• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
נדודים

נדודים

מאת אולגה טוקרצ'וק

הביקורת של בת-יה

תמונה של בת-יה
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
1.0
נדודים

נדודים

מאת אולגה טוקרצ'וק

הביקורת של בת-יה

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
1.0
תמונה של בת-יה
הוצאה לאור:אחוזת בית
שנת הוצאה:2023
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
אריאלה
לפני שנתיים

“שמחתי לקרוא את הביקורות (המעטות) פה כי עד לרגע זה חשבתי שאני פשוט לא מבינה את יופיו ועומקו של הספר.”

4/5
ביקורות על נדודים
הבאה
זה שאין לנקוב בשמו
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
1.0
לפני שנתיים

“הספר הזה, כשמו כן הוא, גורם לקורא בו לרצות "לנדוד" לספר אחר... הרשו לי להיות אמא פולנייה, בת ארצה ש”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני שנתיים•1 דקות קריאה

קראתי ברצף בערך שליש. עד החצי דילגתי בין מה שאולי יעניין אותי יותר. אבל זהו.
תיאורים עלובים של אנשים במסעות, של מוזיאונים שמציגים חלקי אדם, ושל אנשים העוסקים בכך.
תיאורים של בתי המלון הכי לא מעניינים שאפשר למצוא, ושל שדות תעופה רגילים מאוד.
ועוד סיפורים משעממים לגמרי.
ניסיתי למצוא משהו טוב, אבל אין. כלום.
תחנת האוטובוס שלי: זכית בעוד ספר.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Pulp_Fiction
Pulp_Fiction
תמונה של רץ
רץ
תמונה של לי יניני
לי יניני
תמונה של אירית פריד
אירית פריד
תמונה של yaelhar
yaelhar
תמונה של בנצי גורן
בנצי גורן
תמונה של חני
חני
תמונה של cujo
cujo
14קוראים|גיל ממוצע59|36%נשים

על המבקרת

תמונה של בת-יה

בת-יה

ותיקה
חברה מזה 15 שנים
234 ביקורות•2 נבחרות•4,020 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של בת-יה
בת-יה
ותיקה
חברה באתר מזה 15 שנים
ביקורות234
ביקורות נבחרות2
לייקים שקיבלה4,020
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת95ספרות מקורית30מתח ריגול והרפתקאות19

דיון על הביקורת

12 תגובות
חני
חני •לפני שנתיים

יעל כיוון שכנראה שוחחתי עליה עם טוביה.

הוא היה בקי מאוד בהיסטוריה שלנו ותמיד התווכחנו.
בת-יה
בת-יה•לפני שנתיים

yaelhar, אכזבה גדולה מאוד, ענקית.

קניתי אותו בזכות הביקורות על ספריה האחרים - עכשיו חושבת שגם עליהם אוותר.
בת-יה
בת-יה•לפני שנתיים

חני, תודה. לא מבינה את מה שכתבת.

בת-יה
בת-יה•לפני שנתיים

דן סתיו, תודה. כל אחד וטעמו.

אבל כשתחנת המוניות שמול המרפסת שלי מעניינת יותר מתיאורי הנסיעות שלה - זה אומר משהו.
yaelhar
yaelhar•לפני שנתיים

חני - איך היא מזכירה לך אותו?

נדהמתי כששמעתי שהוא נפטר.
yaelhar
yaelhar•לפני שנתיים

אוי, אכזבה...

מאד מאד אהבתי את "על עצמות המתים", שהוא היחיד שלה שקראתי עד כה.
חני
חני •לפני שנתיים

אולגה תמיד תמיד תזכיר לי

את טוביה חבר סימניה ז"ל.
דן סתיו
דן סתיו•לפני שנתיים

בת-יה

קראתי בעניין את הביקורת התמציתית שלך על הספר. קראתי את הספר בשלמותו, והגם שאינני שותף לדעתך המנומקת שהספר כל כך גרוע, הוא בסך הכל איכזב אותי בהשוואה לשני ספריה הקודמים שתורגמו לעברית. גם לי משהו לא התחבר בספר למרות שעם כל הפגמים, שעליהם הצבעת, מצאתי בו דברים מעניינים על סוגית הנדודים. אילו הייתי כותב ביקורת - 3 כוכבים היו משקפים את מידת ההנאה שלי מהספר.
בת-יה
בת-יה•לפני שנתיים

מורי, תודה. עכשיו מבינה למה.

