"בחיים לא צריך כל הזמן לצחוק לפעמים טוב שעצוב. אם עצוב באמת גם שמח באמת. אם כל הזמן בינוני אפשר להיכנס בפריג'ידר".

מכירים את זה שיש לכם ציפיות מסוימות מספר, איזו תחושה פנימית ראשונית של מה שחשבתם שהספר יהיה ולאן הוא ייקח אבל בפועל זה לא מה שקורה?
מצד אחד זה נחמד להיות מופתעים, מצד שני, יש משהו מעט מאכזב לגלות שהספר הוא לא מה שחשבתם שהוא.

מדובר בסיפורים קצרים, על פניו בהתחלה חשבתי שהחוט המקשר ביניהם יהיה מוטיב האהבה. אבל האמת היא שהמוטיב החזק יותר הוא מוטיב הפרידה. זה כן מעניין שהאהבה באה לידי ביטוי בספר הזה אבל ממקום כואב, מאוכזב, ותרני ועייף. אהבה מתוך מקום פצוע ופגוע, אהבה שכבר איבדה את צורתה הראשונית וכעת מחפשת באפלה את דרכה חזרה.

ישנם סיפורים מצוינים שכתובים בחדות ועניין וישנם סיפורים שלא הצליחו לדעתי להתרומם ואפילו אומר שהם אפופים בטרחנות. אני חושבת שהבעיה המרכזית בספר היא תחושת הבלגן. הכתיבה הרגישה לי מאוד מפוזרת ולא אחידה. ריבוי דמויות ושמות ומעברים מהירים בין רגעים שלא תמיד ברור מה קורה בהם. לא אהבתי את הקונספט של סיפורים קצרים שלחלקם יש קשר ולחלקם לא.

מנגד, אפשר לומר לטובתו של הספר שישנם סיפורים שבהם הדמויות מאוד מפורטות וספציפיות כך שאפשר למצוא אליהן נקודות חיבור והזדהות. יש כאן ללא ספק בסיס מעניין שלדעתי הלך והתפספס. מה שכן, הספר מעלה את השאלה המורכבת על מערכות יחסים ארוכות טווח, ההתמודדות איתן במהלך החיים והשפעת התנהגות הורינו עלינו כאנשים בוגרים, דבר שלמעשה מעסיק הרבה מאיתנו לאורך החיים אם נרצה בזאת או לא.

"ההורים שלנו, אני מהרהרת, תמיד נשארו יחד. הם כבר איבדו משפחה אחת, והדגם המשפחתי שלהם היה כל כך מצועף צער, עד שחדל להיות דגם ונהיה אנדרטה שבצילה חיינו כלא-יוצלחים".

רוחו הדהויה

היה לי שבוע יפה בו חגיגתי שבעים, אירוע שהעניק לי קורת רוח וגאווה בחוויית בני משפחתי שהקיפו אותי בהמון אהבה. עיתוי גיל השבעים, כרוך עבורי גם בלבטים לגבי המשך תפקידי כיועץ, אותו מילאתי עד היום במשרה חלקית, לאחר שפרשתי לגמלאות. זאת החלטה מורכבת שאני אמור לקבל עם עצמי.

לעתים בכדי לקבל החלטות, אני זקוק לספר שיהיה כמו חבר טוב, באמצעותו אקבל זווית ראיה שנונה ומעט מצחיקה על החיים, מה שעוזר לי לתפוס את עצמי בצורה קלילה וזורמת יותר. את ספרה של שושי בריינר, אהבה עברית, קובץ סיפורים, קראתי באקראי, אך הוא היה עבורי הספר הנכון בעיתוי הנכון.

