אשכול נבו נמנה עם הסופרים האהובים עלי ובספרייה החדשה שלי יש לו אפילו מדף נפרד (גם למאיה ערד, אקונין וסופרות איטלקיות). הייתי גם במספר מפגשים איתו ונהנתי מכל רגע מהרהיטות, הנעימות ווירטואוזיות מילולית. אי אפשר לחשוד בי בחוסר החיבה לאשכול נבו, אבל מהספר הזה התאכזבתי. לא מכולו, הסיפור הראשון פשוט נפלא, אשכל נבו במיטבו, אך שני האחרים ובעיקר האחרון - חלשים ביותר. מבחינתי הספר היה צריך להקרא "דרך המוות" ולהסתיים בדיוק בעמוד 99.

דרך המוות הוא סיפור של עומרי, גבר גרוש שהחליט לנסוע ל"טיול אחרי הצבא" המאוחר לאחר שהתגרש. בבוליביה הרחוקה הוא פוגש זוג צעיר בירח הדבש שלהם - מור, הדתל"שית הקופצנית והדברנית ורונן השתקן הכועס. הסיפור של שלושתם מתערבב ומסתעף עד סיום טראגי שמשפיע על כל הסובבים אותם. הרגשתי הזדהות חזקה עם עומרי, אבל לעיתים ממש סלדתי ממנו וגם מור גרמה לי לערבובייה של רגשות.

הסיפור השני עוסק ברופא בכיר, אלמן בן 67 שמתידד עם מתמחה צעירה ומוצא את עצמו מואשם בהטרדתה. הסוף של הסיפור נראה כל כך בעייתי, עד שנראה לי שהתחקיר הבסיסי של הסופר לוקה בחסר. נכון שאפשר לקחת חירות אמנותית, אבל כשהסיפור ריאליסטי, כדאי לא לחטוא לאמת טכנית.

הסיפור השלישי מתחיל מצויין - גבר ואישה הולכים לטיול היומי בפרדס. הגבר נכנס בין העצים לעשות צרכים ולא חוזר. למשטרה אין קצה חוט ואישתו וילדיו השבורים לא מרימים ידיים ומנסים לאתר את הבעל והאב הנעלם. כשקראתי את הסיפור לא הבנתי בן כמה היה הזוג. לפי הבנתי הם היו צריכים להיות בני 55-60, אך מסתבר שהם היו בשנות הארבעים לחייהם. האמת, נראה שהיה לו רעיון מצויין לסיפור והתחלה, אבל לא היה לו מושג איך לסיים את הסיפור ולכן הוא ברח למחוזות הזויים. הטעם בסוף הסיפור היה כל כך מר שבשלב מסויים מצאתי את עצמי ממש כועסת על ההבטחה שלא מומשה.

כדאי לקרוא רק בגלל הסיפור הראשון, שניים אחרים באמת לא חובה.

שלושה סיפורים בספר, לא בהכרח קשורים, כלומר נפרדים לגמרי בנושאם, אבל נקשרים אחרת.
בראשון מור ורונן מטיילים בלה-פאס בדרום אמריקה. איכשהו הם נתקלים בעומרי המספר בגוף ראשון את הסיפור. מור חומקת בלילה מחדרה ונכנסת לחדרו של עומרי, הגרוש הטרי בהגדרתו. היא מספרת לו שהיא בירח דבש עם רונן, אתו היא בכלל עוד מהתיכון. זו היכרות ארוכה, אבל רק עכשיו מתגלים בקיעים בהתנהגותו הפרנואידית.
למחרת היום מתברר שברכיבה על אופניים, מור אחרי רונן, בדרך המוות, רכיבתו של רונן היתה מפחידה ובסופו של דבר מור יושבת שבעה בישראל, אליה מגיע עומרי. זה לא נגמר טוב מצד התנהגותה של מור ובכלל.
בסיפור השני אשר קארו, דוקטור קארו, רופא מבוגר בכיר המלווה תדיר במתמחים, מעביר ביקורת מעט עוקצנית על ליאת המתמחה היהירה. בהמשך הם דווקא מתקרבים, ממש חברים של פינת הקפה. שניהם חובבים מיץ אשכולית אדומה וכריך אבוקדו ופטה. בהמשך ליאת מבקרת בביתו של הרופא, אלמן טרי, מניחה ראשה לנוח על הספה, הוא שם עליה שמיכה כי קר וזה נגמר כמעט בהאשמה על הטרדה מינית וסילוק מבית החולים.
בסיפור השלישי חלי ועופר, זוג למתבגר וחיילת, הולכים לטייל בשבת בפרדס הסמוך ולפתע עופר נעלם רק כדי שתעבור שנה עד שחלי תבין איכשהו לא נעלם.
הסיפורים מרתקים, אין שומן מיותר, אשכול כותב מיומן ומקורי בשפתו. מה שמאחד את שלושת הסיפורים הוא יחסים בינאישיים, במיוחד בין גברים ונשים, במיוחד בין זוגות למיניהם. יותר מכך, עוברת בסיפורים מעין נימה דקה של ביקורת על נשים, בסיפור הראשון על התחמנות לכאורה של מור, בשני על הרגישות הקיצונית של ליאת המתמחה ובשלישי, על האמהות המתוחה של חלי. זה כל כך בולט, שזה מעורר איכשהו הזדהות.
בהחלט מומלץ.

