מיכה גודמן הוא אינטלקטואל רחב אופקים. כמו תאומו הרוחני יובל נוח הררי הוא מפרסם ספרי הגות ומחשבה שהופכים חיש קל לרבי מכר. כמו יונ"ה, יש לו כישרון יוצא דופן לארוז רעיונות מורכבים בצורה קלה ופשוטה להבנה. אבל בניגוד להררי שהפך בשנים האחרונות למין גורו-פילוסוף-מטיף בשער-כוכב רוק עולמי, גודמן נטוע בתוך המציאות הישראלית העכשווית, ומנסה לחקור אותה, להבין אותה ולהנגיש אותה לנו, הישראלים, להסביר את עצמנו לעצמנו.
אנחנו הוכינו קשות, חווינו אסון נורא. אנחנו מנסים למצוא פשר, משמעות, ובעיקר תקווה. בספרו החדש גודמן מנתח בבהירות את הגורמים שקדמו לאסון, ושהביאו אותו עלינו. הוא מציע גם דרך לצאת מעמק הבכא הזה שלתוכו נפלנו. הדרך הזו אליבא דגודמן, היא דרכו של המרכז הפוליטי, של האנשים שמסכימים שמדינת ישראל צריכה להיות דמוקרטית ויהודית, ורק מתווכחים על המינון של כל אחד מהמרכיבים. דרכם של האנשים שיודעים שגם אם דעתו הפוליטית של האחר שגויה לתפיסתם, זה לא הופך אותו לאויב. באמצעות סקרים שונים שנערכו עבור הספר מדגים גודמן שרוב היהודים הישראלים (אגב, כמעט אין התייחסות מצדו לערביי ישראל) מסכימים על נושאי הליבה, ולכן במריבה שהלהיטה את המדינה ברוב שנת 2023, החלישה אותנו, וככל הנראה גרמה למפלצות העזתיות לצאת מהחורים ולתקוף, התגוששו בעיקר המיעוט שדחף לרפורמה בכל מחיר, והמיעוט שהיה סבור שהרפורמה תחריב את ישראל הדמוקרטית. קולו של הרוב שנמצא במרחב ההסכמה לא נשמע.
הלוואי שכוחו של הרוב הדומם, המתון, שיודע שאם לצד השני יש דעה שונה זה לא הופך אותו לרשע או למושחת, הרוב הדומם שנחשפנו אליו במלוא תפארתו כשמאות אלפי חיילי מילואים עזבו הכול כדי להבטיח שילדינו ונכדינו יוכלו לחיות בארץ הזאת בלי להיות מאוימים על ידי מפלצות, הלוואי שכוחו יגבר על הקיצונים, הסכסכנים והפלגנים, שחושבים שיש לנו הפריבילגיה להתכתש בינינו, להיחלש, וכך להגיש את צווארנו למאכלת המושחזת של שונאינו.


