בריינר, הצליחה להפיל אותי מצחוק לקרשים, כבר בפתיחת הסיפור הראשון. באופן בו היא יוצרת פתיחה בוטה הנאמרת בצורה מצחיקה ומבריקה. כך זה מתחיל: אישה אחת (זה ממש לא אנחנו), שנקרא לה דינה, "העורכת מסיבת הפתעה לבעלה חנן. חנן המתקרב כבר לגיל שאין ממנו חזרה, דינה רצתה לרומם קצת את רוחו הדהויה." (נשמע לי מוכר)

הפתיחה לסיפור השני גאונית, באופן בו בריינר, יוצרת מבנה סיפורי המתחיל כמו בדיחה: היו היו פעם שלוש נערות, חברות טובות. לכל אחת מהן היה אופי אקסצנטרי, שמצד אחד נראה מופרך לחלוטין ומצד שני הוא מצויר בקווים עזים את המניירות שחלקנו נוטים לייחס לעצמנו ולהתאהב בהן, כמו האדם המאופק והמהורהר, סטייל האיש החושב של רודן (או המעורער) שבנו. ומה קרה איתן (עם הבנות שהפכו לנשים)? המניירות שממש מתאהבים בהן, הן כמו נבואות רעות, שיתפרקו על יוצריהן.

לצורך כך, נחזור להתחלה, לאופן בו בריינר, מתארת את הבנות:

חמדה, גבוהה, מלאה, בעלת שער אדמוני, אוהבת שופיניג, לבשל, וסקס בו היא יוזמת ואוהבת להיות בוטה ונחשקת, ובמקביל המיטה משמשת לה זירה אינטלקטואלית לקריאת ארבע ספרים במקביל והיא אוהבת להאזין לליאונרד כהן.

שולמית, בילדותה נהגה לרוץ עם השכן החתיך שלה, למרחקים ארוכים בשדות ולהגדיר צמחים. היא אוהבת להקשיב לאנשים, לחפש את הארה הנסתרת שלהם, זאת שהיא נורת אזהרה פנימית מקדימה לאסון הנובע מהתפוצצות אגו. ההקשבה אליהם ממלאת אותה בחמלה וסליחה, ולכן היא עוסקת עד היום ברוחניות ובתקשורת עם נשמות המתים, אך היא עדיין מחפשת קשרים ארציים מרוממים.

ענת, הוגדרה כילדה מחוננת, החכמה מכולן. מוזיקה רועשת לא היה הקטע שלה, היא האזינה לקול הפנימי שלה. אחרי כל בדיחה שמספרים לה, היא מגיבה: סליחה, אני לא מבינה בדיחות, כי יש בהן תמיד מישהו מושפל. היא חריפה כבת שיח, היא גם טוענת שלא צריך להשקיע בבגדים ושיער כי זה לא עזר מעולם לאף אחת. היא עוסקת בצילום שחור לבן, אוכלת זירעונים ולובשת בגדים בצבע עכור וגם רוקדת ריקודי עם, שם היא מצאה את אהבתה, גאון בפיזיקה של היקום. היא גם אובססיבית לסדר, מה שגורם לה לכיב קיבה.

כמו סיפור המעשה בחמישה בלונים, כך בריינר, על ההתחלה מפוצצת לנו בפנים ובבת אחת, שלושה בלונים. כעת הן באמצע שנות הארבעים, כמו בפאנץ' מסדרת טלוויזיה אמריקאית, הבנות שהתחתנו כמעט יחד, עם הבעלים שנראו כמכסה מושלם לסיר שלהן, נפרדות מאהבות שלהן באותו זמן.

הספר הזה מצחיק ולעתים עצוב, אך מצליח לשלב לתוך הקלילות והעצב שלו, מחשבה רצינית, על רקע הישראליות החדשה של אז, האם הצלחנו, בני הדור השני לשואה, לנסח תשובה לשאלה, מהי אהבה עברית, המקבילה לעבודה עברית? או גם תשובה לשאלה האם אהבה גדולה, קצובה בזמן, ומה שיחליף אותה בסופו של דבר, יהיו געגעים אין סופיים? את התשובות הגדולות שירחפו על פני סיפורי הספר, כל אחד מוזמן לנסח יחד עם בריינר.

בספר כמה סיפורים, מתוכם שניים ארוכים. שני הסיפורים הארוכים חביבים במידה, אך רק בגללם לא הייתי רצה לקרוא את
הספר.
אפשר לוותר.

- לא לטעמי (ציפי ב.)