עד היום נמנעתי מלקרוא את נבו. אני לא נמנע מספרות מקור, אבל ההתרשמות שלי, כנראה מדברים שקראתי 'על', ביקורות כאלו ואחרות, היתה שמדובר בכתיבה יפה, קולחת, אבל גם שנגועה בלא מעט קיטש. סנטימנטלית כזו. מנומסת, בורגנית ומרופדת. אני אסתכן ואומר יאיר לפידית כזו. כתיבה שלא מתעלמת מבעיות וכאב, אבל לא מספיק מעמיקה בהם, ובמקום זה מסתפקת בליטוף עדין, באיחוי ובהשלמה.

כאשר התגלגל לפתחי הספר החדש שלו, ואחרי שקראתי עליו פה ושם, החלטתי שהגיע הזמן לקרוא משהו ממנו. אז ככה. מדובר בספר שמאגד שלוש נובלות, שאין קשר ביניהן, אבל הן מתרחשות באותו זמן ובאותו מקום, עם רפרנסים עדינים בין אחת לשניה. בכל הנובלות גם קיים מימד של מתח, אבל בקטנה. אני חושב שמה שמשותף לכולן הוא התהליך והגישוש של הדמויות אחר קשר אופקי ואנכי, או במילים אחרות הקשר הזוגי והקשר ההורי והיחסים הנפתלים ביניהם.
בשתי מילים. הנובלה הראשונה מספרת על קשר מוזר שנרקם בין גבר גרוש לאישה בירח דבש בטיול בבוליביה שממשיך בארץ. השניה על קשר בין רופא מוערך למתמחה צעירה. והשלישית עוסקת בזוג, ובעיקר באישה, שהבעל נעלם, ממש כך, בין שורות הפרדס באמצע טיול הליכה מסביב למקום מגוריהם. הנובלה הראשונה והאחרונה מספרים סיפור קצת חריג ולא ממש אמין, אבל נבו יודע לטוות עלילה מושכת והסיפור עצמו לא רע. אני לא יודע איך הוא בספריו האחרים, אך לשבחו ייאמר שכאן הכתיבה מהודקת באופן יחסי ולא נמרחת, בניגוד לסופרים אחרים במחוזותינו שלא יודעים את אומנות הניפוי והסרת השומן.

ובכל זאת, אני לא חוזר בי מההתרשמות הראשונית שלי. הסיפורים כאילו עוסקים בכאב, אבל הם קלים לעיכול, הם לא לוחצים על הפצע כדי לזהות ולדייק את המוגלה והזיהום, יותר בכיוון של למרוח פולידין. אני מסכים. קשה לברוח מקיטש, וזה כיף, ולפעמים גם כדאי לצרוך סוג כזה של ספרות. לא סבלתי. הסיפור היה קולח, מעורר עניין, אבל כנראה יישכח במהרה כי יש להודות, השריטה לא עמוקה, לא היה צורך בתפרים, ולכן גם לא תשאר שום צלקת. אחרי הכל אין מה לעשות, ספרות גדולה, בעיני לפחות, חייבת להיות משהו מעבר. משהו שלא תמיד קל לשים עליו את האצבע, אבל מרגישים היטב כשהוא לא קיים.

