על עצם זה שאני בכלל טורחת לקרוא את הספר הזה, קל וחומר לכתוב עליו ביקורת, או על כל שורה אחרת שתיכתב פה החל מעכשיו, אפשר להגיד "אבל זה אילן הייטנר, למה ציפית?". אפשר להגיד, ובצדק. יחד עם זאת, הזדמן לידיי ספר שקראתי נטו כדי לשרוף 3 שעות מתות היכנשהו, פלוס אפשרות להעביר ביקורת נצית באופן אנונימי, אז מי אני שאסרב?

בכל פעם מחדש אני עומדת מול ספר כזה ואומרת "נו, לכי תדעי, אולי הפעם זה לא יהיה גרוע", ואיכשהו תמיד, בכל פעם מחדש, זה גרוע אפילו יותר מהפעם הקודמת. אז ביקורת על אילן היטנר לכשעצמו כבר נכתבה וכבר נשמעה רבות מפי מלומדים ורהוטים ממני, אז באמת אין בה טעם שוב. אבל לצערנו, קצרה היריעה מלהסביר עד כמה הספר הספציפי הזה מאכזב אפילו ברמות של אילן הייטנר. הוא פותח את הספר שלו בהקדשה לאשתו, "...שבלעדיה לא אני ולא הספר היינו רואים אור". אחרי מבוא כזה, מגיע סיפור על סופר בגיל העמידה (אוי, מעניין מי זה) שגם מעביר סדנאות כתיבה לחולמים-להיות-סופרים (דאממ, מעניין מי זה), ושבמסגרת הסדנאות האלה מזדמנת אליו באופן וירטואלי עלמת-חן מסקרנת, סקסית, בקיצור ואיך לא - כל מה שאשתו לא. אז אנחנו קוראים 200+ עמודים על החברים מהצבא שכולם בוגדים ומזיינים מהצד, וכל שתי פסקאות עדים לתהפוכות הנפש ולהתחבטות כי פאק מי זאת הזונה המחרמנת הזאת אבל פאק אני אוהב את אשתי אבל פאק אני מת לנסוע ולפגוש אותה באשרם במדבר ועל הדרך לנהל דיאלוג קלישאתי ומצוץ עם איזה ילד עם עגילים על העולם ועל תובנות בשקל תשעים כמו שרק אילן הייטנר יודע. והסוף? צפוי יותר מטלנובלה ששודרה אולי ב'טלעד' לפני 20 שנה, ממש עד כדי כך שברגע ה'פאנץ'' וההתגלות, ממש אמרתי בקול רם "דייי, באמא שלך, לא נכון... איך לא ראיתי את זה בא, יא'אללה שלך".

ואז אני מבינה, שהתחושה החמוצה הזו שיש לי בסוף, הטעם המחורבן הזה בפה, הוא לא רק בגלל שהספר הזה מהווה לכשעצמו יצירה מאוד בוסרית ושטוחה, אלא גם כי הבנתי הרבה דברים על אילן הייטנר ועל איזה משבר שהוא ככל הנראה מנסה "לארוז" אותו יפה בדמות הספר הזה. ואיפה נתחיל? בעובדה שאתה מעביר סדנאות כתיבה אינטרנטיות, במציאות או בספר או מה בעצם ההבדל, ביוהרה חריגה על גבול המדאיגה? מה אתה בעצם מלמד, או מתוקף מה? קצת מזכיר לי את החיילות ששירתו איתי בצבא, ויום אחד למדו מיוטיוב או מקורס ערב איך להכין עוגות מעוצבות מבצק סוכר, ותוך שבוע כבר היו הגורו של שכבת הגיל שלהן ברמת השרון. אתה מכין עוגות מבצק סוכר, קוקי. אתה לא שף, אתה לא המינגווי, אתה פאקינג אילן הייטנר.
אולי נמשיך בתפיסת הזוגיות הצדקנית, המפוחדת, הלא מורכבת שאתה מבטא כאן, בדמות מסע בן 200 עמודים שכל מהותם - בהמשך לשם הספר - היא כמה "לבגוד" אומר שאתה קטן, וכמה לשכנע את עצמך כמעט בכפייתיות מזוכיסטית שאשתך היא אהבת חייך - אומר שאתה גדול? הרגשתי ממש נבוכה, תוך כדי הקריאה ובדיעבד, לקרוא את ההקדשה הזו ולהרהר בשם הספר, כי הם בעיקר הראו לי גבר בן 45 שחושב שהוא נעלה וחופשי ולירי ומשוחרר, רק כי הוא כותב על חוכמת חיים בשקל ומשתמש במילה "זיון", אבל בעצם רחוק שנות אור מלהבין עד כמה הוא קורבן של המציאות הסאחית שהוא בעצמו עשה קריירה מלקטול אותה.
אין פה סיפור אהבה. יש פה סיפור על בינוניות ועל פשרה ועל סירוס ועל אשלייה שכל אלה פירושם להיות "גדול", שבעצם מהווים את ההגדרה המילונית למהו "קטן".

