• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
משה רוזנטליס

משה רוזנטליס

מאת משה רוזנטליס

הביקורת של אסף

תמונה של אסף
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
משה רוזנטליס

משה רוזנטליס

מאת משה רוזנטליס

הביקורת של אסף

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של אסף
הוצאה לאור:מסדה
0
קטגוריה:ציור ופיסול

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 17 שנים•1 דקות קריאה

ספר ובו צילומי 288 עבודות שמציגות את רבגוניותו של האמן על הטכניקות השונות בהן השתמש: גירי שמן, קולז'ים, שמנים, אקריליק ורישומים.
בהקדמה לספר כתב אדם ברוך: "שמחתי בהזדמנות לכתוב לו הקדמה. ההזמנה של רוזנטליס החניפה לי מעט. רוזנטליס הוא לב-האמנות. אני חי בשוליים הרחבים המקיפים לב זה. הלב מזמין את השוליים להצטרף אליו לספר אחד, לנסיעה אחת. וזה משהו, בעיני".

מי אהב את הביקורת

אהבת?
אין לייקים עדיין

על המבקר

תמונה של אסף

אסף

חבר מזה 18 שנים
41 ביקורות•7 נבחרות•138 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•תיאוריה וביקורת ספרות
תמונה של אסף
אסף
חבר באתר מזה 18 שנים
ביקורות41
ביקורות נבחרות7
לייקים שקיבל138
דירוג ממוצע4.4 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת23ספרות מקורית5תיאוריה וביקורת ספרות2

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של אסף

התוכי של פלובר

התוכי של פלובר

ג'וליאן בארנס

ד"ר ג'פרי ברייתווייט, רופא בריטי בגמלאות, יוצא למסע בצרפת במטרה לגלות פרטים חדשים אודות הסופר הנערץ עליו, גוסטב פלובר ("הרשת הפרושה מתמלאת, ואז הביוגרף גורר אותה לחוף, ממיין, משליך, מאחסן, חותך ומוכר" - רשת: "אוסף של חורים שחוברו יחדיו בעזרת חבל"). הוא עושה זאת בידיעה שפלובר עצמו התנגד להתעסקות בחיים האישיים של האמן (כל אמן), במקום התמקדות עניינית ואובייקטיבית ביצירתו. התוצאה היא ביוגרפיה לא שגרתית, שמספקת, לצד ניתוח יצירתו של פלובר, פרטים לא צפויים, כמו למשל, רשימה ארוכה ומפורטת של כל בעלי החיים שארחו לפלובר חברה במשך חייו, מסודרת לפי תאריכים, וכוללת גם את המנדבושקס שקיבל באוקטובר 1842. בדרך, הוא מבקר (דורס, אם לדייק) את ד"ר אניד סטרקי, מחברת הביוגרפיה של פלובר, על שזו מאשימה את פלובר בלא פחות מאשר "זלזול בהופעתם החיצונית של דמויותיו", וכראיה, היא מונה שלושה תיאורי צבע שונים לעיניה של אמה בובארי. פרק שלם מוקדש להסבר הצבעים השונים, ולא מדובר כמובן בטעות כפי שגרסה ד"ר סטרקי. בצד הבדותא, ניתן למצוא שיחה דמיונית עם המאהבת של פלובר, לואיז קולה, שמאפשרת לה להציג את גרסתה, אל מול המידע שניתן למצוא במכתבים ששיגר פלובר אל חבריו, מהם מתקבל לעתים הרושם שהייתה עלוקה ("ברית רֵעים שחושלה במעשי סדום" היא מכנה בארסיות את אחוות הגברים ששררה ביניהם, וזאת לאחר שנאסרה כניסתה למפגשיהם). בדיעבד הבנתי שבשיחה זו מסתתרת השורה התחתונה של הספר: לכל מטבע שני צדדים, ולכל סיפור זווית ראייה נוספת ("בני אדם נחפזים יותר מדי להבין את תפקיד השמש"). בפרק זה לא ניתן למצוא זכר להערצתו של הד"ר ברייתווייט, כמו גם של ג'וליאן בארנס יוצרו, אל פלובר.

לקראת סוף הספר, הקורא נזכר שמדובר בעצם ברומן, כאשר המספר חוזר לפתע אל סיפורו האישי, שריחף קלות עד כה ברקע סיפורו של פלובר, ואל הקשר שלו אל "מדאם בובארי" - אך כאן כל מילה נוספת עלולה לקלקל את הנאת הקריאה של אלו שעדיין לא קראו את הספר הנפלא הזה.
בנקודה זו גם שאלתי את עצמי, אלו מהמשפטים הרבים ששם ג'וליאן בארנס בפי גיבורו, משקפים באמת גם את דעתו האישית? (למשל, רשימת סופרים האהובים על המספר, וגם אלו שלא: "את הקריאה בווירג'יניה וולף אני דוחה עד לאחר מותי").

