ביקורת ספרותית על אנו מכריזים בזאת - 60 נאומים נבחרים בתולדות ישראל מאת אניטה שפירא
ספר בסדר

---

הבת הצעירה שלי ראתה אותי קוראת את הספר הזה ושאלה בתמיהה "אמא, מה קרה שאת קוראת ספרים מהסוג הזה?". כלומר ספרים שעוסקים בפוליטיקה, בהיסטוריה, קצת בגיאוגרפיה ובפילוסופיה של התנועה הציונית לדורותיה. ובכן, ממה שקרה זה המלחמה, זו שפרצה בדיוק לפני שנה, זו שבעקבותיה נחשפתי לרשתות החברתיות באנגלית, ולעבודה המאוד יסודית שקטאר ותומכיה ביססו בתוך האקדמיה והאוניברסיטאות ובמעוזי השמאל האמריקאי בביסוס נראטיב פלסטיני שקרי. כל זה חייב לחזור לשורשים, להתחלה, לראשית. להתחלת הציונות, לעליות, לכל מה ששנאתי בשיעורי ההיסטוריה אבל עכשיו הפך להיות אקטואלי להחריד. אפשר לראות בסקירות שלי את הציר הזה - קראתי את הרצל עם אלטנוילנד, קראתי על ספרות יידיש בקום המדינה ועל המלנכוליה של השירה העברית בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, את "יהודים ומילים" של עמוס ופניה עוז, את יונה ונער של מאיר שלו, את גדעונים של שבתי טבת ואת חרב ישועות של יהושע בר יוסף, את הטרילוגיה "רחוק מפנינים" של משה שמיר, וגם את מיכאל שלי של עמוס עוז ואת ויהי בוקר של סייד קשוע ואת הביוגרפיה של עמוס קינן שעוסקים שלושתם בצורות שונות בזהות לאומית. יכול להיות שגם "ים ביני לבינך" שהוא התכתבות של המשוררת הלאומית רחל עם אהוב שבחר להמשיך לחיות ברוסיה יכול להיכנס לקטיגוריה הזאת. ועכשיו אני חוצבת את דרכי במעלה הזכרונות של דויד בן גורין. בקיצור נראה לי כבר סדרה די מכובדת של עיסוק בציונות, ישראליות, יהדות, ארץ ישראל וכל מה שנמצא שם באמצע.

את הספר הזה מצאתי בבית של הבת שלי, לא הצעירה, בת אחרת, והוא היה על מדף של "בדרך החוצה" ונשאר שם רק כי הם לא יודעים עדיין איפה שמים ספרים למסירה במקום המגורים החדש שלהם. התנדבתי להעביר אותו לספריית הרחוב הקרובה אלינו ובדרך גם קראתי אותו.

הספר עצמו, והפורמט שלו הוא מוזר. זה ספר שיצא בשנת 2008, היא שנת השישים למדינת ישראל. זוכרים את סאבלימינל והצל מבצעים גירסה מחודשת של "בת שישים"? כן, זה היה די מזמן לפחות במונחי אקטואליה ישראלית. הספר הוא גדול, מודפס על דפי כרומו, מה שנקרא "פורמט אלבומי", על הכריכה צלילתו המובהקת של דויד בן גוריון עם המשפט המובהק לא פחות מתוך הכרזת המדינה, והספר מכיל נאומים. שזה, חייבים להגיד בחירה קצת מוזרה. פורמט אלבומי מותאם לתמונות, לציטוטים, לקטעי טקסט אולי, ופחות לטקסטים רציפים שחלקם כבדים וארוכים. נניח, גם אלטנוילנד שקראתי היה במהדורה אלבומית וחגיגית לרגל עשור לקום המדינה, אבל באמת שובצו בו מגוון רחב של תצלומים ותעודות היסטוריות כיאה וכיאות לפורמט. כאן מדובר על בחירה של שישים נאומים - מספר סמלי, כי זה לא נאום-בשנה, וחלקם מלפני קום המדינה, אבל אלה פרטים קטנים והעורכת נותנת עליהם את הדעת ומסבירה במבוא את הסיבות לבחירה. יש תמונות - לפני כל נאום יש עמוד שער עם תמונה תואמת, רובן בשחור-לבן, וממילא התמונות שוליות לנאומים, ולכן יתכן שהדפסה בספר בגודל סטנדרטי עם דפים סטנדרטים היתה תואמת יותר ולפחות מבטיחה קריאה. בגלל הפורמט האלבומי משובצים פה ושם ציטוטים מודגשים באותיות גדולות, כך שגם מי שמדפדף יכול לכאורה להתרשם. יש הקדמה שנותנת את הרקע הפוליטי והחברתי ואת המעמד שבו ניתן הנאום, וביוגרפיה קצרה על כל נואם בפעם הראשונה שנאום משלו מופיע, שכן יש דוברים כמו יצחק רבין שמופיעים ביותר מנאום אחד.