בת-יה
בת-יה•לפני שנתיים

זאבי קציר, תודה. אפילו יותר. זה ספר סיפורים. חשבתי שלפחות חלק יהיה מעניין. אבל כלום.

מורי
מורי•לפני שנתיים

לא אוהב בכלל את הסגנון שלה.

זאבי קציר
זאבי קציר•לפני שנתיים

עד כדי כך? מאכזב מאד…

12 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של בת-יה

גינת בר

גינת בר

מאיר שלו

החוחית היא ציפור שיר קטנה, צבעונית, שגרה בין גבעולי קוץ החוח, וראיתי אותה גם בין גבעולי הברקנים והגדילנים. אהבתי לצפות בה. יכולתי לעמוד זמן רב ולהסתכל עליה שרה ומקפצת בשלל צבעים בין החוחים. לרוב עם חבריה ללהקה, אבל מדי פעם גם לבד. לפעמים היה לי נדמה שהיא עושה הצגה במיוחד למעני. שרה, קופצת, מסתכלת עלי, וחוזר חלילה. היום כבר לא רואים אותה. היא נעלמה. מאיר שלו מזכיר אותה במשפט קצר אחד, וכותב שהיא נעלמה בגלל שצדים אותה. זה נכון שצדים אותה, אבל לא בגלל זה היא נעלמה. היא נעלמה כי אנשים "תרבותיים" העלימו את הקוצים מהארץ. הפחד מהטבע הוליד השמדה של כל חלקת בור שמצמיחה קוצים. וגם אם החלטת לגדל קוצים בחלקתך הקטנה - העירייה מיד שולחת הודעה על תשלום קנס. למה? כי השטח לא נקי. גם ב'גינת הבר' של מאיר שלו לא צומחים קוצים. הוא מגדל פרחי בר אבל עוקר כל 'עשב שוטה' שמופיע בגינתו. אז האם זו באמת גינת בר? אישית חושבת שזו פשוט גינה עם פרחים, אבל לזכותו של שלו יאמר שהוא כותב את זה. מסביר שגינתו היא לא גינת בר של ממש.
מה שכתבתי כאן זאת הסיבה העיקרית שלי לכתיבת הביקורת על הספר. כי כבר נכתב עליו כל מה שאפשר היה לכתוב. אבל כמי שאוהבת לגמרי את כל צמחיית הבר, ושונאת את כל צמחיית התרבות, ההשמדה הזאת של הבר הורגת גם אותי, במובן מסויים. כי אין מה לעשות, כשאוהבים משהו והוא נעלם מהחיים גם הלב מתרגז או מתעצב.
הספר הזה היה מונח אצלי על המדף כשלוש שנים. קניתי אותו בזכות הביקורות הטובות, אבל היססתי לקרוא אותו, כי ספריו הקודמים של שלו די שעממו אותי. הוא כותב טוב, אבל הסיפורים היו, איך לומר, לא משהו.
הספר הזה היה לי מעניין מאוד. הזכיר לי את ילדותי, ואת מה שהיה ומה שכבר לא יהיה. כי אפילו עציצים הפסקתי לגדל במרפסת, ורק מסתכלת על העצים ושאר הצמחייה שגדלה בחצר הבית המשותף שלנו. והקוצים שגדלים בה קטנים ונמוכים.

