שלושה חברים אנגלים - אלה שיצאו פעם עם כלב לשיט על התמזה - מתכננים טיול אופניים בגרמניה. לאחד יש אשה וילדים, לאחד יש אשה ולאחרון יש דודה. הם צריכים לשכנע את הנשים שהמסע הוא חיוני עבור הגברים, וגם שלא כדאי להן להצטרף ושהרעיון הוא שלהן מלכתחילה. היה עליהם גם להכין את האופניים. הידעתם שאפשר להתעמל באמצעות אופניים בשתי דרכים - האחת - לרכב עליהן והאחרת לתקן ולשפר אותן (מאליו מובן שלא מדובר באותו זוג אופניים). התאור בספר הזה, הולם להפליא את רוכבי האופניים שכולנו מכירים...
השלושה יוצאים לדרכם ונתקלים בגרמנים ובתושבים אחרים באירופה המרכזית. הדרך בה מאפיין ג'רום את ההתנהגות של הגרמנים מצחיק כל כך, שהייתי צריכה להיזהר לא להעיר את מי שישן באותה עת ע"י רעמי הצחוק הבלתי נשלטים שלי: הגרמנים אוהבים טבע בתנאי שהטבע מתנהג יפה. כך שהם מאלפים כל נהר לזרום בנחת, נכנסים למצוקה אם הפרחים בגינה אינם באותו גובה, מציידים את הגינה בכלב מחרסינה שאינו מלכלך או חופר בה בורות, מקפידים שהציפרים יבנו קינים במקום המיועד להם, ואפילו הכלבים (לא אלה מחרסינה...) מקפידים לא לדרוך על הדשא.

סיפורים מהסוג הזה אינם נדירים. מדובר בסיפורי מסע בהם הסופר מלקט תובנות ואבחנות שנונות על החיים, על "הילידים" ועל עמיתיו למסע. שניים שעולים לי בראש כעת הם "מסע תענוגות בארץ הקודש" של מארק טוויין ו"משהו כייפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" של דייויד פוסטר וואלאס. ההבדל בין פוסטר וואלאס לג'רום מהותי. בעוד ג'רום - כמיטב המסורת האנגלית - מוכן להתבדח גם על עצמו ולהראות חולשות, פוסטר וואלאס מקפיד לבדל את עצמו מאלה עליהם הוא כותב. בעוד כתיבתו של ג'רום היא סאטירית ואירונית גם כשהוא כותב על דברים רציניים, כתיבתו של פוסטר וואלאס צינית וסרקסטית, שופטת את מושאי כתיבתו לחומרה וחושפת את מערומיהם באופן בוטה. אני מניחה שכתיבתו של ג'רום הנינוחה והאגבית מאפיינת את ילידי האימפריה הבטוחים בעליונותם ואינם צריכים להופיע כמושלמים, בניגוד לפוסטר וואלאס האמריקאי המתאמץ להוכיח את עליונותו על מושאי כתיבתו.

רב הפתוי לקרוא את הספר שיצא לאור בשנת 1900, על רקע מלחמות שארעו מאוחר יותר, ולהסיק מסקנות על הגרמנים שהם צייתנים, שהשוטר הוא אלילם, המחפשים הדרכת השלטונות בכל מעשיהם ואינם מטילים ספק. השתדלתי מאד לא לקרוא אותו כך, משום שחוכמה בדיעבד לא רק שאינה מדוייקת - או חכמה - היא גם מפריעה להנות מהספר, כראוי לו.

אחרי שקראתי את הביקורת המקסימה של בלו בלו, השגתי את הספר, וכמסקנה מביקורתה ייעדתי אותו לזמנים קשים. הוא המתין זמן רב על המדף, מפני שתמיד חשבתי, שהזמנים הנוכחיים לא מצדיקים ספר בקאליבר כזה. לקח לי(יותר מדי) זמן עד שהבנתי כמה חסכנות מהסוג הזה מאוסה, ומחטיאה את העיקר. אז קראתי, צחקתי ונהניתי ממנו מאד. בגלל מיעוט אנוּש של ספרים שגורמים לצחוק אני מציעה לכל מי שמבין את חשיבות הצחוק בחיינו לקרוא את הספר הזה אבל להיזהר לא להתמכר. עד כמה שאני יודעת החומר הזה נדיר ביותר.



