כבר אמרתי שאני לא כל כך אוהבת סיפורי עיירות קטנות.
יש להם נטייה ליפול לצד הרומנטי של עיירה קסומה שבה כולם עוזרים זה לזה או לצד הלעגני של עיירה פרובנציאלית שבה כולם מעורבים זה בחיי זה ועיסוקם המרכזי בחיים הוא לרכל אחד על השני.
בתור מי שחיה בקהילות קטנות רוב חייה, לרוב הספרים האלה רחוקים מלשקף את המציאות שאני מכירה.
המרכזנית מספר על עיירה קטנה בארצות הברית בשנות החמישים והוא אחד מאותם ספרים שהתיאורים שבהם אינם תואמים למציאות שאני מכירה.
נכון, קשה להקיש מארצות הברית של שנות ה-50 לישראל של ימינו. מן הסתם יש הבדלים רבים, אבל עדיין התחושה היא שהסופרת יותר ניחשה איך נראו החיים בעיירה כזאת מאשר התנסתה בהם.
גם בעיירה קטנה בארצות הברית של שנות החמישים, לא נראה לי שהיתה מין "מלכת הכיתה" כזאת, בסגנון של סרטי תיכון אמריקאים: בלונדינית, עשירה, צדקנית וקצת מרושעת, שכל הנשים נושאות אליה עיניים ועל פיה יישק דבר. למען האמת אני בספק אם גם בתיכונים יש מלכת כיתה אחת ויחידה ובלתי מעורערת כמו בסרטי תיכון אמריקאים, אבל לגבי קהילות של מבוגרים אני בטוחה הרבה יותר. החיים החברתיים הם מורכבים יותר. קהילות, גם קטנות, נוטות להתפצל לתתי קהילות, לחבורות ולקליקות, לנהל יחסי כוח וחברות מורכבים, אין מלכה אחת שכולן נוהות אחריה.
העלילה מתרחשת בעיירה קטנה באוהיו, הערים הגדולות של תושבי העיר הן קליבלנד ואקרון, וזה יוצר אצלי חיבור רגשי כלשהו, כי בקיץ האחרון בילינו חודש בקליבלנד, אוהיו.
אני נזכרת בשבת אחת שהעברנו בעיירה קטנה, באנשים שישבו במרפסות הקטנות שבכניסות לבתים, צופים על העוברים ושבים, ומברכים אותנו לשלום בחיוך רחב. אנחנו כנראה סוג של אטרקציה בעיירה קטנה ומשועממת: גבר ושני ילדים בחולצות לבנות מכופתרות וכיפות, אישה בשמלה ארוכה וכובע, ילדה בשמלה חגיגית, זוג מבוגר, אלו ההורים של בעלי, שדווקא משתלב היטב בנוף.
על חוף הים, לשם טיילנו, מציעים לנו לשכור סירת דיג. עכשיו העלתי קבוצה של אמיש, אומר לנו בעל הסירה, אני רואה שהוא בוחן אותנו ומנסה להבין אם גם אנחנו מהאמיש, יש משהו דומה, אבל הוא כבר ראה הרבה אמיש ואנחנו לא בדיוק משתלבים, אז מה אנחנו בדיוק.
אולי בעיירות כאלה יש יותר צמא לרכילות ממה שאני מכירה. זו התקופה שבה אנו חיים, תקופה של חדשות איומות, מסחררות, דינמיות, משתנות בלי הרף, שמקשה עלי לדמיין מציאות שבה החיים משמימים כל כך עד שנדרשת רכילות על חיי הנישואים של השכנים כדי להציל אותנו מהשיממון.
ועדיין, הצמא לרכילות שהספר מתאר נראה לי מוגזם.
כלומר, כן, רכילות היא עניין אנושי. רוב בני האדם מתעניינים בה, ברמה כזו או אחרת. אבל בספר התשוקה לרכילות היא עמוקה יותר. היא צמא של ממש. הרכילות היא חבל הצלה מחיים משמימים של עקרות בית שכל ימיהן דומים זה לזה, שרובן לא עובדות ואם כבר הן עובדות - מדובר בעבודה משעממת בשכר נמוך, דמי כיס יותר מאשר משכורת. אלו שנות החמישים, בקרוב תפרסם בטי פרידן את "המסתורין הנשי" שיתאר את המצוקה שחשות הנשים האלה, שלכאורה חייהן מושלמים ולא חסר להן דבר. בינתיים יש להן רכילות, וגיבורת הספר יושבת על הצומת המרכזי של הרכילות שכן היא מרכזנית ועל אף האיסור הרשמי - היא מצותתת לשיחות הטלפון אותן היא מחברת ומעורה בכל הרכילות הטרייה שעוברת בקווי הטלפון.
הספר, בכל אופן, בינוני למדי.
הוא מתבסס, כך נטען, על יומן של סבתה של הסופרת וקל לי להאמין כי הוא מתפזר מעט, כאילו עירבבה הסופרת חומרים אמיתיים עם חומרים דמיוניים ולא הצליחה להחליט מה יהיו היחסים ביניהם ושמה את מרכז הכובד סביב עניין מסויים, פיסת רכילות אותה מגלה הגיבורה בהאזנה לשיחת טלפון שלא נועדה לאוזניה, שאותו כיסתה הסופרת בערפל של סודיות ומסתורין עד שהתברר שהוא פחות דרמטי ונורא ממה שהיה אפשר לחשוב.
כלומר הוא כנראה אכן היה נורא עבור האישה שהדברים קרו לה במציאות, אבל כדי להעביר את התחושה הזאת לקורא היה צריך יותר מאמץ מאשר לקחת אנקדוטה של "אל תשאלו איזה סיפור מטורף קרה פעם לסבתא שלי!" ולמרוח אותה לאורך ספר שלם.