לפני שנה•
★★★★★
•בת-יה
מרטין עדן [מהדורת 2012 - תרגום חדש]

מרטין עדן [מהדורת 2012 - תרגום חדש]

ג'ק לונדון

יש ספרים שכשמסיימים לקרוא אותם ההזדהות אתם כל כך גמורה, עד שאי אפשר לכתוב עליהם בלי לפרט כמעט את כל תולדות החיים שלנו. זה קורה לי והיו כאן ביקורות (על כל מיני ספרים) שהבנתי שזה קורה גם לאחרים. הזדהות כזאת אני מרגישה כרגע עם הספר הזה, למרות שסיימתי לקרוא אותו כבר לפני שבוע. אבל כפועל יוצא מזה - אני גם בבעיה. למה? כי, למשל, בדומה לספר הזה, הזדהתי, לפני הרבה מאוד שנים עם הספר 'כמעיין המתגבר' שכתבה איין ראנד. הסכמתי אז עם כל מילה שנכתבה בו. ראיתי בו מאור לחיי. והנה, עברו כמה שנים וסדקים החלו להופיע באמונה שלי בספר הזה, והיום אני מוכנה להצהיר שיש בו כל כך הרבה דברים "מקולקלים" שאין לי מושג מה מצאתי בו אז. וזה קרה לי עם עוד כמה ספרים. האם זה יקרה לי גם עם 'מרטין עדן'? לא יודעת. ובהתייחס לשנות חיי לא בטוח שיהיה לי זמן לדעת.
מרטין עדן מגיע משכונת עוני. לפרנסתו, כנער, הוא עובד כספן. עובד קשה אבל גם רואה עולם. יום אחד כשהוא חוזר לעיר מולדתו, הוא מציל בחור צעיר ממכות שהוא חוטף מכמה צעירים. הצעיר מזמין אותו לביתו. בית בורגני רגיל. ושם פוגש מרטין את אחותו של הצעיר, ומתאהב בה. מרטין מתאהב גם ברמה התרבותית של המשפחה, ומחליט שגם הוא יכול. והוא עושה. מתחיל ללמוד. מתחיל לכתוב. וחי בעוני מרוד. כמעט אף אחד לא מתייחס אליו, אבל הוא ממשיך.
רוצה הגורל ויום אחד הוא מתפרסם...
הספר הזה הוא ביקורת נוקבת על החברה שאנו חיים בתוכה. וכל כך הרבה מלחמות ניהלתי כמו מרטין עדן, שכמו שכתבתי למעלה: אני מסכימה עם כל מילה שלו.
חוץ מזה אופן הכתיבה של הספר מרתק. לפעמים היה לי קשה לדעת אם אני קוראת סיפור או שירה. קראתי בעבר גם את 'קול מיער' שכתב ואת 'פנג הלבן', אבל בהתייחס לנוסח של הספר הזה כנראה שהם היו "מעובדים" היטב. וחבל.
מקווה לקרוא עוד ספרים שלמים ומלאים שכתב.

לפני שנה•
★★★★★
•בת-יה
העוזרת של הנבל

העוזרת של הנבל

האנה ניקול מאהרר

קומדיה שחורה כייפית, עם קצת קסמים (שמחליפים את המצלמות של היום) עם דרקונים (שאפשר להשוות למטוסי ריסוס) אבל בעיקר עם תיאור של יחסים בין בני האדם. ובני אדם, למרבה הפלא או שלא, תמיד נשארים אותו הדבר. יש טובים ויש רעים, השאלה היא רק מי הם הטובים ומי הם הרעים, ומי קובע מה זה רע ומה זה טוב.
איווי נפגשת עם טריסטן 'הנבל' במקרה. כששניהם מסתתרים מצבא המלך. כשאיווי מספרת לנבל שהיא מחפשת עבודה, הוא מציע לה לעבוד אצלו. היא לא לבד. הנבל מחזיק צוות של עובדים באחוזה, שאנשים מבחוץ מפחדים להתקרב אליה.
וכמו בכל מקום עבודה (רק שכאן יש גם ראשים תלויים בכניסה ועוד דברים בלתי נעימים) העיקר הוא מה שקורה בין העובדים, ובטח בין איווי לבוס שלה, שמעסיק אותה כעוזרת האישית שלו.
למען האמת עד עכשיו אין לי מושג למה בכלל קניתי את הספר הזה. זה לא סוג הספרים שאני אוהבת לקרוא. גם ספרות דימיונית וגם רשע הם נושאים שאני מתרחקת מהם. אבל כנראה שלפעמים צריך לצאת קצת מהגבולות.
וגם כדאי לדעת את מה שגיליתי באמצע הקריאה. הסוף הוא לא ממש סוף. על הכריכה רשום 1. אבל גם את זה לא ראיתי בחנות, ואני מתחילה לחשוב שבאותה קנייה בטוח ריחפתי קצת באוויר. אבל הסך הכל יצא טוב. הספר מהנה. בתנאי שהטוב והרע, בזמן הקריאה, נדחקים לתא צדדי מאוד במוח.