ספר ובו שלושה סיפורים (בני כמאה עמ' כל אחד) ובעצם סיפור בשלוש גרסאות.
מצאתי בו את אותו הסיפור, סוג של "כיפה אדומה" למבוגרים, כשהזאב והכיפה ושאר המשתתפים ועוד נוספים משתני מין / גיל / סגנון.
הסיפור למעשה הוא אותו הסיפור.
שלוש פעמים, בשינויים - האנשים שונים, הגילאים אחרים, הסביבה שונה, הקולות אחרים. היער – יער. אנושי או טבעי.
וזה מעניין כיצד לקח אשכול נבו סיפור שרקח וסיפר אותו בדרך של תרחישים שונים, כשבשלושת המקרים קווי הדמיון נמצאים בהתחלה, בסוף, אם מחפשים טוב אז גם באמצע.
הוא כתב בדברי הסיום שלו "הספר הזה נכתב רובו ככולו בימים של ריחוק חברתי מכאיב ומגבלות מרחיקות לכת על חופש התנועה. אבל אי אפשר לשים סגר על הדמיון" – אני חושבת שבסיפורים ניכרים היטב הכאב, מועקת הריחוק, הדמיון והמציאות האפשרית המדומיינת שמתערבבים זה בזה וכן חופש המרחבים המתגעגע.
לטובת האמירה הנאותה, ספרים קודמים של אשכול נבו (למעט אחד, "שלוש קומות" שאהבתי) - לא קראתי. התחלתי שלושה מהם – לא התחברתי, הרגישו לי יותר מדיי "אני והחבר'ה בימי האוניברסיטה כזה" ועזבתי. לעומת זאת, את "גבר נכנס בפרדס" מאוד אהבתי. את סיפור האמצע יותר מכולם ואת האחרון פחות מכולם.

וואו, מזמן לא קראתי ספר כל כך בינוני. בסדר, אשכול נבו יודע איך לכתוב, אבל זה לא אומר שהכתיבה טובה, כי כשאין בשר לסיפור, כשהוא לא מקורי או לא מספיק מעניין או חוזר על עצמו, אז זה פשוט לא טוב, ולא חשוב בכמה כישרון ניחן הסופר.

עצוב לומר אבל מבחינתי הספר הזה פספוס מוחלט, ואני רק שמחה ששמעתי אותו כספר שמע בזמן שעשיתי דברים אחרים, במקום אשכרה לשבת ולקרוא ולבזבז את הזמן שלי.

הרבה זמן לא נהנתי כל כך מספר.
הרבה זמן לא הרגשתי כאילו הספר הזה נכתב כל-כולו בשבילי. מבין רק אותי ואת עולמי.
אני ממעט לקרוא ספרות ישראלית, ובטח סופרים צעירים כאשכול נבו. ולכן כשקיבלתי את הספר במתנה, הייתי ספקן.
אבל כמו במטה קסם, מרגע שלקחתי אותו לידיי, לא יכולתי להניח אותו.
ואני מודה - נהנתי מכל רגע. לא כי הסיפורים קלים, לא כי התוכן שלהם קליל. אלא כי הסיפורים האלה היו מוכרים לי מאד ומרוחקים ממני מאד. מין קסם כזה.
הוא יודע לכתוב, אשכול נבו, והוא כתב ספר נהדר לטעמי.

כשנבו נכנס לפרדס

האם נבו החליט להתמודד עם טקסט יהודי קלאסי על רבי עקיבא ושלושת חבריו שנכנסו לפרדס -מילת קוד לעיסוקם במיסטיקה קבליסטית בגלגוליה הקדמוניים, באמצעותה הם רחפו למקום מתעתע ואסור ברקיע העליון, שמי שנכנס אליו מת, או שדעתו משתבשת?

