יסכה, גיאולוגית ירושלמית הלוקה במצב נפשי מגיעה לקצה. לא במובן המשברי, הסוף, החידלון. זה אכן שם המקום. אי שם במדבר יהודה, ספק-בישראל-ספק-בשטחים ואולי בכלל בירדן.
יסכה, שיש המתקשים לבטא את שמה ומסתפקים ב'עסקה', 'קאסיה', האמריקאי הקורא לה ג'סיקה.
בת למשפחה לא מתפקדת. אביה מת בנערותה וכך גם סבתוש שאהבה בכל נימי נפשה. סבתוש החירשת, המעניקה, המכילה. ואחרי ששניהם נפרדים מהעולם נותרת עם אם מטורללת חסרת יכולת לאהוב. פריקית של כושר, קוסמטיקה, תכשירים וקרמים כולל אחד על בסיס בננה ש'עלה כמו בית ועל בסיס טמטום', כדברי סבתוש. פעם היא מתוארת במראה 'עוגת חתונה בת שלוש קומות'.
כגיאולוגית היא חוקרת תופעות מרתקות. תנועת סלעים בעמק המוות בקליפורניה, עידנים, יבשות, מדע שנמדד במיליוני שנים ויותר. בעולמה מלגלגים על הארכיאולוגים המתלהבים מכד חרס שבור שנוצר לפני אלף שנים. מה זה לעומת עידן גיאולוגי. כלום. נאדה. פסיק.
בפאב של הומר (בעברו תומר) בו היא מבלה עם שטיין שהיה חברו הטוב של אביה היא פוגשת את אראל החידתי. ספק אדם ספק מלאך, תערובת של קדושה בלתי מובנת ואידיאליזם וגבר יפה תואר כבן ארבעים. היא מגיעה בעקבותיו לחוות קראוונים ליד קצה בה הוא מנסה לשקם בלימוד ועבודה נערים עזובים שהחיים התאכזרו אליהם. לא רצויים, קרבנות להורים דפוקים ועולם קשה, פגועים בנפשם וחלק בגופם.
בחווה ובקצה היא מתוודעת אליהם כמו גם לטרודי המבשלת המכנה אותה לעתים 'בּרוּק' בשל דמיונה לברוק שילדס, פיליפ המביא אספקה, יורי בעל המכולת המצ'וקמקת ומורים שאראל מצליח להביא. ובעלי החיים- הסוסים צ'ה וגווארה והרוטווילרים עזרא ונחמיה.
לא כולם אוהבים את אראל והחווה. פיליפ בעל ההשקפות השמאלניות שרואה בהם מתנחלים וחושד בטוהר כוונותיו של אראל.
ויסכה מוצאת עצמה בעולם הזוי עם חוקים משלו וטקסים פגאניים. מגיעה יום אחד לסוג של אקסטזה באימוני ירי בקרבין עתיק.
מציאות ודמיון משתלבים זה בזה, הגבולות ביניהם מיטשטשים. הליתיום שהיא נוטלת כתרופה למצבה מטלטל אותה בין מצבי רוח קיצוניים,
שפיות וטירוף, תהומות והתעלות. הערצה ושנאה.
אפשר לאהוב ולהתחבר לספר או שלא אבל קשה להתעלם מסגנונה יוצא דופן של המחברת המלהטטת בשפה, במילים, בסגנון 'יסכה שאינה פרטית, יסכה שאינה בעלת תג זיהוי, שאיננה שוכבת במחלקה פלורסנטית כמו פג שכוח'; טרודי המתגוררת בישוב כה קטן ליד ירושלים שאין לו שם ממשי ויושביו קוראים לו 'לְיָדִי'. כתיבה אחרת, בעלת איכויות שלא דומה לדבר.
ספר שלעתים לוקח את הקורא מעבר לקצה תוהה היכן האמת מסתיימת וההזיה מתחילה.

אני נכנסת לחדרו על קצות האצבעות. חרישית. הוא שוכב במיטתו."מי זה?" הוא שואל."זו אני". "את פתחת את החלון?" "אמא פתחה. היא רצתה שיכנס קצת אויר". "אתן יודעות שאסור לפתוח את החלון", הוא כועס, "הם יכולים להיכנס". "מי?" "הם מרעילים את האויר. הם מנסים להרוג אותי". "אם האויר היה מורעל הייתי מרגישה מייד". "תסגרי את החלון אני אומר לך". אני מצייתת וסוגרת את החלון. "שמעת אמבולנס עכשיו?" "לא". "הם באים לקחת אותי, אני אומר לך. הם לא יוותרו". "לא שמעתי כלום. אף אחד לא בא לקחת אותך". "גם את מנסה להרוג אותי, נכון?" "מה פתאום? איך אתה יכול לחשוב דבר כזה?" "אז מי הזיז את מחוגי השעון? זו את או הם. הם עדיין כאן. הם נכנסים דרך הצינורות של הרדיאטור". "כלום לא יכול להיכנס דרך הצינורות האלה. מערכת ההסקה לא עובדת עכשיו". "הם השתלטו על הצינורות, את לא מבינה?"