אני מאחלת לאילן הייטנר, בגלגול הבא, להפסיק לחשוב שאתה שווה משהו אם חבר בכיתה י"א אמר לך "וואי אחי, אתה כותב מה זה יפה", או אם חבר אחר אמר לך "פאק, יואו, זה מה זה נכון!", או אם נרשמת לסדנת כתיבה או מה שזה לא יהיה. קוראים שעולמם הרגשי מורכב יותר משל נייר טואלט לעד יהיו כאן כדי להזכיר לך שחסר לך את הדבר העיקרי שיש לסופר או ליוצר או למספר סיפורים טוב - ואם הייתי מגדירה עכשיו מהו, בדמות מתכון מצליח מפה לאוזן - אז הייתי חוטאת בדיוק במה שאתה חוטא בו כבר ספר חמישי ברציפות. איך אמר מייקל ג'ורדן למצוירים ב'ספייס ג'אם'? "יש לכם הרבה... הרבה... ובכן, אני לא יודע מה זה, אבל יש לכם הרבה מזה", רק ההפך - אני לא יודעת מה זה, אילן, אבל אין לך את זה.

עזבו אתכם. כבר עדיף לעקוב אחרי הארוויזיון.

טוב, אני חושב שאלך על משהו באמת קיצוני כמו, נניח, להחרים את כל הסופרים הישראלים מהסו-קולד "גל חדש" לאיזה משהו כמו שלושה-ארבעה חודשים במינימום. את נועה ידלין כמובן, אבל גם את אהוד אשרי, דודו בוסי, רון לשם, אמיר בן דוד וכן - אפילו את אילן הייטנר, אחד שדווקא אהבתי פעם, לפני שהבנתי. וכי למה החלטתי על הצעד הלכאורה תמוה הזה? כי נמאס לי. פשוט נמאס. נמאס מעניין שכבר חפרתי לכם לגביו וקצת נהיה לי לא נעים והוא - האובססיה של כל החברס' האלה לאגור בין ספר לספר (למעט אשרי שכבר נפטר רחמנא ליצלן) מה שיותר תובנות-לייט על החיים של כולנו, שברי זיכרונות משותפים לחלק נרחב מאוכלוסיית המדינה, בטח כאלה שנולדו במהלך הסבנטיז-אמצע האייטיז, ימי הערוץ האחד-הבודד, כבלים פירטיים מרושתים בכל הצ'כונה ומכשירי וידאו שהוברחו במכס עם השיבה מחופשה נדירה (אז) בפריז או -סביר יותר- ברכבים הצהליים עם היציאה לקצרה-מיוחדת ממלחמת לבנון הארורה, אחת לחצי שנה ככה – לזקק ולהטיח אותן אח"כ בפנינו כאילו שהם לא יודעים שאתה יודע שהם יודעים... אמש'ך מבשלת מרק עוף לילד החולה (אתה) בבית בזמן שהג'וניור (אתה, אתה) צופה בסלון בטלא-פלא? בחייאת דינק, אני המצאתי את זה! והחלטת כמו אהבל לספר את הבן שלך ועכשיו הוא נראה כמו חתול חולה מתחת למיצובישי לאנסר בלילה גשום? נו באמת, מי שמע בכלל על מיצובישי לאנסר אלא אם הוא גדל ואיבד את תמימותו בצומת הרחובות בן יהודה ושמעוני בבאר שבע?... אז זה מצחיק בהתחלה, כאילו להבין שלך, 'החנבץ' מהפריפריה, יש את אותם זיכרונות ילדות כמו לאילן הייטנר שגדל בכלל ברמת השרון - אבל זה מעייף בסוף. אפילו הוא, הייטנר, כתב, בספר הספציפי שנסקר כאן, שאין שום טעם למפגשי נוסטלגיה עם חברים מהתיכון מלפני 30 שנה (על בירה, תמיד על בירה), כי אחרי שתי דקות כל הנוגעים בדבר מבינים שאין להם באמת מה לומר האחד לשני מרגע שמבינים שמוצה ה"שמעת על ההיא/ההוא?" ואת ה"זוכר את הצחוקים בכיתה/בטיול/בצופים?"... אז איך בדיוק אתה מתיימר לברוא ולהשלים ספר עם אוסף מחשבות אקלקטי, שעה שאתה בעצמך מודה שהוא כזה?!...

