ביקורת ספרותית על רעם היופי - הספריה הקטנה # מאת מיכה יוסף ברדיצ'בסקי
ספר טוב

---

פגישה ראשונה שלי עם ברדיצ'בסקי, ההתרשמות חיובית וככל הנראה תהיינה פגישות נוספות.

הקובץ מכיל שלוש נובלות - קלונימוס ונעמי, בית תבנה, מחניים - ושני סיפורים קצרים - קיץ וחורף, פרה אדומה. הצד המשותף בחמש היצירות הוא דמות מרכזית של אישה, יוצאת דופן ביופיה, שהעלילה סובבת סביבה. בסיפור "פרה אדומה", כלילת היופי היא זו ששם הסיפור נקרא עליה, ואל לנו להלין על ההקבלה שעורך הסופר (או שמא זה העורך שקיבץ את הסיפורים והעמידם זה לצד זה?) מכיוון שהשוואה בין נשים ובין בני בקר וצאן היא קדומה מאוד בתרבותנו, העברים. החל משמות אמותינו הקדושות, רבקה, רחל ולאה, עבור בשמשון המטיח ברעיו הפלשתים "לולא חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי", וכלה בדברי הגמרא במסכת נדרים: "כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, משל לבשר הבא מבית הטבח רצה לאכלו במלח אוכלו צלי אוכלו מבושל אוכלו שלוק אוכלו..." מה יש לומר. השם ישמור ויציל.

יש עושר השמור לבעליו לרעתו, טען החכם באדם, ואצל מיכה יוסף היופי שמור לרעת האישה (או הפרה) שמתהדרת בו. היא אומנם מושכת את לב כל רואיה, ומלבה את יצרם ואת חשקיהם, אבל שום טובה לא יוצאת לה מזה. בסיפוריו של ברדיצ'בסקי האישה היפה מאבדת את שפיות דעתה במקרה הרע או נישאת לאיזה לא יוצלח במקרה הטוב. הפרה האדומה, אם שאלתם, נטבחת על ידי כנופיית מתועבת של קצבים נאלחים בסצנה מדממת ודוחה במיוחד.

מעניין יחסו של ברדיצ'בסקי לשתי תופעות שבוודאי לא היו נפוצות בקרב יהודי מזרח אירופה בסוף המאה ה-19 - התקופה בה מתרחשים הסיפורים. הראשונה היא צמחונות והשנייה היא חילון. בשניים מהסיפורים, פרה אדומה ומחניים, ניכר יחס חיובי של המחבר להימנעות מאכילת בשר. בפרה אדומה עורך המחבר הבחנה מעניינת בין שוחטים לקצבים. הוא טוען כי טהרת נפשם ומידותיהם הטובות של הראשונים לא נפגמות חרף עיסוקם המדמם, מכיוון שהם כפופים להלכות השחיטה הקפדניות ותורה, כידוע, מגנא ומצלא. הקצבים לעומתם, לא כ"כ שמים על התורה ועל ההלכה, ולכן מידותיהם רעות ומקולקלות. בסיפור השני, מחניים, הסטודנט היהודי הגולה מיכאל פרק עול תורה ומצוות ומאידך כפה על עצמו הימנעות מאכילת בשר. נוגע ללב במיוחד (הלב שלי, על כל פנים) הוא האפיקורס הצעיר קלונימוס מהנובלה קלונימוס ונעמי, שבסך הכול ביקש לשתף חבר בהרהורי הכפירה שמייסרים אותו, והנבזה הלז לא רק שלא עודד וניחם אותו, אלא רץ לספר לכל השטעטל, ואחרי שנחשפה כפירתו הוכה ונודה קלונימוס המסכן.

למרות שהסיפורים נכתבו לפני 100 או 120 שנים הם קריאים ולרוב בהירים. הערות השוליים של העורך גם הן מסייעות. אין כאן הברק, התחכום, השנינות ואינספור הארמזים והרפרורים שמאפיינים את כתיבתו של עגנון, אבל ההנאה בקריאה לא נפגמת בהיעדרם.

» ביקורות נוספות של בועז
» ביקורות נוספות על רעם היופי - הספריה הקטנה #