"אז מה אתה אומר?"

"לא יודע. הוא מרשים. אין ספק בזה."

"רק מרשים? הוא חיסל מפלצת שלג! לבד! השליך אותה מהמערה כאילו הייתה בול עץ!"

"איך אתה יודע שהוא חיסל אותה? היא הרי טיפסה למעלה מיד אחרי שהיא נפלה."

"נכון. ובבוקר הוא יצא מהמערה, רגוע, נראה שבע. בחייך."

"טוב, אתה צודק."

"נו, אז מה אתה אומר?"

"אני אומר שנלך על זה."

"כן? יש לו ערך בשוק, לדעתך?"

"יש לו. אני בטוח."

"אני מתלבט. אנחנו נשקיע כל כך הרבה מאמץ כדי להשיג אותו, ובסוף יכול להיות שלא ייצא לנו כלום."

"כל כך הרבה מאמץ? הצחקת אותי..."

"מה, לא?"

"מה פתאום. נעשה לו את התרגיל הרגיל שלנו."

"כן? וזה יעבוד? במקרה שלו אני מתכוון. זה יעבוד?"

"בטוח שזה יעבוד. סמוך עלי. אני אשבור אותו. הם כולם נשברים."

בסוף נבחרו למשמר הנסיכה רק שלושה. הוא היה אחד מהם. הם לנו בקסרקטין קטן בחצר הארמון והתאמנו ביער הסמוך. אך רוב הזמן הוא הוחזק על ידי מפקד המשמר והנסיכה בארמון עצמו, שם הועסק במטלות בזויות שנועדו לשפר את יכולת המשמעת שלו. כבר במסדר הראשון הבחינה הנסיכה כי הוא נכשל במילוי הוראה פשוטה – להסתדר עם שאר הנערים בקבוצה לפי הגובה. כעת נדרש לבצע הוראות פשוטות נוספות. לשם כך, הוא הובא על ידי הנסיכה למסדר הבוקר של המשרתים בארמון. הם עמדו בשורה, זה לצד זה, במדי המשרתים המנצנצים שלהם. הטבחים חבשו את כובעיהם הלבנים והחדרניות לבשו שמלות קטיפה. המלצריות ושאר הצוות הזוטר לבשו מדים פשוטים ועטו סינרים לבנים. הם בהו בו, כולם, נדהמים מגודלו העצום. הוא לבש את מדי המשמר – מכנסי העור והמגפיים הכבדות, ובהה מבויש ברצפת הארמון הממורקת.

"שימו לב, כולכם." אמרה הנסיכה, שעמדה סמוך אליו, מול כל צוות המשרתים. "זהו חייל צעיר במשמר הנסיכה. הוא ביצע טעות חמורה אמש, שביזתה אותו ואת המשמר. ולכן, הוא נדרש לשלם."

הנסיכה עצרה את דיבורה והביטה בקהל המאזין. ניכר כי הם לא הבינו מדוע החייל מוצג בפניהם. משמר הנסיכה וצוות המשרתים היו שני גופים נפרדים לחלוטין, שהתגוררו במתחמים שונים ולא היה כל קשר בין החיילים במשמר למשרתים בארמון.

"הוא ישלם, בכך שטרם הפיכתו לחייל במשמר, עליו להיות קודם כל משרת פשוט." דבריה עוררו חיוכים בקרב חלק מהמשרתים, ואחת החדרניות לא יכלה להסתיר את צחוקה. הנער היה עצום בגודלו, בעל גוף שנועד, כך נראה, ללחימה מאומצת בלבד. איש מצוות המשרתים לא שיער כי הוא מסוגל לאבק את הכורסאות הזהובות בארמון או לבשל במטבח עם כלי הבישול העדינים והיקרים. הנסיכה מיקדה את מבטה בחדרנית המצחקקת עד שזו התנצלה ושבה לארשת פנים רצינית.

"אני מפקידה אותו בידיכם. לפני כחודש פניתם אלי בבקשה להוסיף עוד משרתים לצוות, אז הנה – יש לכם כעת עזרה."