דבר שני, שהוא למעשה פועל יוצא של הראשון הוא, שאין בספרים הללו וגם לא בספר הזה כלום. פשוט כלום. ממש ממש כלום. כמה אפשר לשמוע על ההוא שניסה להיות לידר בתיכון אבל בעצם עבד על כולם, שאח"כ בצבא כולם חשבו שהוא קרבי אבל בעצם הוא המציא את המונח ג'ובניק, שיש לו ים של אישיוז עם ההורים והאחים ובת הזוג והילדים והעבודה ושמה שהוא באמת רוצה בעצם זה שאמא שלו תחבק אותו ותגיד לו שהוא לא לבד בעולם?! מייגע כמו שזה נשמע. וזה, חברים, פחות או יותר סיפור השלד של מרבית הספרים מהז'אנר הזה ומה שמשתנה הוא בערך שמותיהן של הדמויות, סביבת הפעולה (כל פעם שכונה אחרת בתל אביב, נו) וכמות הניים-דרופינג שתנחת במהלך הספר על קוראיו האומללים. ולא שיש לי משהו נגד סופרים הכותבים על מה שקרוב ומוכר להם (הייטנר חוזר אולי 5 פעמים בספר על המנטרה "כמה שיותר אישי יותר אוניברסאלי". חנקת!), בטח סופרים ישראלים שללא ספק בונים, אפילו בתת-מודע, על פוטנציאל הקונים/קוראים שמה-זה יצחקו ממשפט כמו "הפרטנר לטיול שלי בהודו נאלץ לשוב הביתה מוקדם מהצפוי כי לאמא שלו מצאו פיסורה בתחת" – אבל חלאס, מספיק. אתה מסיים לקרוא ואתה מרגיש ריקנות כזו, שמשמעותה המידית היא, שלא היה קורה לך כלום אילו היית מוותר על התענוג לטובת ספר אחר, תענוגות אחרים, ויש מספיק ברוך השם. כמו לצפות בסרטי פעולה/אסונות אמריקניים משלושת העשורים האחרונים, שלא מכילים דבר להרהר בו לקראת שינה מעבר להשתהות רגעית מאמינותם של הדגמים הממוחשבים או מהיקף הפיצוץ הקוסמי (בחלל אין רעש, מתי תבינו?!). מסכים עקרונית עם הרב הגאון אייל גולן שליט"א שקבע כי אי אפשר לאכול סטייק כל הזמן ולפעמים מתחשק שניצל, אבל גם בשניצל יש דירוג איכות מקובל כלשהו. מבחינה זו, רדידות הקולנוע האמריקני, הסופרים הישראליים שצוינו למעלה יישרו קו - אבל בטוטאל. מגישים לנו מנת קרב כמנה עיקרית ומתפלאים לגלות שכמה מאתנו באמת הפסיקו לצרוך מוצרי מזון העשויים משבעה מרכיבים או יותר, מאז שמשרד הבריאות מכריח לפרסם כמעט הכל על האריזות.. טיפה התפתחנו. טיפה.

