ביקורת ספרותית על דרכי אירופה אבלות - שיחות והרהורים עם לייב רוכמן על השואה מאת לייב רוכמן
ספר מעולה

---

נסתרות ונתפלות דרכיה של המציאות ושל עולם המילים והמחשבות. לעיתים יצירה שנכתבה לפני שנות דור, ונדמה שמתה ואין מי שיפקוד את קברה, והנה היא שבה ומפציעה ויש בכוחה לתת מענה לתהיות ולמצוקות שחשים בני הדור הנוכחי.
כזה הוא הקונטרס הדק הזה, 57 עמודים בסך הכל, שהוא "רצף שיחות בין בני נוער צעירים שגדלו כאן, בארץ, לבין הסופר המבוגר מהם בשנות דור שנולד בפולין שהתחבא בימי השואה משך למעלה משנתיים, וחי את כל חייו כנס. השיחות התקיימו לאחר ימי מלחמת יום הכיפורים, ימים שבהם הישראליות ההמומה חיפשה את דרכה, והייתה זקוקה לחוט היהודי רב הדורות שימשך עליה. ורוכמן נתן לישראליות את היהודיות, וליהודיות את הישראליות" (מתוך אחרית הדבר).

בימים הראשונים של המלחמה הנוכחית, בתו של הסופר, המשוררת רבקה מרים, ערכה בביתה מעין התוועדות חברים, ושם הקריאה כמה פסקאות מתוך חוברת ישנה. אלחנן ניר שהיה באותה התוועדות התרשם מאוד, והחליט להוציא את הקונטרס מחדש, והרי הוא לפניכם בחוברת דקה, ובמרשתת בשלמותו (https://www.kedemcenter.com/%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99-%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%94-%D7%90%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%AA/).

מדהים כמה הדברים שנשא לייב רוכמן, בימים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, שבים ומהדהדים, ומאירים באור יקרות את הקיום היהודי שלנו כאן בארץ ישראל. רוכמן כותב במבט חודר על ההיסטוריה היהודית לדורותיה, על יחסי היהודים והגויים, על אמונה וכפירה, והוא כותב בכנות על מחשבותיו ותחושתיו, ואל יהיה הדבר קל בעיניכם, לייב רוכמן הוא יהודי שחוצב את המילים מדם ליבו, מילים פשוטות, אבל חודרות, ומשלב בהם את זכרונותיו מן השואה, ואת נסיונו המצמרר, וכמה שהדבר אולי מוזר, יש במילים איכויות מרפאות. בסופם של הדברים הוא כותב את התייחסותו להלם של מלחמת יום הכיפורים, מה שמאיר את הדברים ברלוונטיות רועדת. אז אם אתם מוצאים את עצמכם מדוכדכים מן המצב, או חסרי כוחות, או שתוהים על מה ולמה, ומה יהיה הסוף. תעשו לעצמכם ותשקיעו חצי שעה בקריאת הדברים המיוחדים של רוכמן. לא תמצאו תשובות מוחלטות, אבל בסוף הקריאה המבט שלכם יתרחב ואתם תתמלאו בענווה ואולי אפילו במעט אופטימיות.

קשה לתמצת את המסה הזו למשפטים בודדים, כוחה בקריאתה ברצף, ובכל זאת אצטט פה מעט, בדילוג, למי שרוצה לטעום:

"כשישבתי במחבוא, עם עוד יהודים, כמה שנים, היינו בטוחים שאין יותר יהודים באירופה. ראינו עצמנו כמעט כיהודים האחרונים עלי אדמות. והנה, בערב שבת אחת, ישבתי והרהרתי שאין אלהים שומע יותר תפילות יהודיות. ואז, נשטפתי כולי כאילו ברחמים על אלוהים. ואני, שלא הייתי איש דתי השומר מצוות במדוקדק, התחלתי לשיר בלחש לאלוהי ישראל האינטימי שלי. וגם האחרים, היושבים במחבוא, התחילו לשיר עמי...
לפיכך, וזאת הסיבה, שקבלתי הלם כזה עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים. פתאם הרגשתי שמתקרב שוב, חלילה, לא רק המוות, אלא גם העלבון, שכל כך ברחנו ממנו, ואין בכוחנו לשאתו עוד. תחושת העלבון החדש מצד הערבים, היא בעיקר שהשפיעה עלי כל כך חזק. פתאום עמדנו שוב לפני הסכנה, של השפלה עד דכא...
מקווה אני שנצא אולי כולנו, ממלחמת יום כיפור, מזוקקים יותר. יהודיים יותר. שנקשר אולי, בקשר חזק יותר, את העבר עם ההווה – שהיה מרוחק אחד מהשני. ייתכן שנחייה עכשיו חיי ענווה, ביתר טוהר מידות, נרגיש יותר חזק את ייעודנו, נבין שאנו פה רק המשך ותוצאה של חיים יהודיים מדורות. בטוח אני ששוב אין אנו אותם אנשים שהיינו לפני פרוץ המלחמה...
בסוף רוצה אני להגיד שייתכן שאנחנו הניצולים, בכל זאת שונים במעט במבטנו על המאורעות השונים. תופשים אנחנו אולי הרבה דברים במבטו של ישראל סבא. יודעים אנו שנכסים של אדם אינם נשארים עמו לעולם, רק נכסי הרוח.
היינו גם רוצים שמדינתנו תהיה למופת ולדוגמא. מדינה מיוחדת, בערכי אחרית הימים. עם חזיון משיחי. ערכים יהודיים, ערכים שבין אדם לחברו ובין אדם למקום... שלא נהיה יותר תלויים בחסדיהם של זרים ושונאים שעמדו עלינו לכלותינו. מדינה שבה יהודים יחיו בזכרון, לדורות.
אולי רק אנחנו שתדיר בלילות חולמים שרודפים אותנו ויורים, יודעים, שהפחדים שמסתובבים עכשיו בחללו של עולם, הם פחדים שעוד נשארו מתאי הגאזים. העולם מודבק בהם, הגאזים עדיין מרחפים כעננים, תלויים. הרבה זמן הם לא ימוגו... ושוב פעם: אנחנו הנשארים לא יכולים יותר לראות בצערם של ילדים. כשילד בוכה בשנתו, צמא או רעב, העולם כאילו נגמר בעדינו.
אנחנו היינו רוצים שמדינתנו תהיה כמו אי מחוץ לעולם המתמוטט בערכיו. כפי שאמרתי, מגיעה לנו הזכות הזאת. אנחנו עם היודע את טיב החיים, וכל נסיון העבר יקר לנו מאד. רק כאן בארצנו יכולים אנו לקוות שיקירנו לא יישכחו מלב. רק כאן, יכולים אנו לקוות שהדורות הבאים יהיו בני חורין".

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על דרכי אירופה אבלות - שיחות והרהורים עם לייב רוכמן על השואה