טוני מקלין הוא מפקח - בלש בעל דרגה בכירה - במשטרת סקוטלנד. יש טרגדייה בעברו - אפשר בכלל להיות בלש ראוי לשמו בלי איזו סיבה למלנכוליה ולשתייה? אבל טוני הוא "ילד טוב ירושלים" - לא שותה, לא משתמש בסמים (פרט לעבודה) חיובי מאד לעמיתיו ולכפיפיו, אדיב לאזרחים במצוקה, בולע את הרוק ועושה מה שהממונה עליו, שהוא אידיוט, דורש ממנו לעשות. ובנוסף הוא מגיע ממשפחה מבוססת, למד באוניברסיטה נחשבת [ועונה, בצניעות, לשואל אותו איך הוא ידע איזה פרט טריוויה "יתרונות החינוך המשובח"...]

כבר אמר מי שאמר שלכתוב סיפור מתח זה לא פשוט. צריך לדעת איך לטוות את הסיפור, איך להסתיר את הפיתרון מעיני הקוראים שלא יבינו אותו לפני הזמן, ואיך לגרום להם כשיתברר להם הפיתרון, לסטור לעצמם על המצח ולומר "איך לא הבנתי את זה קודם? כל הפרטים היו לפני..." אז אוסוואלד שייך לרוב סופרי המתח שלא יודעים: הסיפור שלו עומד על כרעי תרנגולת, וקורס ברעש כאשר הקורא מנסה לנער את אבק הפרטים הלא קשורים לסיפור. הוא עשוי מיותר מדי פרטים ורמזים, יותר מדי דמויות לא חשובות, סיפור עלילה כה מופרך שגורם לקוראת הזו לגחך לה, ולא בגלל ההומור בספר (שחסר באופן סופני).

מפקח מקלין מנסה לפענח היום רצח מזוויע שאירע לפני 60 שנה, ונתקל ברציחות מוזרות, וגם פשעים אחרים המתרחשים בהווה וקשורים, איך לא, לרצח ההוא מלפני יובל. הפיתרון מערב ממבו ג'מבו, [כי באמת קשה למצוא פיתרון מבוסס על רציונליות לדייסה שרקח אוסוואלד] ומי שאינו מאמין במגיה שחורה ומלאכי גהינום? שימצא לו ספר אחר לקרוא באוגוסט.

בקריאה בספרים בריטיים יש תמיד את הבעייה הקבועה הזאת. מדובר בחברה מרובדת, ובה ההבדלים בין המעמדות משמעותיים ביותר. עכשיו זה קצת בעייתי, כי הכותבים בבריטית כותבים בראש ובראשונה לקהל בריטי, ולכן ההבדלים האלה שקופים עבורם בדיוק כפי שהם שקופים לקהל היעד המידי, ולכן הם לא טורחים להסביר את ההבדלים, וגם לא את המשמעויות הנובעות מהם. התוצאה, לקורא הבלתי-בריטי היא קצת כמו קריאה בספר מד"בי, כלומר תחושת זרות התורמת לעלילה. עם זאת, שלא כמו בספרי מד"ב, הזרות אינה מתפענחת במהלך הספר, ולכן הסוף נשאר עמום כמו ההתחלה, והפיענוח (באם מדובר בספרות מתח או בלש) לוקה בחסר.

המפקח טוני מקלין אינו אנגלי. הוא סקוטי ומתגורר ועובד באדינבורו. זו עוד בעיה בקריאה בספרים בריטיים, שכן "הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד" (זה השם הרשמי, מוזמנים לבדוק) כוללת מלבד אנגליה את ווילס, סקוטלנד וצפון אירלנד. הן אומות נפרדות, למרות שהן לא מדינות ריבוניות, ויש להן ממשל עצמאי. מבולבלים? גם אני. ובכן מקלין הוא סקוטי, ממשפחה אמידה ומבוססת היטב. והוא עובד במשטרה. לפרנסתו. וגם שלא לפרנסתו. אם נספיילר כאן קצת, במהלך העלילה נופל ברשותו הון קטן בירושה, כזה המאפשר לו לעזוב את העבודה ולמלא את חייו בניהול השקעות בנכסים ניידים ולא ניידים. הוא לא עושה את זה. מתקשים להאמין? גם אני.