בשורה התחתונה, יש לי תחושה שפיצחתי על אפם וחמתם את "ההסכם הסודי" (?) שבין כותביהם של הספרים הללו ובין קהל קוראיהם: אלה עלו על נוסחה קבועה בואכה מעוררת אמפתיה בסגנון עדות ה"מתייצבים למילואים עד גיל 80 כי חייבים את זה לנפש" (ולאשה מספרים שזה סבל לא נורמאלי), ואלה משקיטים את מצפונם המיוסר על כי לא פתחו ספר מימי בצפר עממי וויתרו על כל פעילות הדורשת מאמץ מינימאלי (פיסי או אינטלקטואלי) לטובת שיטוט בלתי נגמר בין מסכים קבועים וניידים, בדיוק כמו ילדיהם אטומי המוח וחסרי הרגישות – באמצעות סיפורי צ'יזבט למכריהם על כך שקראו את הייטנר או את ידלין האחרון.

אם זו נחשבת קריאה ראויה – אני חיזר.

מלווה את ספריו של אילן הייטנר מימי חוכמת הבייגלה ובצער גדול נאלצת להודות שהספר ממש לא מוצלח.
מאוד ניכר שאילן עובר תהליך אישי מסויים שגורם לו "איפוק" ומונע ממנו ללכת עד הסוף עם התיאורים ואני אומרת - אם אתה במקום אחר בחיים תכתוב משם ואל תנסה למחזר הצלחה של השקפה שכבר לא קיימת אצלך כי זה מרגיש תלוש לגמרי.
הספר לא מגובש, לא זורם, לא מעניין ומשאיר תחושה שנכתב כדי לכתוב ספר ולא כדי לספר סיפור.
אכזבה קשה מאוד!

קניתי את הספר ברגשות מעורבים, מצד אחד זכרתי לו את חסד נעורים של ספריו הראשונים (מי ישמע היום אני בת 70 סוקרת את חיי לאחור): "חוכמת הבייגלה" ו"מלך החומוס ומלכת האמבטיה" שכל כך אהבתי אותם בגלל השפה הלא מתאמצת, בגלל היכולת המפוקחת להיות לגמרי בחוויה וגם להעביר על עצמך ביקורת תוך כדי, בגלל היכולת לתאר בצורה מופלאה את החסד והכאב של היומיום.

מה שכן כמו שכתוב בתקציר של הספר מה שבעיקר מסכם את החוויה לצערי זה "על הצורך להיות מגניב, על חלב שהחמיץ". גולן הדמות הראשית הוא הפיטר פן הנצחי, אבל באיזשהו שלב זה פשוט מפסיק להקסים ונהיה קצת פתטי.

אחד הספרים הגרועים שקראתי. שכנעתי את עצמי לשרוד על הסוף, אבל זה לא התקדם לשום מקום.
הסיפור טיפשי ומלא בסתירות פנימיות
(ספוילר******אמנם הסוף "טוב" אבל יש תחושה שעוד שניה דעתו של הגיבור תתהפך כמו שקרה בכל מהלך הספר: 'היא מלאך' ואחרי שניה 'היא גוויה', 'אני אוהב אותה' ו'אני שונא אותה'. לא ברור מה נסגר.).

בנוסף, ניכר שאילן הייטנר מספר את הסיפור שלו עצמו (סופר נשוי שלמד כלכלה ונאבק להוציא את ספרו הראשון, וכו..), ולא טרח להמציא דמויות במיוחד. הסיפור הזה די משעמם, והסוף לא מפתיע למי שערני לרמזים בסיפור. אני אומרת את זה בצער אחרי שאהבתי את חכמת הבייגלה מאוד.