לא. לא הבנתי. אבל ניסיתי להבין בילדותי, בנעורי ובבגרותי. קראתי הרבה על שיגעון. מאמרים פסיכיאטרים, ספרים שעסקו בהסטוריה של מחלות נפש, היחס לשיגעון, פילוסופיה של השיגעון. הבנתי את ההגדרות, למדתי על תרופות, אפשרויות טיפול. אבל לא הצלחתי להיכנס לראש שלו, להזדהות עם ההרגשה של איבוד הבלמים, לזהות מתי קורה הסוויץ' בין הסתכלות "נורמלית" על המציאות לבין עיוות שהוא חולני. ואולי אין בכלל דבר כזה? אולי מחלות נפש הן המצאה של אנשים נורמליים עד כדי שעמום שחרדים בנוכחותה של חשיבה לא קונבנציונלית ולכן ממהרים לסווג אנשים לתוך קופסאות?
"הייתי צריכה להסתגל למתג שהחדירו לי...למדתי שתחנות כוח משתמשות בתהליך המיתוג כדי לחלק אנרגיה, כדי לדאוג שלא כולה תהיה מרוכזת במקום אחד ותתפרע" כפי אמרה יסכה של גלית דהן קרליבך על הליתיום שלקחה לאחר שאובחנה כלוקה במאניה דיפרסיה.

יסכה פלד היא גיאולוגית שבאה מבית לא פשוט. אביה נפטר בהיותה בת שתים עשרה והותיר אותה עם אמא שהיא אובססיבית למראה שלה ונטולת יכולת לאהוב. סבתה האהובה היא חרשת. כשיסכה מתאהבת עד כדי אבדן חושים ברוברט שהוא ספק ארכיאולוג ספק משיח היא מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי. כשהיא חמושה בליתיום, נפשה נכלאת בין ארבע קירות מרופדים היטב והמתג מוחזק במקומו, מנסה יסכה להתמודד עם העולם ואפילו מצליחה. כשסבתה הולכת לעולמה נותרת יסכה לבדה בעולם, מלבד שטיין, חברו הטוב של אביה. כשהאדמה היציבה מתחילה לנוע תחת רגליה היא פוגשת באראל, המנהיג הנערץ של קבוצת נערים מבתים הרוסים שאראל והחווה שלו הם מפלטם האחרון. האם אראל הוא גם מפלטה של יסכה מהמציאות הקשה או שמא הוא מנהיגה של כת? האמנם מחלתה של יסכה היא אמיתית והליתיום הוא הסכר המונע את התפרצות השיגעון או שהוא כלי בידי החברה שבא לקצץ את כנפיו של מי שיש לו חשיבה מקורית ואחרת? "מי שהתרגל לחיות בצעדים קטנים, מה יעשה בכל המדבר האינסופי שלפניו? הרגלי הקטנים, הקטנוניים, הנתונים בסד של יומיום, הלכו ונסחפו אל תוך האינסוף שסביבי."

הקריאה בספר לא קלה. הכתיבה משתנה לפי מצבה של יסכה. היא דומה לדהירה על גבי סוס פרא. לרגעים היה נדמה לי שהנה הצלחתי לביית אותו ואנו פוסעים אט אט במעבר עלילה בטוחה ורוגעת, ופתראום הוא פותח בדהרה פראית מהירה, מתנתק מכבלי המציאות ודוהר בנפתולי מוח שהוא ספק מדהים ומבריק וספק מעוות וחולני.

מזמן לא נתקלתי בסופרת מבריקה כל כך. הכתיבה של דהן-קרליבך מיוחדת ומשובחת. היא פשוט לשה את המילים כרצונה ובוראת מהם עולם שאין בו חוקים, ובכל זאת יש בו מבנה מסודר של עלילה עם התחלה אמצע וסוף וגם מתח.

ספר פסיכולוגי, מאוד רגיש ומעניין.
רוב הספר בסדר גמור אבל בסוף התחיל קצת להשתגע.
אני לא הבנתי ממש את הסוף.