ביקורת ספרותית על הביקור מאת הילה בלום

---

יש לי חברה, במקרה שמה הילה, שהתחתנה עם גרוש. בשל סיפורים שונים של חוזה הגירושין וההורות המשותפת, היא מתגוררת בעיר שהיא לא מחבבת, רק כי שם הגרושה גרה ושם בתי הספר של הילדים. יש להם דירה גדולה, כי לעיתים הילדים אצלם, לעיתים מעבר למה שקבע הסכם הגירושים, כי ככה הילדים רוצים. וחוץ מזה יש להם שני ילדים משותפים, והמשפחה היא סוג של פאזל שמצרף אליו את יובל ויעל, את אמא שלהם את אחות של אמא שלהם לפעמים, ועוד ועוד. אנחנו מדברות לפעמים, אני והילה. על צרות גידול מתבגרים, על התינוקת שלה שנמצאת בגיל של הנכדה שלי, וסתם ככה, על החיים. הילה היא לא יחידה, אני מניחה שאתם מכירים כאלה מסביבכם, ואולי גם המשפחה שלכם היא משפחה כזאת.

מתוך הסדק הזה בחייה של משפחה ירושלמית אחת נפתח‮ ‬הביקור‮: ‬דרמה שהיא גם דיוקן טעון‮, ‬מצחיק ומכאיב של‮ "‬המשפחה החדשה‮".
זה לא אני אמרתי, זה מה שכתוב על הכריכה. יש את נתי ויש את נילי והם גרים יחד בירושלים בדירה ישנה בבניין קטן. נתי היה נשוי בעבר למיפ, ההולנדית, ויש להם ילדה בשם ידידה, שכמעט כולם קוראים לה "דידה". עקב חוסר היציבות המובנה בחייה של מיפ, אנחנו עם דידה שהיא כמעט בת שתים עשרה ומתגוררת עם נתי ונילי. ועם הבת המשותפת שלהם אסיה בת החמש. "הביקור" שהוא הציר שסביבו מסתובב הספר, הוא ביקור של מיליונר צרפתי שאותו פגשו נתי ונילי בנסיעה שלהם לפריס תשע שנים קודם לכן, נסיעה שהיתה סף של החלטות גורליות - האם הקשר ממשיך? האם עוברים לגור ביחד? אבל זה היה העבר, והיום הוא ההווה, מה המיליונר הזה רוצה? ולאן נעלם דניס, הילד השקט שתמונתו בטלוויזיה ובכותרות העיתונים?

זה נקרא ונראה הסיפור של המשפחה, ולמעשה זהו סיפורה של נילי, המתרגמת ועורכת סיפורי פורנו-רך שנכתבו על ידי יהודיות אמרקיאיות מזדקנות. אצל נתי הכל פשוט, הכל חלק, הכל פני השטח. מה שתראה הוא מה שתקבל. הוא בן יחיד שגדל במושב, הוריו עדיין גרים בבית שבו העביר את ילדותו. אם קורה משהו נתי מטפל בו ועובר הלאה, הוא ישן בשקט, ודבר לא מטריד את מנוחתו. נכון שיש את מיפ, וזה סיפור קצת מוזר וקצת חריג, אבל גם בזה הוא מטפל, כמו בכל דבר אחר שצריך.

נילי, לעומת זאת, מלאה רעשים ורחשים מהעבר, הכל רועד ורוטט. מה קרה בין ההורים שלה? למה היא קוראת לאמא שלה בשם הפרטי? למה אחותה ראומה קוראת לעצמה "אומה"? ולמה הבחירה של ראומה לבוא לחתונה של נילי ונתי כשהיא קירחת היתה מטרידה כל כך כך? האם היה נכון להשאיר את אסיה בידי אומה ולתת להן לנסוע לאילת? האם אפשר לסמוך על אומה? ולמה היא לא עונה בטלפון? ואם כבר, האם אפשר לסמוך על דידה? ולמה דידה הרטיבה בלילה במשך שנה שלמה כשעברה לגור אצלם? ומיהי האישה במעיל הלבן, הארוך, שדידה ראתה בחברת נתי כשהוא למעשה היה אמור להיות במילואים? ומה הסיפור הזה בילדות המוקדמת של אסיה שהביא אותה לאשפוז ממושך בבית חולים, והאם יש לו השפעות על בריאותה בהמשך?

"קלועה בסבך של פעולות חוזרות נילי מוודאת שוב: הטלפון בתיק, המזגן כבוי, המפתחות בכיס, המקרר סגור, החלונות בחדר השינה פתוחים, הברזים באמבטיה סגורים. המראות באמבטיה אכן מגדילות אותה, אבל זהו גודל חסום, אין אליו מעבר, אי אפשר באמת להתהלך בו."

מאוד מעייף להיות נילי, היא לא מתישה כמו תרה של צרויה שלו, אבל מתקרבת לזה מאוד. והביקור העתידי של מסייה דוקולוז מעלה אצלה עוד רחשים פנימיים, עוד היזכרויות, בדרמות שהיו בינה לבין נתי באותו ביקור בפריז. דרמות שלחלקן נתי בכלל לא היה מודע כי הן היו פנימיות של נילי והיא לא חלקה אותן. זה סיפור שלא קורה בו הרבה, וקורה בו המון, המון אירועים פנימיים וקטנים, וטוויסט קטן, קטנטן, פצפון, כמעט לא מורגש בסוף שמשנה את כל נקודת המבט.

זה סיפור שמתרחש בישראל, והוא כמעט בקושי ישראלי. לא מרגישים ירושלים בתיאורים, כן מרגישים פריז, מאוד. יש משפחה, אבל אין חברים. אין חבר'ה, אין לנילי חברה טובה חוץ מאלפא, האקס, שאותו היא פוגשת בנפרד פעם בשנה, בברכתו של נתי. ובשאר הזמן יש לה הדהודי מיילים קלושים איתו. וחוץ מאומה שהיא מוזרה. אבל שום קולגה לעבודה, שום חברה להרים טלפון, לשבת לכוס קפה. אף אחת שאפשר לפלטר מולה את הדאגות ושתתן לך ככה על הראש "תפסיקי להיות היסטרית ולעשות סיפור מכל דבר קטן". וזו הטרגדיה של נילי.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על הביקור