לפני שנה•
★★★★★
•בת-יה
למי צלצלו הפעמונים [מהדורת 2006]

למי צלצלו הפעמונים [מהדורת 2006]

ארנסט המינגוויי

פתאום קם אדם, בטוח שהוא העם, ומחליט לשלוט על העם הזה. בתחילה הוא אוסף סביבו את החברים שלו ומשכנע אותם במשנה שלו. אחר כך הוא ממשיך ללקט את כל מי שלא מוצא את מקומו בחברה העכשווית, מתחיל להטיף את משנתו ומלמד שכל מי שמתנגד לתורתו ראוי להעלם מהעולם הזה, ורכושו זמין לכל מי שרוצה בכך. אנשים חכמים, ואולי גם טובים, לא מתערבים כי בסך הכל מדובר בחבורת שוליים, עד שלחבורה מצטרפים עוד ועוד אנשים שנפגעו מעניין כזה או אחר ושסביר להניח שהם בטוחים שמישהו גזל הם משהו, ופתאום מאוחר מדי. וכשמאוחר מדי מתחילה מלחמה.
יש די הרבה מקומות בעולם שמלחמות כאלה קיימות בהם גם היום, למרות שלא ממש מדברים עליהן. כי הרי מה שקורה בישראל מעניין יותר ממלחמת אזרחים בלוב או סוריה או איי פפואה. וברור שאם שלטון העריצים כבר התקבע באיזשהו מקום, אין טעם להתייחס לנושא. וכך אנחנו מקבלים עולם שבו גם שבדיה ודנמרק נכנסות לסוג של מלחמה, שבה דנמרק צריכה לשמור על עצמה.
ועכשיו, על ארנסט המינגוויי, שמתרכז ב- 5 ימים במלחמת האזרחים בספרד, בתוספת של תיאורים על אירועים שהיו וגם תקוות לעתיד.
קצין חבלה אמריקאי מגיע לעזור לצבא הרפובליקני בספרד. הצבא הרפובליקני מורכב בעיקר מאיכרים שנלחמים בהרים כמו אנשי גרילה. הוא מצטרף לאחת הקבוצות שסמוכה לגשר שעליו לפוצץ. בקבוצה טיפוסים שונים של אנשים שרק כורח המלחמה חיבר אותם בייחד, ובקבוצה גם מריה, שבה הוא מתאהב ברגע שהוא רואה אותה, וגם היא מתאהבת בו, כך פתאום.
היה לי קצת קשה עם הספר הזה, כי הסוף הרי ידוע. פרנקו עם הפשיסטים שלו נצחו, בעיקר בגלל עזרתם האדיבה של הגרמנים והאיטלקים ששלחו המון נשק, בזמן שרוסיה עזרה לרפובליקנים, אבל כמעט כל העולם החופשי התעלם ממה שקורה בספרד, כי רוסיה הרי הייתה קומוניסטית.
גם השלווה הפסטורלית שבה מתאר המינגווי את הקרבות המתרחשים הפריעה לי. אבל אולי זה באמת היה ככה במלחמה הזאת, כשאנשים קיבלו את גורלם, מפני שהעיקר זו המטרה.
ואולי זה גם לא היה הזמן המתאים בשבילי לקרוא ספר כזה. להוסיף מלחמה על מלחמה. כי התעייפתי לגמרי.