*

בפעם האחרונה שקראתי את הספר בתרגומו המקורי (תרגומו של גבריאל רוזן רוזנבאום) הייתי חיילת. אני זוכרת שברחתי איתו להפסקת צהריים גנובה בגינה ציבורית. ישבתי על ספסל, קראתי, ופרצתי בצחוק רם ובלתי נשלט, מתעלמת מתמהונם של העוברים והשבים. אני לא אדם שרגיל לצחוק בקול רם ברחוב, בטח שלא אז, ובכל זאת, כשקוראים את הספר הזה אי אפשר להתאפק. ביחוד שהתחתנתי עם מישהו שגרמנית שפת אמו...
שמחתי מאוד למצוא שוב את הספר, אפילו בתרגום חדש (של יונתן בר), למרות שכמעט תמיד אני נאמנה לתרגום הראשון.

בספר הזה מתאר ג'רום ק. ג'רום הרפתקה נוספת של השלישיה המצחיקה עליה סופר ב"שלושה בסירה אחת", הפעם טיול אופניים בגרמניה. כמו בספרו "שלושה בסירה אחת" ג'רום מתאר בעט מושחזת ושנונה את החברה האנגלית ואת זו הגרמנית. הוא מיטיב להבין את נפש האדם ומקדים את זמנו ברעיונותיו לגבי התעללות בבעלי חיים, מעמד האישה, מלחמות ועוד. הוא מבקר אפילו את בורותם של הילדים וחוסר שליטתם באנגלית תקנית. כן כן, כבר ב-1900.
אני לא מתאפקת ומצטטת קצת (טוב, הרבה...):

-"אם היה המבטא האנגלי פחות קשה, אין ספק שתוך שנים ספורות, באופן יחסי, היא היתה הופכת לשפת העולם. כל הזרים מסכימים שמבחינה דקדוקית, אנגלית היא השפה הקלה ביותר ללמידה. גרמני שישווה אותה לשפתו שלו, שבה כל מילה בכל משפט כפופה לארבעה חוקים שונים, יגיד לך שבאנגלית אין דקדוק. נראה שגם אנגלים רבים הגיעו לאותה מסקנה, אך הם טועים. יש למעשה דקדוק אנגלי, ויום אחד בתי הספר שלנו יגלו זאת ויתחילו ללמד אותו לילדינו, ואולי יצליחו אף לחדור למעגל הספרותי והעיתונאי..."

-"הגרמני חובב טבע, אך מושג הטבע בעיניו הוא נבל וולשי מפואר. הוא משקיע דאגה רבה בגינתו. הוא ישתול שבעה שיחי שושנים בצידה הצפוני ושבעה בדרומי, ואם לא כולם צומחים באותו גובה ובאותה צורה הדבר מדיר שינה מעיניו. כל פרח הוא קושר למקל. הדבר מעיב על מראה הפרח, אך מעניק לגרמני סיפוק בידיעה שהוא שם, ומתנהג כנדרש...הגרמנים מאוד אוהבים כלבים, אך רובם ככולם אוהבים אותם מחרסינה. כלב החרסינה לעולם לא חופר בגינה בורות לקבירת עצמות..."

-"אך בגרמניה כל הפגמים האנושיים מתגמדים מול פשע הדריכה על הדשא. בשום מקום ובשום תנאי לא ידרוך גרמני על דשא. הגרמנים סוגדים לדשא. הנחת רגל על דשא גרמני כמוה כריקוד הולל על שטיח תפילה מוסלמי. אפילו הכלבים מכבדים את הדשא הגרמני...אם הבחנת בכלב רץ על הדשא בגרמניה, היה סמוך ובטוח שזה כלבו של נוכרי טמא. באנגליה, כשאנו רוצים להרחיק את הכלבים, אנו מקימים רשת מחודדת תיל בגובה שש רגל. בגרמניה הם תולים שלט 'הונדן פרבוטן', והכלב שדם גרמני זורם בעורקיו יביט בשלט וילך לדרכו..."

