אתחיל בגילוי נאות ואומר כי בכל האמור לספרים שעיסוקם ביפן, אני מתפתה די בקלות: זאת עקב חיבתי למדינה הזו הנמצאת בקצה העולם, העני שלי בהיסטוריה שלה ובתרבותה. זו בערך גם הסיבה שבחרתי לקרוא את ספרו אלסנדרו בריקו.
עלילת הספר מתרחשת בשנים מאוד משמעותיות וחשובות בהיסטוריה היפנית: אלו הן השנים שבין 1853 אז הגיע לחופי יפן קומודור מתיו פרי ודרש מהיפנים לפתוח את שערי יפן לאחר 250 שנות סגר, לבין 1868 אז הושלם התהליך ויפן שינתה את פניה לעד.
העלילה מתרחשת לסירוגין ביפן ובצרפת, שתי תרבויות שונות לחלוטין זו מזו. גיבור הספר (הרווה ז'ונקו שמו) לא מגיע ליפן מתוך ענין בתרבותה או סקרנות אינטלקטואלית כלשהי, אלא מתוך ענין עסקי לחלוטין. לכן אין בספר כל אמירה המתייחסת לתרבות היפנית. מה שיש זה סיפור על עולם המשי, סיפור בגידה של גבר באשתו, סיפור על חוסר תקשורת כי הרי ז'ונקו אינו דובר יפנית והיפנים שהוא פוגש אינם דוברים צרפתית, והרבה חזרות של קטע מסוים ממש באותן המילים. מהיכן הגיע הרעיון הזה לחזרות אלו? מסתבר כי הסופר שאב את השראתו לסיפור מתוך נגינתו של הפסנתרן האיטלקי הדגול מיכלאנג'לי בנדיטי. אין ספק כי הוא נתלה באילנות גבוהים. במוסיקה, יש מדי פעם חזרות על קטע מסוים אך השאלה היא האם כל מה שמתאים למוסיקה, מתאים גם לספרות? אני בספק.
הספר הזה שווה בעיני שניים וחצי כוכבים אותם אעגל ל-3 רק מתוך אהבתי ליפן ולמוסיקה של בנדיטי שאכן היה פסנתרן ענק. אם אתם מחפשים לקרוא משהו על יפן, זה לא הספר הנכון.


