לפני שנה•
★★★★★
•בת-יה
שירו של אכילס

שירו של אכילס

מדלין מילר

ספר מתעתע, שלכאורה מספר את קורות חייהם של אכילס ובן זוגו פטרוקלוס, אבל בעצם מעביר ביקורת סמויה על המלחמה שבין יוון וטרויה.
אכילס הוא בנם של מלך ונימפת ים. ככזה הוא זוכה בכוחות מיוחדים, שהופכים אותו ללוחם הטוב ביותר בין בני האדם. פטרוקלוס הוא נסיך שהוגלה מארצו של אביו, בעודו ילד, אחרי שהרג בשוגג ילד אחר שהתעמת אתו. השניים נפגשים בארצו של אכילס ולא נפרדים עד המוות.
מלחמת טרויה התחילה בגלל כעסו של אגממנון היווני על חטיפתה של אשת אחיו, בחזרה לארצה. מלחמה שנמשכה כ 20 שנה, ורק הדגישה את טירופו של אגממנון, פעם אחר פעם. לי קשה עוד יותר להבין את כל אלה שהלכו אחריו, אלא אם נקבל את ההסבר שמופיע בספר, שזאת הפעם הראשונה שבה כל היוונים מתאחדים במקום להילחם האחד בשני.
האיחוד הזה הוא גם הסיבה שאכילס מצטרף לקרבות, למרות שהייחסים בינו לבין אגממנון גרועים. וכשאכילס נלחם חברו עוסק בריפוי.
אבל כמו בכל שדה קרב - גם אם המקום הפך במשך השנים שלסוג של עיר - מלאך המוות מרגיש נפלא.

לפני שנה•
★★★★★
•בת-יה
כהרף עין

כהרף עין

יואב בלום

חז"ל כתבו באגדותיהם על 'קפיצת דרך'. זה נשמע נחמד ותמוה, ולמרות חוסר האמון, מי שקרא את האגדות האלה - חייך והמשיך הלאה. היום כמעט כל ילד יודע מה זה 'חור תולעת' או 'קפיצה בזמן', ומאז התיאוריה של איינשטיין על מרחב - זמן, מדענים חוקרים את הנושא ברצינות, ויש כבר מספיק הוכחות כדי ללמוד שמצב כזה אכן קיים.
יואב בלום לקח את התיאוריה הזאת וכתב ספר טוב בנושא, אבל מה שבספר הזה עוד יותר טוב, אלה התיאורים שלו את האופי של בני האדם והתנהגותם לאורך השנים. הוא לא מהסס 'לשחוט כמה פרות קדושות' כשהוא מניח מול המראה את המחשבות של הדמויות לעומת המעשים שלהם.
פרופסור יוני ברנד נרצח בחדר שלו, כשהכל סגור מבפנים. ברנד המציא קודם לכן מכונת זמן שאתה אפשר היה לראות את העבר. כדי למנוע פרדוקס הוא קבע כללים ברורים לאפשרויות של מעבר לעבר. על מכונת הזמן ידעו רק קומץ חבריו מהעבר ועוד מממנת שהיה לה עניין במכונה. יומיים לפני הרצח שלו הוא הזמין אליו צמד חוקרים בגלל כתבה שתוכננה להתפרסם באחד העיתונים. כשהחוקרים הגיעו המשטרה כבר הייתה במקום. ובכל זאת צמד החוקרים המשיך לחקור.
וכאן מתחיל סיפור קצת פתלתל, אבל מעניין מאוד.
ובכל מקרה אחרי שהתאכזבתי לאחרונה מכמה ספרים - כולל סרט - בנושא הזה, בלום הוכיח לי שאפשר אחרת.