המשרתים הביטו זה בזה. חלק חייכו במבוכה ואחרים צחקקו. "מה הוא יעשה, הוד רוממותך? איזה מין משרת הוא יהיה?" שאלה החדרנית שצחקה קודם לכן.

"הוא יעשה מה שאתם תאמרו לו לעשות. הוא מופקד בידיכם, והוא המשרת הפשוט והזוטר ביותר בכל הארמון. למעשה, אני פוקדת עליו להשתחוות בפני כל משרת שיחלוף על פניו."

הצחקוקים נעשו רמים יותר, אבל שקטו כתגובה לעיניה הנוזפות של הנסיכה.

"מהו שמו, הוד רוממותך?" שאלה החדרנית, ועיניה הביטו היישר אל תוך עיניו הכחולות של הנער. הוא החזיר לה מבט אך מיד הסמיק והשפיל את עיניו. היא חייכה בתגובה.

"אין לו שם. הוא הגיע מהכפרים המרוחקים, שם האנשים ממעטים בדיבור והשמות אינם חלק מהתרבות."

"אז איך נקרא לו, הוד רוממותך?" שאל אחד הטבחים.

"פשוט פקדו עליו את רצונכם, והוא ימלא אותו מיד." ענתה הנסיכה. היא פשפשה לרגע בשולי שמלתה, והוציאה תכשיט קטן, שרשרת פנינים מבריקות. "זהו הסימן לבעלות עליו." אמרה. "מי מכם שיחזיק בשרשרת, יהיה רשאי להעביד את הנער הזה כראות עיניו. אני מצפה שתדעו לנצל את ימיו כאן באופן שייטיב עמכם. היו נדיבים זה לזה. אני מצפה שהשרשרת תעבור בין כל הידיים כאן." והנסיכה שיחקה רגע בפנינים שעל גבי השרשרת, ואז השליכה אותה הלאה, אל עבר המשרתים, אל עבר ידה המושטת של החדרנית.

הדבר הראשון עליו חשב, כאשר פקח את עיניו והבחין בפנים הכבירות, מצוידות בפה רחב ששיניים גדולות וחדות ניבטות ממנו החוצה, וריר סמיך נוטף ממנו על גופו, היה שהנה, בדרך כזו או אחרת, הרעב החזק שחש עתיד להסתיים. גם המפלצת הייתה רעבה, זה היה ברור, שכן הוא שכב בתוך שלולית גדולה ודביקה של ריר סמיך ומצחין. זה יהיה קרב בו המנצח יאכל את המפסיד, חשב לעצמו.