-"אינך יכול להיות משועשע ממשהו, ובו זמנית לרצות להרוג אותו...ניתן להשיג קבוצת גרמנים מבולבלים בעלי שיער חלק שיטיילו סביב, יעשנו מקטרות ארוכות ויגידו 'אח'. הציבור יצחק ויאמר 'מלחמה עם אלה? זה יהיה אבסורד.'..."

טוב, עצרו אותי כאן. אני מסוגלת לצטט את כל הספר ולהפר זכויות יוצרים...

מעבר להיותו של הספר מצחיק בטירוף, התיאורים המדוייקים של האופי הגרמני מצמררים, ביחוד בהתחשב בעובדה שהספר נכתב לפני מלחמת העולם הראשונה. נדמה כי ג'רום ממש חזה את הסיבות לפריצת מלחמות העולם, ובכל זאת לא ראה דבר. הוא מתאר את אהבתם של הגרמנים לסדר, למשמעת, לפקודות, ובעיקר לציות עיוור. כל זה ראו גם אחרים. אבל ג'רום שם לב גם לשניות שבאופי הגרמני. לעובדה שמעבר לקליפת הנימוס רוחש צמאון לקרבות עקובים מדם, לכך שהגרמני הוא במיטבו כחייל ולוחם.
"יש לי ספק שניתן לומר משהו לטובת הסיף הגרמני, אך אם כן זה נוגע לשני מתמודדים בלבד...אני מכיר את עצמי די והותר לעומק כדי לדעת שאין באופיי תאוות דם יוצאת דופן..כשהדם החל לזרום, ושרירים ועצבים נחשפו, חשתי תערובת של גועל ורחמים. אך עלי להודות שבקרב השני החלו תחושותי לקהות; ובמהלך הקרב השלישי, כשניחוח כבד של דם פשה בחדר...רציתי עוד...אם טוב הדבר לעודד את תאוות הדם באדם המודרני, הרי הסיף הוא מוסד שימושי. אך אמנם טוב הדבר? אנו מגבבים מילים על תרבות ואנושיות, אך אלה מאתנו שאינם צבועים עד כדי הונאה עצמית יודעים שמתחת לחולצות המעומלנות משחר הפרא...אין זה מן התבונה להזין אותו יתר על המידה."
כל מילה מיותרת.

אני לא זוכרת אם בתרגום המקורי אכן הושמטו חלקים נכבדים ולכן ראיתי בו יותר את המצחיק מאשר את הרציני, או שפשוט השנים שעברו עשו את שלהן. בכל מקרה בקריאה הנוכחית לא יכולתי שלא לצעוק הזהרו! אתם לא רואים לאן כל זה מוביל?! חוכמה מפוקפקת שלאחר מעשה, כי כאמור אפילו ג'רום עצמו כתב בסופו של הספר "העתיד מעורר סקרנות. האומה הגרמנית עדין צעירה וצמיחתה חשובה לעולם. אלה אנשים טובים וחביבים, שיסיעו רבות להפוך את העולם למקום טוב יותר."
ואני תוהה עד כמה כיום עינינו עצומות לרווחה.

ספר מומלץ ביותר, גם למי שמחפש צחוק קליל ופרוע, וגם לפי שמחפש סאטירה עמוקה.