נניח לפורמט וניכנס לתוכן. מה הרעיון של איסוף נאומים, מה הופך אותם להיות "נבחרים בתולדות ישראל"? האם זה הנאום עצמו הכתוב ברהיטות? האם זה מטבע לשון מתוכו שנשאר והשפיע על ההויה הישראלית? האם זה האירוע שבו נישא הנאום או שאליו התייחס? האם זה נאום שעוסק בשאלות של זהות ישראלית וחזון מנחה למדינה? ובכן התשובה של העורכת אניטב שפירא היא "כן". כלומר גם וגם וגם וגם. חלק מהנאומים הם מכוננים (למשל הכרזת המדינה), חלק מציינים אירוע משמעותי (הסכם השילומים עם גרמניה), חלקם הנחילו מטבעות לשון ("נאום השפנים" של הרב שך, או הלוייתנים שמסתערים על החוף בנאומו של חיים רמון בנוגע לחוק הבריאות הממלכתי) וחלקם גם כתובים היטב ועוסקים לא רק בסוגיות השעה אלא בנקודות עקרוניות של תפיסה וזהות, והם כנראה החלק המכונן.

איסוף מהסוג הזה, כל איסוף, כולל בחירה. ובחירה תמיד תהיה נגועה בהשקפת עולם ומשקפת אותה. השקפת העולם בספר הזה נוטה לשמאל. זה נכון שהמדינה הוקמה על אדני הסוציאליזם ובשנותיה הראשונות התפיסה הפוליטית השמאלית שלטה חזק, ובכל זאת קשה שלא לתהות. למשל, מסבירה העורכת שבספר מופיעים נאומים של כל ראשי ממשלות ישראל, מלבד יצחק שמיר שלדבריה "לא היה איש נאומים". זה נכון, כמובן, הוא לא נטה לדברנות, אבל כך גם לוי אשכול, אריאל שרון ואהוד אולמרט והם כן מופיעים בספר. מבין הנואמים מצוין על כמה וכמה שהם התנגדו לתנועת ארץ ישראל השלמה, ומשום מה אין אף נאום ראוי לציון של אנשים שתמכו בארץ ישראל השלמה. הם כנראה נטו לשתוק. מלבד תנועת גוש אמונים היתה בשנות השבעים של המאה שעברה גם תנועה בשם "הפנתרים השחורים" שהשפיעה על הציבוריות הישראלית וגם לה אין סימן וזכר. למעשה מבין הדוברים של 60 נאומים ישנם ארבעה בלבד שאינם יהודים ממוצא אשכנזי - אמיל חביבי, הרב עובדיה יוסף, סמי מיכאל וא"ב יהושע.

עם זאת, על אף החולשות שמניתי שהן בעיקר חולשות שנעוצות בפורמט, הספר עצמו מהווה אוסף מעניין מאוד. בעיקר בעיקר אותם נאומים שבהם יש עיסוק בזהות ובמשמעות כמו הנאום של אבא אבן על מדינה ומדע, הנאום של יעקב חזן על האשמות "מולדת שניה", נאום הנובל של ש"י עגנון ("מתוך קטסטרוםה היסטורית..."), נאום של ישעיהו לייבוביץ על יהדות והומניזם, דברים שנשא יצחק רבין כרמטכ"ל מלחמת ששת הימים בפני סגל הפיקוד הכללי של צה"ל וההספד של המשורר אברהם שלונסקי על לוי אשכול. יש עוד, כמובן, ושווה להעיף בהם מבט.

בראי האקטואליה אציין עוד כמה נאומים שנגעו לליבי: הספד של הרמטכ"ל משה דיין על רועי רוטברג מקיבוץ נחל עוז שנהרג בפשיטת פידאיון בשנת 1956: "זו גזירת דורנו. זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב - וייכרתו חיינו". כאילו נאמר לפני שנה ולא לפני כמעט שבעים. באותה מידה כואב הנאום של דוד בן גוריון בעת ינוי רצועת עזה לאחר מבצע קדש: "יש כמה הבדלים בינינו לבין שכנינו, אבל יש הבדל יסודי אחד, לא נעים, ואסור לשכוח אותו :כל ניצחון שלנו הוא ניצחון בזמנו ולא לנצח נצחים - אחרי כל ניצחון שלנו - עלול לבוא סיבוב חדש. רק אנשים תמימים או מיתממים יכולים להגיד לנו שאנו ננחיל מכה אחת ניצחתלאויבינו והעניין ייגמר לעולם ועד". נאום הפרידה הקצרצר והצורב של רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים דדו בעת הפרישה שלו. נאום שאין בו כמעט כלום ויש בו עצב גדול "ומצטער שכך עלי להיפרד מכם".מעניין מה יגיד הרצי הלוי בנאום הפרידה שלו ולמי ולמה יישא את עיניו. וגם הנאום של בנימין נתניהו בעת שהיה שגריר ישראל באו"ם "ציפיתי שדברי הראשונים בפני מוסד זה יוקדשו להגנה על ארצי, לא ציפיתי שאיאלץ כל כך מהר להגן על האו"ם עצמו. האירוע שיינו עדים לו זה עתה, הניסיון לשלול מישראל את חברותה בארגון האומות המאוחדות, לא היה רק עוד אחת מן ההתקפות על ישראל, הוא היה בבחינת ניסיון לקעקע את עצם קיומו של מוסד זה". וצורב מכל הוא נאומו של אריאל שרון: "תוכנית ההתנתקות נועדה להעניק מקסימום ביטחון וליצור מינימום חיכוך בין ישראלים לפלסטינים" שעליו נאמר אבוי לנו.

תם הנאום הארוך שלי. אני אניח את הספר, בחיבה, באהבה, במדף האלבומים המוזרים בספריית הרחוב שלנו. מדף שאני חייבת לציין נשאר די ססטי. אנשים לא נוטים לקחת ממנו ספרים ואני יכולה להבין למה.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על אנו מכריזים בזאת - 60 נאומים נבחרים בתולדות ישראל