הוא ניסה לפעול ראשון, והתכוון לבעוט בכל הכוח בחזה של החיה הגדולה, ולהעיף אותה ממנו והלאה, אולי מחוץ למערה. הוא חשש מכך שהמפלצת תיפול אל מחוץ לסלע העצום, עד למרגלות הגבעה, ואז לא יוכל להרוג אותה ולאכול את בשרה. המפלצת הייתה היצור החי היחיד שפגש מאז התקרית עם חתול הפרא. אבל המפלצת הקדימה אותו. כאשר ניסה להניף את רגלו לבעיטה, גילה כי כל הגוף שלו דבוק היטב לרצפה בריר של מפלצת השלג. הוא לא הצליח לזוז. המפלצת הבחינה בכך, וחיוך מרושע נמסך על פניה. אז היא חבטה בו, בבטן, באגרופה הסגור. הכאב פילח אותו מהבטן והלאה, לחזה ולראש. הוא נאבק להשתחרר אבל הריר היה חזק ממנו. המפלצת הביטה סביב ואז הרימה אבן גדולה שנחה בסמוך. היא קרבה אליו, מסורבלת, לא ממהרת, שכן הניחה כבר שניצחה בקרב. היא הניפה את האבן הכבדה מעל לראשה ובכוונתה לנפץ את גולגולתו. ברגע האחרון הוא הצליח לחלץ את זרועותיו וכשהאבן הוטחה בו הוא אחז אותה בכפותיו ודחף אותה לעבר המפלצת. היא נאבקה בו והשעינה את כל כובד משקלה על האבן ונהמה תוך כדי אך הוא הפעיל את כל הכוח שבשרירי הזרועות שלו ולבסוף הדף אותה אחורנית. היא נפלה על גבה ומיד נעמדה, נוהמת לעברו וחושפת מערכת שיניים חדות כתער. הוא נאבק בריר הכובל אותו לקרקע הסלעית ולבסוף נחלץ כולו, רגע לפני שהבהמה הפראית הסתערה לעברו בצרחה מקפיאת דם. הוא התגלגל הצדה והיא נחתה אל תוך השלולית הדביקה של הריר אבל לא נדבקה אליו כלל. היא שינתה כיוון ודהרה לעברו, גופה רכון קדימה. ראשה הגדול והקשה נחבט בחזהו בקול חבטה עמומה והוא נהדף אחורה וגבו אל קיר המערה. היא מחצה אותו לגב הקיר עם הראש ואז ניסתה להלום בו באגרופיה. הוא לפת את שני האגרופים בכפות ידיו ולמשך זמן מה הם נראו כזוג אוהבים, צמודים זה לזו וידיהם שלובות זו בזו. אך בפועל היא ניסתה להרוג אותו והוא נאבק בה ובכוחה הכביר. היא הרימה ראשה ועיניה היו כעת מול עיניו שכן היו שניהם באותו הגובה. העיניים האדומות והרושפות הביטו בעיניו הכחולות בשטנה והיא שאגה לעברו בזעם ובתסכול שכן לא הצליחה לגבור עליו. הבל פיה המצחין מילא את אפו והוא חשב שהריח המסריח קשה לו יותר מאשר התשישות שהחל להרגיש בזרועותיו היגעות, הדוחפות את זרועותיה של המפלצת הלאה ממנו. לבסוף הוא הניף את רגלו ובעט בעוצמה במפשעתה של המפלצת. תחילה לא נראה שהייתה לכך כל השפעה אך אחרי כמה רגעים הוא חש הקלה בכוח המוחץ אותו והעיניים האדומות נעשו פחות פראיות והוא הרגיש אותה נחלשת וכאובה. הוא בעט בחלציה פעם נוספת ואז הניף את הברך היישר אל תוך בטנה והמפלצת נשכבה על הארץ, מקופלת כעובר ומצווחת מכאב. רחמיו נכמרו על היצור הכאוב והכנוע אבל הוא הזכיר לעצמו שהוא רעב וגם אם אינו חש בזה כעת עקב זרימת האדרנלין השוטף אותו הוא ירגיש בכך לכשיירגע, ועל כן הבין שעליו להרוג אותה. הוא פנה אחורנית והרים את האבן הגדולה, אותה אבן שהמפלצת עצמה התכוונה למחוץ אותו באמצעותה. הוא קרב אל המפלצת השרועה על הארץ והניף את האבן. בו ברגע נשלחה רגלה בעוצמה אל מפשעתו והכאב פילח את גופו. הוא שמט את האבן הגדולה מחמת הכאב ולא רצה יותר כלום מלבד שהכאב החריף ייפסק. לכן כשהיא שבה ונעמדה על רגליה ופנתה לעברו הוא לא עשה