למען האמת זה נשמע לי מוזר, משום שזכור לי שנבו כתב בספרו המקווה האחרון בסביר, על חילוניות גמורה, אותה ביטאו עולים מברית המועצות, ששוכנו בצפת עיר המקובלים, אך מבחינתם היהדות היא זאת שמנסה לכפות את עצמה עליהם, באמצעות הקמת מקווה בשכונתם שניתפס עבורם כווריאציה לסאונה. מה שהיה נלעג ופתטי באופן שבו הוצגה היהדות.

אם כן מה נשתנה בספר הזה, גבר נכנס בפרדס? שאלתי את עצמי ואת נבו, והתחלתי לקרוא בספר שכריכתו השחורה מרמזת על עולמות אפלים מלאי מסתורין.

לאשכול נבו, שלושה סיפורים מעניינים ומפתיעים, בו גיבוריו נקלעים למקומות בהם לא קיוו להיות, המטלטלים את חייהם ומעמדים אותם למבחן הלוקח אותם לקצה, למקומות בהם, מצד אחד נדמה שהם עומדים לפתחו של גן העדן המקנה להם תחושת שחרור ועונג מיני שמימי, אך מצד שני החוויה כרוכה במוות, או במה שישנה את חייהם ללא היכר.

הסיפור הראשון מספר, על צעיר הנמצא במשבר על רקע גירושין אותם הוא חווה. כפסק זמן הוא יוצא לטיול בגן העדן הישראלי האולטימטיבי - דרום אמריקה, שם הוא פוגש בצעירה הנמצאת בירח דבש עם בן זוגה העושה את דרך המוות. שני סמלים המהווים פרשנות לפרדס היהודי, גן העדן והמוות הכרוך בכניסה אליו.

הסיפור השני מספר על רופא פנימי, הנמצא בשלהי הקרירה שלו. הוא חווה משבר של אובדן אשתו האהובה, עיתוי הגורם לו להרגיש חיבה אבהית לאחת המתמחות שלו, המקבלת פרשנות של הטרדה מינית. מה שמאיים על שיגרת חייו, והוא עומד להיות מגורש מגן העדן, או הגהינום, תלוי איך מסתכלים על הרפואה הפנימית, ובאחת לאבד את כל מה שהשיג בחייו, שמו הטוב והמוניטין המקצועי שלו.

הסיפור השלישי, לוקח את מטפורת הפרדס הקבלי, לאופן הקרוב ביותר למושג הסמנטי של הפרדס היהודי, אך מבצע במונח טוויסט אמיץ, המעמיד אותו לפרשנות מודרנית עכשווית וסוחפת.

זוג באמצע החיים, עדיין אוהבים, אם כי שגרת החיים שחקה אותם ותשוקתם המינית לא מסונכרנת. היא עדיין מעוניינת ואצלו משהו כבה. לכך היא מוצאת פתרון, רומן חשאי, מה שנראה כבועת גן עדן של תשוקות הנשמרות כסוד אפל, אבל ככזה העשוי לגלוש לגיהינום ולמוטט את החיים כבניין קלפים שאיזוניו היו מלכתחילה שבריריים.

משהו קרה, הם הלכו בבוקר לטייל סמוך לפרדס, הוא נכנס לשנייה ולפתע נעלם...

כשקראתי את נבו, הבנתי מדוע אני אוהב ספרות ישראלית בכלל ואת נבו בפרט, כי הוא נוגע בתיאוריו בנופים כמו פרדסים (מילה פרסית) - המזוהים עם גן העדן בטקסטים יהודים והנטועים בנוף הישראלי הבונה את זהותנו, ואת מה שאנחנו וגורם לנו להתרגש.

נבו מתאר תיאור מנחם ומוחשי את השבילים בהם רעייתי ואני עדיין צועדים, בשדות מהם נעלמו הפרדסים שהפכו לבועות נדל"ן, כמו בתיאור נבו, בשולי הפרדס רצים צעירים המעוררים בי ערגה וקנאה לעובדה שפעם רצתי מהר ופעם הנוף היה שונה - נוף פרדסים, ירוק כהה, המשובץ בכתמים כתומים. לבטח זה אומר הרבה על מה שאני ועל מה שאני לעולם לא אהיה. סיפוריו של נבו מסתיימים אחרת, בסוף לא סגור מעורר תהייה, להפתעות הבלתי צפויות שהחיים טומנים בחובם.