"באמנות, הכול תלוי בביצוע: סיפורה של כינה יכול להיות יפה לא פחות מסיפורו של אלכסנדר הגדול", ואכן הביצוע יוצא מן הכלל - מדובר בכותב מעמיק, שנון, ובעל חוש הומור נהדר, שמגלה בקיאות בתחומים רבים, ובעיקר בספרות הקלאסית, לצד הערצה רבה אל צרפת, תרבותה ונופיה.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•אסף


ספרון חביב, שעיקרו פתיחות אל הלא נודע ושאיפה לחשיפתו, המתאר עולם דו-ממדי שתושביו ממאנים לקבל את הממד השלישי הנעלם מעיניהם. בבסיסו גישה האומרת שחוסר מודעותנו לממדים נוספים אינה פוסלת את קיומם, גישה הנחוצה גם בימינו לשם התמודדות עם תאוריית המיתרים*, ואכן, שלא במתכוון (שכן הספר נכתב ב 1884), ניתן למצוא בספר נגיעה קלה בתורה זו, כאשר המחבר חוזר לדון בנקודה חסרת הממדים (בעזרת האנשה) לקראת סופו של הספר: "הוא אחד, ואף על פי כן הוא הכל שבכוליות" (נזכרתי בסיפורו הנהדר של בורחס, "האלף", אודות נקודה במרחב שנכללות בה כל הנקודות האחרות).
יש בספר גם ביקורת חברתית על אנגליה המעמדית מתקופתו של המחבר, אבל התיאור האלגורי של החיים במישוריה אינו עומד במבחן הזמן, כפי שמצליחה לעמוד (ובגדול) ההתייחסות לממדים. יש גם מידת עוקצנות בעובדה שתושבי מישוריה מיחסים רק לאל את היכולת לראות הכל מלמעלה, כלומר, את היכולת לראות בשלושה ממדים, ולכן הופתעתי לגלות שהמחבר הוסמך לכמורה בצעירותו.

* ניתן להבין את "דרך החשיבה" שמאחורי תפיסת עשרת הממדים בסרטון מצוין ביו-טיוב (למרות שאין זה ההסבר של תורת המיתרים):
http://www.youtube.com/watch?v=aCQx9U6awFw

ומשהו נחמד בהקשר הנ"ל, אותו גיליתי לגמרי במקרה בעת שיטוטי באינטרנט, ניתן לקרוא בלינק הנ"ל:
http://cafe.themarker.com/post/1167158/
(הקו הנטוי בסוף נחוץ לשלמות הלינק)

לפני 15 שנים•
★★★★★
•אסף
חיים עם ספרים

חיים עם ספרים

מיכל יפת

כדרכם של ספרים על ספרים, 'חיים עם ספרים' הסיט אותי למקומות שונים, החזיר אותי אל ספרים שקראתי, שלח אותי אל ספרים שברצוני לקרוא, אך בעיקר גרם לי לערוך הקבלות רבות לספרה של אן פדימן, 'אקס ליבריס', בו אהבת הספרים מקבלת ביטוי דומה (קראתי את שני הספרים ברצף). כך, למשל, מורה לספרות בשם שי זרחי מגלה בשיחתו עם מיכל יפת, ש"ספר שיש עליו איזו טיפה של קפה, ערכו עולה בעיני פלאים, הוא כבר שוחח עם החיים. הוא לא נשאר על המדף, הוא לא מת. הוא חי", ואן פדימן מטיבה לתאר תחושה דומה, כאשר היא מספרת על ספר משומש בשני כרכים, אותו קיבלה ליום הולדתה: "יד איש טרם הפרידה בין הדפים, וכשעשיתי זאת באצבעות מהססות, חשתי תוגה עמוקה. הכרכים היפים האלה הודפסו בשנת 1897, ואף אחד עוד לא קרא אותם. נתקפתי דחף עז להשאיל את הספר לחברים רבים ככל האפשר, כדי לפצות את דפי הספר על כל החיבה שהחמיצו במאה הראשונה לחייהם"; חיים באר (איזה איש... ואיזו ספרייה!) מספר על הקדשות שהופכות ספר לעותק חד-פעמי, ואן פדימן מספרת על ג'ורג' ברנרד שו ש"מצא את אחד מספריו בחנות ספרים משומשים. בספר היתה הקדשה שכתב הוא עצמו: ל... בהערכה, ג'ורג' ברנרד שו. הוא קנה את הספר ושלח אותו לקורא... בתוספת השורה: בהערכה מחודשת, ג'ורג' ברנרד שו"; חוה אלברשטיין ונדב לויתן מספרים על החלטות משותפות לגבי הספרייה המשותפת ("החלטנו להגביל את הספרים לכמות מסוימת"), ואן פדימן מדווחת: "לאחר חמש שנות נישואים וילד גמרנו אומר, ג'ורג' ואני, שבשלה העת. אנחנו מוכנים ומזומנים לאינטימיות העמוקה הכרוכה במיזוג הספרים שלנו", ומוסיפה טיפ קטן בפרק הנהדר 'הכול טמון בקול': "נישואים הם מסלול למרחקים ארוכים, וקריאה בקול היא משקה רומנטי לחיזוק רוחם של אצנים מותשים".