דבר ואף לא התגונן. זרועותיה העבות לפתו אותו משני צדי גופו והיא העמיסה אותו על כתפה כמו שק תפוחי אדמה. הוא נשם את פרוותה הלבנה והעבה שנשאה ריח מצחין ועבש והתפלל שהיא תהרוג אותו כמה שיותר מהר כדי שהסבל ייפסק. היא נשאה אותו לפינה במערה ושם השליכה אותו בכוח על הארץ ואז בעטה בעוצמה בבטנו. היא סבבה על עקבותיה וחזרה עם האבן הגדולה בידיה והוא החליט שלא לנסות ולהתגונן אלא לאפשר לה לרוצץ את גולגולתו. היא אכן ניסתה לעשות זאת אבל אז עלה בראשו לפתע קול צלול, בהיר, נשי. היה זה הקול שלה, של הנערה, כאילו לחשה באוזנו ברכות. "תילחם, אהובי," אמר לו הקול, והדבר הפעיל אותו כאילו מתחו בו קפיץ. הוא בלם את האבן המונחתת עליו בשתי ידיו ואז הדף את מפלצת השלג אחורה. היא לא נפלה אבל דידתה כמה צעדים אחורה ואיבדה לרגע את שיווי משקלה. אז הוא הסתער לעברה בעיניים רושפות כשל חיית פרא, אצבעותיו תופסות בפרווה העבה והצמרירית, והמשיך לרוץ קדימה בכל הכוח, המפלצת נהדפת על אחוריה. היא ניסתה לבלום באמצעות השענת הגוף שלה לעברו אבל באותו רגע הוא היה חזק יותר והוא המשיך לדהור קדימה ולדחוף אותה, עד שהגיעו יחד אל שפת המנהרה ואל הלילה המואר באור הלבנה, שרסיסי קרח ושלג מוטחים בו לכל עבר. הוא דחף את זרועותיו קדימה והטיח את ברכו בעוצמה לתוך בטנה. הוא חש את הגוף הגדול והקשה נכנע מכאב, ואז עזב את אחיזתו בפרוותה. החיה הגדולה נשמטה אחורנית, תחילה לאט, ואז מהר יותר ויותר. היא צנחה אל הלילה הקפוא. הוא הביט כלפי מטה וראה אותה מתגלגלת במורד גל האבנים שבראש הגבעה, ואז אל עבר הסלע החלקלק, ואז היא נפלה היישר אל השלג שלמרגלות הגבעה, ראשה וכתפיה בתוך השלג והרגליים בולטות החוצה. היה קשה להבחין בה שכן הייתה לבנה ועל רקע הלילה הלבן היא הוסוותה היטב. הוא חשב שהיא מתה כי הרגליים לא נעו אבל אז הן החלו לנוע ולפרפר, והמפלצת נחלצה מתוך השלג, מנערת שלג מראשה, שהיה חבול כעת ודם כהה נשפך במורד גופה על פרוותה הלבנה. היא הביטה מעלה, היישר אליו, ושאגה בזעם. היא הסתערה אל הגבעה הסלעית והוא שיער שלא תצליח לטפס, לפחות לא במהירות, שכן זכר כמה קשה היה זה בשבילו להעפיל לראש הגבעה, אבל להפתעתו היא טיפסה כלפי מעלה במהירות רבה, כמו קוף גדול על גבי עץ. הוא מיהר לקחת את האבן הגדולה ולהשתמש בה כנשק כנגדה כאשר תשוב להתייצב מולו, אך אז מחשבה אחרת חלפה במוחו והוא שמט את האבן, והוציא ממכנסיו את זיז הסלע החד שקטף לפני כן מהמצוק שטיפס עליו, היכן שהותקף בידי חתול הבר. הוא התכופף מעט על שפת המערה והמתין לה. היא לא איחרה לבוא וכשראשה האדום והשואג הופיע מעל שפת המערה הוא נעץ את הזיז הסלעי היישר אל תוך עינה בעוצמה רבה. היא שאגה שוב, הפעם מתוך ייאוש גדול וכניעה. גופה רטט ואז ידיה שמטו את שפת המערה והיא החלה לצנוח שוב אחורנית. הוא מיהר ולפת את ראשה בפרווה המוכתמת מדם ואז גרר אותה פנימה אל המערה. היא עדיין לא מתה כי חזה עלה וירד. הוא לקח את האבן הגדולה והנחית אותה על הראש הגדול, שהתנפץ בקול עמום כמו אגוז מפוצח. הוא הקפיד להחזיר את זיז הסלע למכנסיו.

עם סיום הקרב שבה התשישות ואפפה אותו. הוא קרס תחתיו, ונרדם לצד המפלצת המובסת והמרוטשת. הפעם הוא חלם.