ישנם מעט ספוילרים, ראו הוזהרתם
כחסידה גדולה של אילן הייטנר, לחלוטין ציפיתי ליותר. הספר התחיל מאוד מותח ומעניין, הזדהיתי מאוד עם כל האימרות שלו בנושא משפחה וילדים ואיך שהם בעצם מצמצמים את החופש ודורשים את כל תשומת ליבך. אך בשונה משאר ספריו של הייטנר, ניכר דגש רב ליהדות ולהתחזקות. בדף ה"תודות" בספרו הוא אף מודה לבורא עולם שאיפשר את כל זה... כמן כן, אשתו של הייטנר, כדמות מתחזקת יוצאת בביטויים חיוביים לגבי החינוך הדתי ועל כמה שהוא יותר טוב מהחינוך החילוני ואלו פשוט הרגיזו אותי. אני מאוד התחברתי לחיפוש המשמעות בספריו של הייטנר, אך שימת הדגש על היהדות כמוצא המשמעות פשוט לא מדבר אליי. אם הייתי מעוניינת לקרוא על כמה סיפוק יש בתפילה לאלוהים הייתי קוראת ספר של נעמי רגן. זה לא מה שחיפשתי כשקניתי את הספר.
דבר נוסף שגרם לי לאי נוחות היא הצגת אשתו של גולן. בניגוד גמור לכמיהתו של גולן לא להיות קטן, אשתו מוצגת כאישה שכל עניינה הוא משפחתה ובעלה בפרט, ושכל מטרת קיומה היא לדאוג לצרכיהם ולהישאר סבלנית למצבי הרוח המשתנים של בעלה. די קטנה לעניות דעתי. גולן מצר על "חוסר התפקוד" שלה בתור עקרת בית, דבר שפשוט מקומם אותי. (בתור סופר שנמצא כמעט כל היום בביתו אני חושבת שהוא יכל היה למצוא זמן כדי להוציא מגבת חדשה, מחוספסת כזו כמו שהוא אוהב).
מלבד שני הנושאים הללו הספר היה די מעניין. מסוג הספרים שגורמים לך להאמין בעצמך. הדמות של מילי פשוט גאונית. כמו בשאר ספריו של הייטנר, ישנן מספר תובנות שאאמץ לעצמי ולאורח חיי (כמו "סגירת האפליקציות"). תודה לך הייטנר, שגרמת לי להאמין בעצמי.

ספר מצויין!!!!
כתוב בצורה זורמת ומעניינת הגורמת להרבה מחשבות להתעורר, ותהיות על הרבה סיטואציות מחיי היום יום, וקונפליקטים שצצים ככה פתאום בין חדרי הלב.

הספר קליל וקולח ולכן קראתי אותו בשלושה או ארבעה ימים.
די אהבתי את הספר, והדמויות היו מעניינות, בעיקר הדמות הראשית שדיבר בסרקזם מצחיק.
הייטנר גורם לתסכול וייאוש של הדמות הראשית להיראות מצחיק ואירוני, שמאוד אהבתי.

העלילה עוברת די מהר ולא צריכים להשקיע כל כך הרבה מחשבה בקריאה. זה ספר שלא לוקח את עצמו כל כך ברצינות.

אני ממליץ על הספר לאנשים שאוהבים ספרות עברית ומתעניינים בפוליטיקה ובתרבות בישראל הנוכחית.

ספר זה מעט שונה בסגנון מספריו הקודמים של הסופר, אך ככל שהעלילה מתקדמת מצאתי בו יותר עניין.
שסיימתי את הספר שמחתי מאוד שקראתי אותו כי הוא לימד אותי דבר מה.
הספר מרגיש כאילו אנחנו נמצאים בתוך הראש של הכותב ולאו דווקא כאילו אנחנו קוראים ספר/סיפור ולכן הוא ייחודי.