לא חשבתי שאני אקרא את הספר הזה, כי אין לי עניין בהורות וכמו שלוסיה אצ'ווריה מגדירה את הספר הזה שכתבה הוא מכתב פתוח לביתה שהיא מקווה שהיא תקרא אותו ביום מן הימים, אחרי שתגדל. מאוד אהבתי את הספר הקודם שלה - "אהבה, פרוזאק, סקרנות וספקות" (אם תרצו מעין "דור הפרוזק" של אליזבת וורצל בגירסה הספרדית שלו) כך שגיליתי פתיחות לקרוא גם את הספר הזה.
כשם הספר "איזון מופלא", לוסיה מספרת על האיזון שהיא עושה בין ההורות שלה להתפקחות מתקופת ההתמכרות שלה, ואני מתוך היכרות מקדימה איתה (אם כי כמו שאתם מבינים לא אישית אלא מהיכרות מקריאת ספרה הקודם) כלכך גאה בה. היא מספרת בין השאר על הדעיכה של אמא שלה עד לרגע בו היא הלכה לעולמה, והיחסים שלה איתו לא הכי מסתדרים לה. בשבועיים האחרונים שכבתי חולה (בהתחלה באישפוז בבית חולים ובהמשך בבית) ואני מרוצה מזה שהספקתי לקרוא את הספר הזה, כי גיליתי שיש בו מצד לוסיה המון תעצומות נפש.
לסיום. הבנתי ממה שנכתב עליה בתחילת הספר שהיא כתבה גם את הביוגרפיה של קורטני לאב (אלמנתו של קורט קוביין, סולן להקת "נירוונה" ומוסיקאית בפני עצמה) ולצערי את הספר הזה שלה נראה לי שלא ימצאו לנכון לתרגם. הלוואי ואתבדה.

