ואי אפשר שלא לציין את הצילומים הנפלאים (הצלם דני שניאור) שמעניקים ל'חיים עם ספרים' ממד נוסף שנחוץ לו כל כך. מכל תמונה ניתן ללמוד הרבה על בעל הספרייה: האם ספריו מסודרים על המדף בקפידה, או מונחים בגיבוב; לפי איזה סדר הם ממוקמים על המדפים (ולשם כך צריך קצת לאמץ את העיניים); ומה עוד ניתן למצוא בחדר עבודתו. דוגמא טובה לכך ניתן לגלות בשיחה עם הפסיכיאטר הנרי שור על ספרייתו: "אני עוסק כל הזמן בשאלה עד כמה זיכרון יכול להיות משהו נגיש וקיים וחי. פרויד הגדיר זאת פעם, בתחילת דרכו כך: מה שהאנליטיקה עושה הוא לתקן חורים בזיכרון". על הקיר לצד ספרייתו, גיליתי פורטרט מאוד מיוחד של הצייר ארם גרשוני. מדובר בדיוקן עצמי של הצייר כשעיניו עצומות. לאחרונה מצאתי את עצמי מתבונן זמן רב בפורטרט אחר של ארם גרשוני, 'דיוקן עצמי בעיניים עצומות' *, וצולל אל תוך חלומותיו של האמן. כאשר חשבתי על דיוקן עצמי בעיניים עצומות, נזכרתי במשפט מעניין שקראתי לאחרונה בספר 'שמי הוא אדום' של אורחן פאמוק (סופר שהוא גם צייר), משפט שדן בהבדל בין ציור מהתבוננות לציור מהזיכרון, ופוסק שבסופו של דבר תמיד מציירים מהזיכרון, גם אם מדובר רק בהרף עין שהצייר מעתיק את מבטו מהמודל אל העבודה (ארם גרשוני אמר דבר דומה: "לקח לי זמן לגלות שאני כמעט לא מסתכל על המודל. שאני חולם מול הציור. אני קצת כמו יחידת קומנדו שצריכה לחלץ שבוי. אני נכנס לוקח מה שצריך ויוצא החוצה. המבט הישיר במוטיב הוא קצר ומרוכז. הוא מוצא משהו, ומוציא אותו החוצה, לוקח אותו").
כאמור, הספר הרחיק אותי למקומות אחרים, בזמן הסיור המסקרן במספר ספריות מרשימות במיוחד, בנוסף על השיחות המרתקות עם בעליהן.

* הפורטרט "דיוקן עצמי בעיניים עצומות" שייך לאספן האמנות יוסי ליפשיץ ומוצג בימים אלו במוזיאון תל אביב, ואף נבחר כתמונת הכריכה לספרו של הצייר: "ארם גרשוני ציורים 2004-2009". ניתן לראותו בלינק הנ"ל:
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1126114

לפני 16 שנים•
★★★★★
•אסף
אקס ליבריס

אקס ליבריס

אן פדימן

מעדן אמיתי. מפגן מרשים של ידע, גדוש בציטוטים, הצדעות לכותבים גדולים, ומחוות ללוקים במחלת איסוף הספרים, מנוסח להפליא בהומור ודקות הבחנה - הנאה עילאית לאוהבי ספרים.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•אסף
הדבר היה ככה

הדבר היה ככה

מאיר שלו

סיפור משפחתי מצחיק שגיבוריו הם בני משפחתו של הסופר, ובמרכזו סבתא טוניה חולת הניקיון; סיפור אמיתי עליו מצהיר מאיר שלו ש"כמו לכל אחיו במשפחתנו, גם לו כמה גרסאות, ובכל אחת מהן הפרזות ותוספות ומחיקות ושיפורים"; ועל עצמו הוא מעיד שהושפע מארבעה מספרים רוסים גדולים: גוגול, נבוקוב, בולגאקוב וסבתא טוניה.
נהניתי במיוחד מן הפן האוטוביוגרפי של הספר, בו מעלה מאיר שלו על הכתב את זיכרונותיו, זיכרונות שהפרו את כשרון כתיבתו בששת הרומנים הקודמים.
ואלו (כמוני) שהרימו גבה לנוכח תמונת הכריכה הלא אופיינית, יגלו בזמן הקריאה שמדובר בבחירה מצוינת (אולי רק צריך היה להפוך אותה, "ראשה למטה ורגליה באוויר, כמו בצל ירוק").