עכשיו, כשפתרנו את הבעיות המבלבלות האלה אפשר לראות מה מקלין עושה. אז הוא עובד במשטרה, ולכן חוקר מקרי רצח. החקירה העיקרית שלו הוא גופת נערה שמתגלית במרתף אטום. הבגדים שלה מורים על כך שהיא נרצחה לפני שישים שנה, תנוחת הרצח רומזת על רצח פולחני, והקונטקסט כולו הופך את מקלין לסקרן. חוץ מזה הוא מטפל במקרי רצח חדשים יותר, כאלה שתחת סמכותו וכאלה שלא, ומטפל במקרי גניבה ושוד, וכן בגל התאבדות מוזר. וגם מסתכסך עם קולגות, מזהם זירות רצח ופוגע בשרשרות ראיות, מטפל בסבתא הזקנה שלו ומבקר את חבריה הקשישים. ויש לו גם זמן לקשרים רומנטיים. איש רב פעלים הוא המפקח מקלין. אך מרוב פעלים נוצרת עלילה סבוכה שקשה להבין וקשה לעקוב אחריה. שם הספר יוצר תעלומה בפני עצמו, אלא אם מדובר בסיבוב נוסף של האירוניה הבריטית המפורסמת, שמובנת לבריטים בלבד. וכך חזרנו לנקודת ההתחלה של הסקירה.

האמת היא שאני לא ממש אוהב או מעריך ספרות מתח . יותר נכון - אני לא ממש אוהב או מעריך סדרות בלשים, כי את הספרים של דן דימונס , קן פולט סטיבן קינג ושות' אני דווקא די אוהב.

לא יודע למה אבל הספרים האלה תמיד נראו לי ספרי טיסה זולים וקלילים . הם תמיד כתובים שיטחי ופשטני, העלילה כמעט תמיד ממוחזרת ואפשר לנחש את סוף הסיפור 200 עמודים לפני הסוף...

תבינו , אני בכלל חשבתי ש - לי צ'יילד הוא שמה של סופרת רומנים סוג ז' שכולם מתחילים ונגמרים אותו דבר: בת העשירים כועסת על הארוס הבוגדני שלה, בת עשירים בורחת מהעיר הגדולה לחווה של אביה, בת העשירים פוגשת את הבוקר הקשוח שלא שם עליה , היא שונאת אותו, הוא בז לה, היא מתאהבת בו , הוא נשבה בקסמיה ויש גם לקח שכסף זה לא הכל או משהו כזה - סוף סיפור.

שלא לדבר על זה שמדובר בסדרות של עשרה ספרים ויותר לפעמים - התחייבות לא פשוטה במציאות של ימינו.

אבל אז התחלתי לקרוא ביקורות פה באתר ולקבל המלצות מאנשים שבהחלט מבינים והחלטתי לתת לז'אנר הזה צ'אנס. עכשיו השאלה היא עם מי להתחיל ? כל כך הרבה סופרים מהוללים עם כל כך הרבה גיבורים -

ליו נסבו הנורבגי יש את הבלש הנרי הולה
לג'ון ורדון יש את הבלש בגימלאות דייב גרני
ללי צ'יילד יש את ג'ק ריצ'ר , שוטר צבאי לשעבר
ולפיטר ג'יימס הבריטי יש את רב פקד רוי גרייס

כולם בוקרו פה באתר עד בלי די .
אני רציתי "להתחיל " סדרה משל עצמי , כזו שאני אמצא בעצמי ואכן באחד מעיתוני סוף השבוע קראתי ביקורת על הספר "נסיבות טבעיות" של ג'יימס אוסוולד הסקוטי שמתאר את קורותיו של מפקח טוני מקליין -

זהו הספר הראשון בסדרת המפקח מקליין והעלילה מתרחשת באדינבורו סקוטלנד , עיר מושלמת כתפאורה למעשי הרצח המזוויעים שמתרחשים בעיר אחת לכמה ימים ואותם צריך המפקח לפצח.

