#
הנה שוב אני קוראת ספר על מה שקרה (או לא קרה) בשנות החמישים של המאה הקודמת, באמריקה. אם את הספר הקודם – שנכתב על ידי מי שחיה באמת בשנים אלה וחוותה את הערכים אז – זנחתי בבוז, מהספר הזה ממש נהניתי, למרות שהוא רחוק ממהימנות תקופתית, ועושה את מה שנחשב בדרך כלל לשגיאה בעיני – ספר שנכתב לכאורה על תקופה קודמת, עם הערכים שמקובלים עלינו היום.
אליזבת זוט מנסה לשנות את העולם. היא רוצה להיות כימאית ומדענית כשהעולם שסביבה מוכן לקבל נשים רק אם הן עוזרות בית, מטפלות בילדים, מבשלות ובעלות מוח קטן. קוטן המוח מכתיב להן להינשא (מהר!) לגבר כלשהו וללדת כמה ילדים. אם המוח היה טיפה יותר גדול, הוא היה מזהיר אותן מההשתעבדות הצפויה, הכוללת עבודה קשה ומעט מאד הערכה. אליזבת זוט היא לא רק אישה נבונה, היא גם יפה. מן הסתם היתה שומעת כל היום את המשפט "איך בחורה כמוך???" [בעברית – למה שלא תנצלי את המראה שלך, תמצאי לך גבר עשיר שיאפשר לך בטלה נינוחה עם דמי אבטלה גבוהים?] וכך אליזבת זוט נכנסת לקרבות אבודים על מקצוע, תפקוד והערכה. ואלה שמשבשים לה את מכשיר הניווט, הם גברים שרובם לא רואים פחיתות כבוד לגנוב (עבודה, גוף) של אישה, שהיא במילא חצופה לדרוש את אותם סטנדרטים ואותה הערכה כמו גבר.
מה שכתבתי בפיסקה הקודמת מבטא העדפה לערכים עכשוויים. בשנות החמישים באמריקה נשים ברובן הגדול לא חלמו להשתוות לגברים. אישה נשואה לא עבדה וטיפלה בבית ובילדים. הטרדות מיניות היו נורמה וחלק מהנשים אף ראו בהן מחמאה(!) על מראן המושך. ילדות חונכו לא להיות חכמות יותר מדי, ואם כן – לא להראות את זה כי זה לא מושך בנים. הריון היה בעיה של האישה (גם אם היום אנחנו יודעים שיש גם גבר בפעילות הזו) והיה בהחלט בושה גדולה לאישה הלא טהורה. ילדים שנולדו לנשים לא נשואות היו "לא חוקיים" (הידעתם שביהדות אין דבר כזה "לא חוקיים"? פרט לממזרים, שמוגדרים בסיבות ידועות, ילדים שנולדו לנשים לא נשואות אינם בלתי חוקיים).
יש פה אישוש לרעיון שסופר טוב זה יותר מכישרון כתיבה. גרמוס כותבת סיפור סוחף בכישרון כתיבה לא מבוטל, יכולת סיפורית טובה ועוד משהו חמקמק, הגורם לקורא(ת) לקבל את הסיפור למרות פגמיו ולהנות ממנו.
בלי מעט עוקץ אי אפשר. הסוף, נקודת התורפה של סופרים רבים, הוא בנאלי וקצת קלקל לי את ההנאה מהספר. הוא סוגר את כל הקצוות ומהדק, הופך את כל המקריות התמוהה ל... מקריות תמוהה. חבל שקראתי את הפרק האחרון. בלעדיו זה סיפור מהנה, כתוב בשנינות רבה, מגדיר מצויין מיהם הטובים והרעים בסיפור, ועם יחס חיובי ביותר לכלבים שגרם לי הנאה למרות המופרכות ביסודו.


















