ביקורת ספרותית על אהבה עברית - ספריה לעם #564 מאת שושי בריינר
ספר מעולה

---

רוחו הדהויה

היה לי שבוע יפה בו חגיגתי שבעים, אירוע שהעניק לי קורת רוח וגאווה בחוויית בני משפחתי שהקיפו אותי בהמון אהבה. עיתוי גיל השבעים, כרוך עבורי גם בלבטים לגבי המשך תפקידי כיועץ, אותו מילאתי עד היום במשרה חלקית, לאחר שפרשתי לגמלאות. זאת החלטה מורכבת שאני אמור לקבל עם עצמי.

לעתים בכדי לקבל החלטות, אני זקוק לספר שיהיה כמו חבר טוב, באמצעותו אקבל זווית ראיה שנונה ומעט מצחיקה על החיים, מה שעוזר לי לתפוס את עצמי בצורה קלילה וזורמת יותר. את ספרה של שושי בריינר, אהבה עברית, קובץ סיפורים, קראתי באקראי, אך הוא היה עבורי הספר הנכון בעיתוי הנכון.

בריינר, הצליחה להפיל אותי מצחוק לקרשים, כבר בפתיחת הסיפור הראשון. באופן בו היא יוצרת פתיחה בוטה הנאמרת בצורה מצחיקה ומבריקה. כך זה מתחיל: אישה אחת (זה ממש לא אנחנו), שנקרא לה דינה, "העורכת מסיבת הפתעה לבעלה חנן. חנן המתקרב כבר לגיל שאין ממנו חזרה, דינה רצתה לרומם קצת את רוחו הדהויה." (נשמע לי מוכר)

הפתיחה לסיפור השני גאונית, באופן בו בריינר, יוצרת מבנה סיפורי המתחיל כמו בדיחה: היו היו פעם שלוש נערות, חברות טובות. לכל אחת מהן היה אופי אקסצנטרי, שמצד אחד נראה מופרך לחלוטין ומצד שני הוא מצויר בקווים עזים את המניירות שחלקנו נוטים לייחס לעצמנו ולהתאהב בהן, כמו האדם המאופק והמהורהר, סטייל האיש החושב של רודן (או המעורער) שבנו. ומה קרה איתן (עם הבנות שהפכו לנשים)? המניירות שממש מתאהבים בהן, הן כמו נבואות רעות, שיתפרקו על יוצריהן.

לצורך כך, נחזור להתחלה, לאופן בו בריינר, מתארת את הבנות:

חמדה, גבוהה, מלאה, בעלת שער אדמוני, אוהבת שופיניג, לבשל, וסקס בו היא יוזמת ואוהבת להיות בוטה ונחשקת, ובמקביל המיטה משמשת לה זירה אינטלקטואלית לקריאת ארבע ספרים במקביל והיא אוהבת להאזין לליאונרד כהן.

שולמית, בילדותה נהגה לרוץ עם השכן החתיך שלה, למרחקים ארוכים בשדות ולהגדיר צמחים. היא אוהבת להקשיב לאנשים, לחפש את הארה הנסתרת שלהם, זאת שהיא נורת אזהרה פנימית מקדימה לאסון הנובע מהתפוצצות אגו. ההקשבה אליהם ממלאת אותה בחמלה וסליחה, ולכן היא עוסקת עד היום ברוחניות ובתקשורת עם נשמות המתים, אך היא עדיין מחפשת קשרים ארציים מרוממים.

ענת, הוגדרה כילדה מחוננת, החכמה מכולן. מוזיקה רועשת לא היה הקטע שלה, היא האזינה לקול הפנימי שלה. אחרי כל בדיחה שמספרים לה, היא מגיבה: סליחה, אני לא מבינה בדיחות, כי יש בהן תמיד מישהו מושפל. היא חריפה כבת שיח, היא גם טוענת שלא צריך להשקיע בבגדים ושיער כי זה לא עזר מעולם לאף אחת. היא עוסקת בצילום שחור לבן, אוכלת זירעונים ולובשת בגדים בצבע עכור וגם רוקדת ריקודי עם, שם היא מצאה את אהבתה, גאון בפיזיקה של היקום. היא גם אובססיבית לסדר, מה שגורם לה לכיב קיבה.

כמו סיפור המעשה בחמישה בלונים, כך בריינר, על ההתחלה מפוצצת לנו בפנים ובבת אחת, שלושה בלונים. כעת הן באמצע שנות הארבעים, כמו בפאנץ' מסדרת טלוויזיה אמריקאית, הבנות שהתחתנו כמעט יחד, עם הבעלים שנראו כמכסה מושלם לסיר שלהן, נפרדות מאהבות שלהן באותו זמן.

הספר הזה מצחיק ולעתים עצוב, אך מצליח לשלב לתוך הקלילות והעצב שלו, מחשבה רצינית, על רקע הישראליות החדשה של אז, האם הצלחנו, בני הדור השני לשואה, לנסח תשובה לשאלה, מהי אהבה עברית, המקבילה לעבודה עברית? או גם תשובה לשאלה האם אהבה גדולה, קצובה בזמן, ומה שיחליף אותה בסופו של דבר, יהיו געגעים אין סופיים? את התשובות הגדולות שירחפו על פני סיפורי הספר, כל אחד מוזמן לנסח יחד עם בריינר.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על אהבה עברית - ספריה לעם #564