ביקורת ספרותית על להתראות שם למעלה מאת פייר למטר
ספר בסדר

---

הספר מוגדר כספר מתח (והוא ממש לא) וכספר מתח הוא הראשון שזכה בפרס הגונקור הצרפתי היוקרתי, מה שלא ממש אומר כלום, לגבי, על הספר. אז לא מתח וכן פרס, מה בסוף? שלומי טוב, נחמד ששאלתם. אה, אתם מתכוונים לספר? ממש לא משהו.
לספר ניחוח של מכובדות והוא מתקשה לספק את הסחורה. כל הזמן כאילו לואי דה פינס, הבדחן הבלתי נלאה, כאילו מציץ מאחורי הכריכה וזה לא ממש מוסיף. מוריד, אפילו.
המלחמה העולמית הגדולה פוגשת אותנו בקרב הסום המפורסם. לא יודעים מהו קרב זה? הידיעה לא תוסיף דבר, אבל המלחמה הסתיימה וממש בסיום הנפגע העיקרי הוא אדואר, שגדל בבית עשיר, ידע פינוק ושפע כל חייו. ממש בסיום הוא מציל חייל אחר, אלבר, שהופל לבור ע"י המפקד שלהם אנרי ונקבר בהתמוטטות קרקע. אלא שרגע לפני ההצלה מהתמוטטות הקרקע, רסיס של פגז תולש את לסתו של אדואר, מותיר אותו נכה לשארית חייו. כן, אלבר ניצל מקבורתו הזמנית וכתודה על הצלה זו, חייו נקשרים בחיי מצילו אדואר, הדואג להעבירו לפריז להשתלת לסת. אדואר משום מה מתנגד להשתלה ונותר חסר יכולת דיבור ובעל מראה דוחה.
לעומת זאת, סגן אנרי עולה לדרגת קפטן, מתחתן עם מי שיתברר כאביו של אדואר הפצוע, אך מוכרז כמת. אדואר הבן לא יידע על החתונה, אלבר דווקא כן ויתחמק ממגע ככל הניתן עם המשפחה.
אבל מה שמתרחש אחר כך נוגע איכשהו להגדרת הספר כספר מתח. אנרי, הקצין היודע לדאוג לעצמו היטב, כך נראה, יוזם קבורה "מכובדת" לאלפי חללי צרפת, מקום אליו יוכלו להגיע המשפחות להתאבל וידעו כי שם קבור יקירם. למשפחה זה כמובן טוב, לממשלה זה עולה כסף. האחראי בממשלה על הקורה הוא שר, חבר קרוב של חמו של אנרי, וכך יד רוחצת יד. הקבורה כמובן לא קבורה, בתי הקברות הם בדיחה אחת גדולה של שחיתות.
מנגד וממש במקרה, אלבר המציל ואדואר הנכה גרים יחדיו כדלפונים. אדואר, אמן בנשמתו, הוגה רעיון לאחר שצייר מונומנטים של הנצחה, כאלה הניתנים לרכישה ע"י המשפחות האבלות. הציורים רבים, קטלוג מוכן ויחד עם אלבר הם יוצרים מזימה. הקטלוג יישלח לישובים רבים, יוצג לקהל ומי שירצה מין מונומנט הנצחה ליקירו, ישלח כסף, לפחות חלק כדמי קדימה, ויזכה למונומנט הנצחה הדור. עד מהרה נשלחים כספים רבים לתיבת הדואר של הצמד, הכסף מופקד בבנק ואלבר, כפקיד בנק לשעבר, יודע להסוות את המזימה, לאגור את הכסף המזומן ולתכנן בריחה עם חברו אדואר ביום הבסטיליה ב-14 ביולי.
בספר, המכיל מעל 450 עמודים דחוסים, העניינים זזים מהר לטוב ולרע, לטוב לטובת הצמד ורע יותר למפקדם לשעבר וחמו.
האם הספר ממש מושך לקריאה? לעיתים כן וכבר מצפים לראות מה יתפתח מהמזימה ומהסבך המשפחתי, כשאב המשפחה העשיר כלל לא יודע שבנו חי ומתכנן בריחה עם חברו, אף לא יודע שחתנו גרם לבנו מה שגרם. הסיום, איכשהו, נחתך כרגיל מהר, אופייני מאוד לכותב לא ממש מוכשר, הממהר לסיים את סיפורו כי אחרת אין לזה קץ.
טעם לא ממש נחמד נותר בסוף, אף כי באמת היה פוטנציאל מסוים לרעיון הכללי.

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על להתראות שם למעלה