחור עם כיתת הכוננות .
הספר כתוב רגשות . מילים מילים אחדות , נעצרות כך בדיוק היתה לי הקריאה ,
חדה , עצובה ונוגעת כחץ ללב , עם עצירות חדות של כאב ואפילו דמעות על מילים
קשות ,ויותר מכך על חוויה נוראית וקשה שמשפחה היתה אמורה לחוות או יותר נכון
לעבור בעל כורחה ...
ספרון קצרצר של עדות מצמררת המונגש באופן דו לשוני במיוחד בכדי להפיץ לכל
העולם עדויות של זוועות אלה לבל ישכחו לעולם .
תודה לך עטר וסליחה מעומק הלב.
