מה שמשך אותי לספר זה שבעלילה ישנו טוויסט על טבעי (לא ספויילר - זה כתוב בתקציר מאחור) כמו גם העובדה שהוא מתרחשת בסקוטלנד האפרורית וגם העובדה שהסופר לא המתין להוצאות הספרים אלא העלה את הספר עצמאית לאמזון (אפשר לעשות דבר כזה ?) ותוך כמה חודשים היו 300,000 הורדות , מה שגרם להוצאות הספרים לרוץ אחריו ולהתחרות מי תתן לו הצעה שמנה יותר , וג'יימס אוסוולד הוא לא סופר בכלל , הוא חקלאי שכותב בזמנו הפנוי !

בכן , כל הנ"ל סקרנו אותי מאוד ורציתי לראות על מה כל המהומה - במילה אחת אכזבה. בשתי מילים : אכזבה צפוייה.
קודם כל הדמות של הגיבור הראשי - המפקח מקליין - אינה אמינה. מדובר בבלש שאינו נוהג ולא יודע לתפעל מכשירים חשמליים - נו באמת, במאה ה-21 ? ואם אני לא טועה הוא אפילו לא שלף את האקדח שלו בכל הסיפור אפילו פעם אחת.
מקליין הוא גיבור אפור כזה, חסר אישיות ממש, מליונר שירש מליונים מסבתא שלו אבל נשאר במשטרה "כי אין לו מה לעשות" - ניחא. כל הדמויות שטוחות מאוד - הבוס הישיר שלו אדיוט, אבל ממש - כמו בסרטים מצויירים, החברים שלו משעשעים ונאמנים - אבל ממש כמו כלבים בסרטים מצויירים ועכשיו אני נזכר שאיפה שהוא באמצע הספר הוא והחבר שלו מימי הקולג' מנהלים מלחמת כריות , רק שבמקום כריות הם משתמשים בספוגים או ליפות ! ככה פתאום !!
בנוסף, היו לי עוד כמה בעיות עם הספר - קודם כל הוא שופע צדקנות מהסוג הכי נמוך : כזו שמנסה לחנך את הקורא אתם יודעים : גזענות = פויה , נאמנות = כל הכבוד ... ג'יזס ....

בנוסף , אני לא יודע למה , אולי אני רגיל לרמה גבוהה יותר של דן סימונס, קן פולט או ג. ר. ר מרטין - אבל העלילה פשוט לא מותחת. היא מתגלגלת לה באיטיות , אפילו בצורה מגושמת, עם שיאים שטוחים יחסית ....כמו לשתות כוס נס קפה פושרת עם מעט מדי חלב וסוכר. בנוסף , הסופר לא מצליח להעביר את האווירה הסקוטית לקורא על אף שהעלילה מתרחשת באדינבורו וזה חמור מאוד כי הספר מרגיש מאוד לא אותנטי . למה אני מתכוון ?

כל מי שקרא את דיקנס יכול להרגיש את לונדון מבין דפי הספר
כל מי שקרא את בוקובסקי הרגיש את החיים ברחובות LA
כל מי שקרא המינגווי הרגיש את ערבות אפריקה, את איי הקריביים או את ההרים של ספרד
כל מי שקרא את סטיינבק יודע מה זה קליפורניה
כל מי שקורא את אוסטר יודע ומרגיש את ברוקלין ומנהטן, ובהרחבה את כל החוף המזרחי בארה"ב

זאת ממש לא התחושה שעולה מן הספר הזה , מבחינתי הוא יכול היה להתרחש באדינבורו, ניו יורק, לונדון, ברצלונה או גבעתיים .
דבר נוסף כפי שציינתי קודם זה העלילה - אני לא אכניס ספויילרים אבל הרעיון שבבסיס הספר נטחן עד דק, בספרים וגם בסרטים אחרים (רמז שא י נ ו ספויילר : דנזל וושינגטון ). בכל מקרה את הסוף של הספר ניחשתי כ-200 עמודים לפני הסוף ובהצלחה יתרה. זה לא כזה מסובך...
לסיכום: ספר ממוחזר מאוד.

הדבר הבאמת מפליא בספר הזה זה איך בדיוק הוא הורד 300,000 פעם מאמזון , זאת באמת חדשה טובה לכל הסופרים שם בחוץ. במיוחד לבינוניים שבהם.

ספר צולע, עם הרבה שמות שצריך לזכור והרבה חורים בעלילה. והסוף? אין לי מילה אחרת להגדיר אותו מאשר מטומטם.
לא מומלץ בכלל