ספר משעשע ברובו ומתיש בחלקו על מסע בגרמניה בפתחה של המאה הקודמת כמה רגעים לפני שאירופה בערה.
ספק יומן מסע ספק מופע סטנד אפ : "יש גרמנים בקהל "? מה שמזכיר לי סיפור על קרוקס ;
קרוקס הם מנעלים בוגדניים כאשר מדובר במשטחים חלקים וגשמים מרובים. בוקר אחד בבואי לרדת מחדרי אחרי ליל סערה הבטתי לרגע בנוף התאילנדי והן ניצלו את חוסר ריכוזי ושלחו אותי במורד גרם המדרגות הרטוב. ישבני לא החמיץ מדרגה וידי ניגנה כנבל על מוטות המעקה . ובעודי יושב בשלולית בתחתית המדרגות – הלום ולא מצליח להחליט אם לצחוק או לבכות הן הביטו אלי מרגלי במבט קרוקסי תמים.

ניסיתי לא לקרוא אותו בראיה עתידית וכשלתי – סיפור פראג מראה שהקרקע למלחמת העולם הראשונה היה כבר אז והתיאור של הערצת הגרמנים ללובשי מדים ובעלי מרות שנכתב כמשעשע נקרא צורם.
אילוף הנהר הגרמני הזכיר לי את מאבקי שלי במפלים :
יש לי פחד גבהים מהסוג שגורם לי להחוויר בצידם אבל גם לדמיין כיצד אני חוצה את הסף ונופל לתהום. אני חושב שלכל פחדן גבהים יש גם את המשיכה לקצה ואולי בגללה הוא מפחד. בניו זילנד החלטתי לקרוא על הפחד תיגר ובשלושה ימים של אדרנלין עשיתי צניחה חופשית ,קניונינג ( סנפלינג במפלים – CANYONING) ובאנגי . כולם היו חוויה מדהימה אבל בעיקר נהניתי מCANYONING גם מים גם נוף והרבה פחד. מובן שכאשר הגעתי למנאלי בהודו וראיתי שיש שם מדריכים לCANYONING רצתי לשחזר את החוויה.אבל בעוד שבניו זילנד יש תמיד חבל בטחון בהודו לא שמעו עליו – אם אתה נופל אתה נופל וכך מצאתי את עצמי יושב בפתחו של מפל בגובה כמה מטרים מלפני הנוף המדהים של מנאלי – מאחורי כבר כמה מפלים כך שלא ניתן לחזור והמדריך שמסמן לי שאני צריך לדחוף את עצמי מעבר לקצה לתוך המפל עם הפנים למטה.
ישבתי שם במים לא מסוגל לזוז ידיים אוחזות חזק בחבל ומחשבה אחת רצה לי בראש במחזוריות "למה אני עושה את זה לעצמי " . לאחר עשר דקות לקחתי אוויר נפרדתי מהעולם ודחפתי את עצמי מעבר לקצה ו...מרוב שהחזקתי חזק את החבל נתקעתי בתוך המפל - מים קפואים מכים בגבי בחוזקה בנקודה מסוימת הבנתי שאני אמור לשחרר את היד וירדתי עם חיוך אווילי על פני ורצון לעשות זאת שוב.

אותי שעשע במיוחד הקטע בו משווה גרום בין האנגלים לגרמנים אוהבי הסדר והחוק. האנגלים מצטיירים ממש כישראלים מה שמעורר שאלה האם האופי הישראלי שלנו הוא בעצם ירושה מהמנדט .
חינוך הוא דבר חשוב וזה מזכיר לי שבלאוס יש בעיה להביא את החינוך לכפרים רחוקים וגם אם ילדים לומדים לקרוא אין להם מה ולכן חשבו שם על פרויקט גאוני בו טיילים קונים ספרי קריאה לילדים במחיר סימלי ומוסרים אותם לילדים בכפרים אליהם הם מגיעים.ההתלהבות שהילדים מגלים כאשר הם רואים את הספרים גרמו להצטער שהבאתי רק שלושה.אם אתם בלאוס - ואני ממליץ - תבדקו איפה ניתן לרכוש את הספרים .
התרגום למיטב ראיתי טוב אבל דני קרמן חסר לי כמדריך.
לא מהספרים הטובים במיוחד שקראתי בזמן האחרון אבל חביב ביותר במיוחד עושה הספר חשק לטייל
אז קחו מקל ,אופניים , תרמיל וצאו למרחבים.