לפני שנה•
★★★★★
•בת-יה
סודו של וסיליו

סודו של וסיליו

ז'ורדי יוברגאט

"רומן ביכורים שהפך לרב מכר ... שוזר תפאורה מסעירה ומסתורין לתופעה חוצת ז'אנרים" נכתב על כריכת הספר. יפה. אלא שמסתבר שעניין ה'חוצה ז'אנרים' זה סגנון של 'העתק הדבק' של כל מיני ספרים שיצאו לאור לפני הספר הזה. ובקיצור, קחו קצת מפרנקנשטיין, תשלבו עם שרלוק הולמס, תוסיפו מסיפורי אדגר אלן פו, עוד קצת מצופן דה וינצ'י ועוד מכל מיני ז'אנרים דומים אחרים, והרי לכם סיפור. אלה שהתוצאה יצאה משעממת. משהו בסגנון הכתיבה הבטיח שהנה, בעמוד הבא יהיה מעניין יותר, וזאת הסיבה שקראתי עד הסוף, אבל גם העמוד הבא וזה שאחריו וכך הלאה המשיכו להיות משעממים לגמרי.
נקודת האור היחידה בספר היא הפרק שמספר את סיפורו של אנדריאס וסיליו, רופא מצויין שעבד במאה ה 16, שיצא נגד המגמה שמנעה ניתוח גופות כדי ללמוד על גוף האדם. באותה תקופה רווחה התופעה שאפשר לטפל באנשים על סמך ניתוח של בעלי חיים, ואם בכל זאת מנתחים גופה של אדם, הרי שאת הגופה מנתח 'פועל שחור' שאין לו שום ידע באנטומיה והרופאים רק מתבוננים, מתוך הנחה שזו פחיתות כבוד ואפילו בושה שאדם מכובד כרופא ינתח גופות. וסיליו טען ההפך ועשה. הוא ניתח עשרות גופות וכתב אנציקלופדיה אנטומית שהפכה ל'אבן דרך' ברפואה בכל העולם של אז. הבעיה היתה שהופיעו שמועות שהוא גם עשה ניסויים עם החייאה בחשמל, ומכאן הרעיון לספר הזה.
יתכן שמי שלא קרא את הספרות שציינתי לעיל - יאהב את הספר הזה. אני הרגשתי בכל רגע כמו בדז'ה וו שקופץ מספר לספר.

לפני שנה•
★★★★★
•בת-יה
החדרנית

החדרנית

ניטה פרוס

החיים יכולים להתהפך אצל כל אדם ברגע. וזה לא משנה מי אתה או מה אתה. מהפך טוב - תמיד נעים, עם מהפך רע צריך לדעת להתמודד. וכאן מתחילה הבעיה, כי לא לכולם יש כלים להתמודד עם מה שקורה. בטח למי שמאותגר חברתית.
מולי גרי היא בחורה חכמה, אבל היא לא מבינה הבעות פנים של אנשים, ומסתמכת על מה שסבתא שלה הסבירה לה. זה מקשה עליה להבין כוונות של אנשים וגם מבודד אותה חברתית. החריצות שלה בעבודה כחדרנית מחפה על כישורי החברות שלה.
יום אחד היא מגלה בחדר המלון מיליונר מת, וכאן מתחילה מהומה בחייה.
אי אפשר לכתוב יותר על הספר הזה בלי לגלות את תוכנו. אבל זה ספר טוב, למרות העלילה הפשוטה. הוא כתוב במהודק, והפלא ופלא אין בו מילה אחת על יחסי מין, למרות שכל תוכנו מספר על יחסים בין אנשים. ולמען האמת זאת גם הסיבה שהוא קיבל ממני ארבעה כוכבים ולא שלושה, כי הגיע הזמן שגם סופרים עכשוויים חדשים יתחילו לכתוב כך.

לפני שנה•
★★★★★
•בת-יה
הבן

הבן

פיליפ מאייר

טקסס, ארצות הברית; "דם, אש ותמרות עשן" כמו שאמר הנביא יואל, או "דם, יזע ודמעות" כמו שהבטיח וינסטון צ'רציל, ובקיצור: "ארץ אוכלת יושביה" כמו שדיווחו המרגלים בספר במדבר. וכל זה רק לפני כ 100 שנים. לא היסטוריה כל כך רחוקה.
להבנתי, פגם קטנטן בכריכה של הספר שכנע את 'צומת ספרים' לתת אותו חינם. וזכיתי. ורק חבל לי, עפ"י מה שראיתי על הכוננית, שקוראים מיהרו לקחת מתוך "החינם" רומנים רומנטים, במקום להתייחס לאיכות הספרים.
הספר מתרכז בסיפור ארבעה דורות של משפחת מק'קאלה. ומתחיל בחטיפתו של איליי על ידי שבט קומאנצ'ים אינדיאני. אילי מתבגר בשבט אבל בהמשך חוזר לעולם "הלבנים" ומתחיל לחפש את דרכו. באותה דרך מצטלבות מלחמת האזרחים ולאחריה המלחמה עם מקסיקו, ובתוך זה גם מלחמות בין אנשים פרטיים שרוצים עוד, ועוד ועוד. ולא מהססים גם לגנוב האחד מהשני, אפילו אם זה כולל רצח.
בנו של איליי, פיטר, שונה לגמרי מאביו. גם באופיו וגם בהתנהגותו. השוני הזה ניכר גם אצל הבנים האחרים וגם אצל הנינה (שהיא הדור הרביעי) וכאשר על כל מה שקורה מנצח, כמעט כל השנים, ה"פטריארך" אילי, לא חסרות התנגשויות. בעיקר בין גידול הבקר ושאיבת הנפט. או במילים אחרות בין איכות החיים לכסף, המון כסף. שעל פי הספר הזה לא ממש תורם לשלווה. ובטח לא תורם לאהבה.