לקרוא אשכול נבו זה כמו לאכול שוקולד, קל וטעים, מספק מלא דופמין, אבל לא מורכב מאוד, או עתיר ערכים תזונתיים.
ככה הרגשתי כשקראתי ׳משאלה אחת ימינה׳, וככה גם הרגשתי עכשיו. מצד אחד קראתי אותו ב-3 שעות מקצה לקצה, ומצד שני לא הרגשתי דמויות מורכבות מדי, ביקורת או מסר חדשניים. כמו שוקולד חלב - תמיד כיף וטעים לאכול (במיוחד כשאתה חולה ומחפש קצת חטאים).

שלושת הסיפורים של נבו - ואציין לטובה שנכתבו בפורמט של ׳סמי סיפור קצר׳ (פורמט מעולה בעיניי) - היו קולחים, מהירים, מעניינים, דרמטיים וקיטשיים מאוד. כיפיים ונעימים לקריאה, מלאי היסטוריה ותרבות (זה זכור לי לטובה גם במשאלה אחת ימינה). עם זאת, אסכם שהיה חסר לי תחכום מעבר - גם אם אולי פספסתי את הרפרנסים לתורת הקבלה.

סה״כ מומלץ מאוד, במיוחד לימים חסרי מעש.

הספר מאגד בתוכו שלושה סיפורים שאינם קשורים אחד לשני, ונעים סביב המוטיב של זוגיות, מערכות יחסים והורות.

הסיפור הראשון "דרך המוות" מתייחס למור ורונן, שמבלים בירח דבש בדרום אמריקה. במהלך הטיול הם פוגשים את עומרי הישראלי. לאחר שרונן נרדם מור מגיעה לחדרו של עומרי בלילה. שואלת שאלות ומגוללת מעט על מערכת היחסים שלה ושל רונן.

לאחר זמן מה, בעקבות מודעה בעיתון שעומרי נתקל בה, הסתבר שרק מור חזרה ארצה. לאן נעלם רונן?

מעת לעת נחשפים בסיפורו של עומרי מעמדו, אהבתו הבלתי נלאית לביתו, ומערכת היחסים שהיו עם אשתו בטרם התגרשו.

הסיפור השני מגולל את סיפורו של ד"ר אשר קארו. אלמן ורופא בכיר שמתקרב לאחת המתמחות – ליאת. והתנהגות מסוימת מצידו כמעט גורמת לו לאבד את מקום עבודתו. איזו התנהגות הייתה יכולה להביא את ד"ר אשר קארו לפיטורין?

הסיפור השלישי זה שהעניק לספר את שמו "גבר נכנס בפרדס", מגולל את סיפורם של חלי ועופר- הורים לבת ובן מתבגרים. הם נוהגים לטייל בשבת בפרדס, אך לפתע עופר נעלם. איך ולמה?

ב"גבר נכנס לפרדס" תמצאו שכל סיפור מסופר על ידי דמות אחרת בגוף ראשון.

מלאכת כתיבת הספר בוצעה בשנת הקורונה ובתקופה של ריחוק חברתי, ולכן כקוראת אני מהרהרת אם יש קשר בין הסיפורים לתקופה. מאידך כל הסיפורים מרמזים על כך שבכל פעם שמישהו יצא מהקווים המתינה לו סכנה.

הסיפורים מרתקים, אנושיים ומתוחכמים.

המילה פרדס היא כינוי לתורת הסוד היהודית ומבוססת על הסיפור התלמודי "ארבעה נכנסו לפרדס".

"תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס. ואלו הם בן עזאי ובן זומא, אחר ורבי עקיבא... בן עזאי הציץ ומת... בן זומא הציץ ונפגע... אחר קיצץ בנטיעות, רבי עקיבא יצא בשלום".

זה לא ספר טיפוסי אך הוא בהחלט נקרא בשקיקה.

בשורה התחתונה: פרדס- פשט, רמז, דרש, סוד.

חגיגה למעריצי אשכול נבו.

לי יניני