"ואין כל חדש תחת השמש..." (קהלת)
מצד אחד אופניים מן הצד השני האח הפחות מפורסם של "שלושה בסירה אחת" למען האמת כל כך פחות מפורסם שפעם ראשונה ששמעתי עליו היה שעברתי לידו בסיפרייה. אבל אם כזה ייחוס ובפרט שמשלב טיול אופניים - אי אפשר שלא לנסות.
ולא לא מאכזב....אתה קורא צוחק ונהנה ופשוט לא מאמין - מסתבר שטיולי אופניים זה לא טרנד של העשר שנים האחרונות ומסתבר שכבר אז זה היוה מפלט לחבורת בנים שרצו קצת שקט בשבת בבוקר (והצליחו למפנף את השבת לטיול בגרמניה).
אותם הטיפוסים שמסתובבים היום - מי שיותר רוכב מי שיותר מטפל באופניים והכי חשוב ההבחנה שיש גם את אלה שאוהבים פשוט לקנות אופניים:)
אבל יותא מהסיפור על האופניים זה סיפור על אנגלים ולא סתם אנגלים - אנגלים בגרמניה ובמחשבה שנייה זה לא אנגלים זה פשוט סיפור על אנשים...על האופי האנושי ןלמרות שאחנו נוטים לחשוב שאנחנו כל כך שונים מסתבר שיש גם הרבה דימיון (אחרת לא היינו צוחקים).
כן מפליא כמה הביקורת שנכתבת בספר עדיין רלוונטית (מערכת המשפט, עיתונות, צרכנות ובכלל על החברה) כאילו שום דבר לא השתנה.
אז אחרי כל התשבחות הגיע גם קצת זמן לביקורת.
כן צחקתי כן נהניתי אבל לא יכלתי להשתחרר מן ההרגשה שלא מדובר בסיפור....אין נפח לדמויות אין עלילה סדורה זה יותר הרגיש מעין אסופה של קטעי טור שבועי מעיתון(טור אמיתי וטוב טור מלא אבחנות שלא נאמרות בבוטות. טור שאתה ממתין לו משהו כמו בימים של הטור של עלי מוהר בעיתון העיר -אני לא יכול לחשוב על משהו דומה היום - לפחות לא משהו שאני מכיר) - יש קשר וסדר כרונולוגי אבל זהו. לא נראה לי שהייתי שם לב עם הייתי מקפץ מהפרק הרביעי לשישי(פשוט הייתי מפספס את הקטע המבריק על מערכת המשפט) או אם מישהו היה מוריד את הפרק השמיני או התשיעי.

אבל כמו שכבר כתבתי בהתחלה אין חדש תחת השמש.......אז כמו שהיום יש סדרת סרטי שרק סביר להניח שגם אז רצו לרכוב על ההצלחה ואם כבר נכתב שובר קופות כמו שלושה בסירה אחת חייבים למנף את זה בכדי למכור עוד :)
"הבל הבלים אמר קהלת, הכל הבל הבלים..."

זהו הספר הראשון שקראתי בקורא ספרים אלקטרוני (קינדל).

ספר קריא, מעט משמעש על חבורה של שלושה גברים אנגלים, שניים מהם בעלי משפחה שמחליטים להתאוורר ולצאת לטיול אופניים בגרמניה למשך שלושה שבועות. אנו למדים על שתי מערכות היחסים של שני הגברים הנשואים עם נשותיהם בהעלאת נושא הטיול וההעדרות למשך 3 שבועות.

בטיול בגרמניה אנו מתוודעים לתפיסת העולם הגרמנית, ההתייחסות לטבע ולאופי הגרמני - וזה קצת מצמרר כשקוראים על הגרמנים בספר שנכתב עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. מדהימים החוקים והכללים - והצייתנות אליהם, כך למשל דריכה על דשא היא עבירה חמורה ולרשויות החוק כמו משטרה יש כח גדול.