לפני 16 שנים•
★★★★★
•אסף
נדודים

נדודים

הרמן הסה

לפני 16 שנים•
★★★★★
•אסף
החתרנים

החתרנים

ג'ק קרואק

לא בנקל הסתגלתי לסגנון והקצב המהיר ואל התחביר הבלתי אפשרי, שתחילה גרם לי להגיע חסר נשימה אל סופם של משפטים בני עמוד (או יותר), ולהיאחז בנקודות (סוף משפט/פסקה) הפזורות בצמצום בין דפי הספר, כשחיין המגיע אל מצוף במסלול צליחת הכנרת - אך בהמשך נשביתי בקסמי "הפרוזה הספונטנית", כפי שמכנה קרואק את סגנונו המיוחד.
באחרית הדבר כתב המתרגם עודד פלד, שהספר נכתב "בטראנס מהיר של שלושה לילות (בסיוע כדורי מרץ)", ושם גם גיליתי את הסיבה לקוצר נשימתי, בהסבר שמספק קרואק לשימוש בתחביר יוצא הדופן: "כל זה היה מבוסס על ג'ז ובופ, במובן של, נניח, נגן טנור-סקסופון הלוקח שאיפת אוויר ופולט נשיפה ארוכה בכלי שלו, עד שנגמרת לו הנשימה, וכשזה קורה, המשפט נגמר, האמירה שלו מסתיימת... כך הפרדתי, לפיכך, בין משפט למשפט, כמו הפרדה של קבוצות נשימה במוח" * - או כפי שידידו המשורר אלן גינסברג תיאר אותו: "הוא היה חצוצרן הפרוזה הבודד של אמריקה".

* בניגוד לסגנונות מוסיקליים רבים, מקצב הג'ז נקבע על ידי הבס ולא על ידי כלי ההקשה. אהבתי מאוד את הקבלתו של קרואק בין תפקיד הבס בג'ז לתפקיד סימני הפיסוק בכתיבה.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•אסף
נבוכותיו של החניך טרלס

נבוכותיו של החניך טרלס

רוברט מוסיל

חוויותיו המסויטות של מוסיל עצמו כנער בפנימיות צבאיות, הן כנראה הבסיס לסיפורו של החניך טרלס בפנימייה הצבאית, וייתכן גם גילוי מוקדם של ניצני הפורענות בקרב הנוער האוסטרי/גרמני (הספר נכתב ב 1906). תיאורי התחבטויותיו של הנער טרלס, מלמדים על הבנתו הרבה של מוסיל במצבים המורכבים של נפש האדם - ובכלל, השילוב המעניין בין תחומי השכלתו של מוסיל כמהנדס, פילוסוף ופסיכולוג, מוסיף עניין רב בעיני לכתיבתו, כאשר הוא מציב את המדע המדויק ואת כל הניתן למדידה אל מול המופשט, הדמיוני והרגשי. הזדהיתי עם טרלס כאשר תודעתו התקשתה לעכל את המספרים המדומים: הוא אינו מבין איך המתמטיקה קובעת ש i² = -1 ובה בעת אותה מתמטיקה קובעת שכל מספר בכפולות עצמו חייב להיות חיובי (אין שורש למספר שלילי). בדומה לטרלס, קבלתי בצעירותי על הסתירה בין שני כללי יסוד מתמטיים: הקביעה ששני קווים מקבילים אם אינם נפגשים לעולם, והטענה ששני קווים מקבילים נפגשים באינסוף.

הספר נפתח בציטוט יפהפה של מטרלינק:
"רק ביטאנו דבר מה והנה, מה מוזר - פיחתנו את ערכו. דימינו לצלול במעמקי תהומות, ובחוזרנו לצוף שוב אין טיפת המים שבראשי אצבעותינו החיוורות דומה לים שממנו לוקחה. מדמים אנו כי גילינו מטמון מלא אוצרות מופלאים, ובשובנו לאור היום מתברר שלא הבאנו עמנו אלא חיקויי-אבנים ושברי-זכוכית. ואף-על-פי-כן האוצר מוסיף להבהב באפלה ללא שינוי".

לפני 16 שנים•
★★★★★
•אסף
סיפורים מאליס איילנד

סיפורים מאליס איילנד

ז'ורז' פרק

לפני 16 שנים•
★★★★★
•אסף