לפני שנה•
★★★★★
•בת-יה

ביקורות נוספות על "נדודים"

נדודים

נדודים

אולגה טוקרצ'וק

אפשר שהקביעה המהדהדת ביותר בספר זה היא עדותה של המחברת על עצמה: "תולדות המסעות שלי אינם אלא תולדות מכאובי". אבל מה זה אומר בעצם? לתומי סברתי ש-378 העמודים המחולקים ל-119 חלקים, חלקם סיפורים קצרים שאורכם כמה עשרות עמודים וחלקם קצרצרים, אמורים היו לתת תשובה לכך. לצערי, לא הצלחתי לרדת לסוף דעתה של המחברת.

ארבעת הקטעים הראשונים מוקדשים לפריסת משנתה של המחברת. המרכיב הראשון הוא העדפת "חיי נדודים" – מבלי להגדיר מה זה בדיוק – על פני השתכנות קבע: "....הבנתי שלמרות הסכנות עדיף תמיד דבר-מה שנמצא בתנועה על פני דבר השרוי במנוחה; שהשינוי אצילי יותר מהקבעון; ושמה שחדל להתנועע חייב להתפרק, להתנוון ולהפוך לאפר ואילו מה שנמצא בתנועה יתקיים אפילו לנצח". המסקנה של המחברת: "חסר לי הגן הזה שגורם לך להכות שורש, אם רק עצרת למשך זמן מעט ארוך מדי במקום אחד. ניסיתי פעמים רבות, אבל השורשים שלי היו תמיד רדודים, וכל רוח מצויה עקרה אותם בקלות".

המרכיב השני מתבסס על היותה בעלת תואר בפסיכולוגיה. היא סולדת מהתיאוריות המבקשות לאפיין את הכל על פי אותה מתודולוגיה ומעדיפה את התסמונות: "מושג התסמונת מתאים במדויק לפסיכולוגיה של המסעות. תסמונת היא דבר קטן, נייד, לא כבול לתיאוריה, אפיזודי. אפשר לבאר באמצעותה משהו, ואחר כך להשליכה לפח. כלי אבחון לשימוש חד-פעמי". כנגזר מכך, טוקרצ'וק מעדיפה את יוצא הדופן: אם בוחנים התנהלות עכברים במבוך כדי לקבל פרס היא תגלה עניין ביוצא דופן, זה שמוותר ונותר לעמוד במבוך במקום לחפש את הפרס שבסוף המבוך. היא מעדיפה את הסינדרומים השונים כדי להבין התנהגות אנושית. ניחא.

המרכיב השלישי הוא "הפסיכולוגיה של המסעות". בצד הרעיון המעניין כשלעצמו להתייחס אל שדות התעופה כאל ערי נוודים אחרי הכל, רק בשדה התעופה באטלנטה עוברים מידי שנה למעלה מ-108 מליון נוסעים(!), ההרצאות עצמן היו עבורי מפורטות מדי ומייגעות.

המרכיב הרביעי מתייחס להתעניינות באוספים של מוצגים אנומליים כגון כבש דו-ראשי ועוד.

המרכיב החמישי עוסק במימד הזמן קרונוס מול קאיירוס. טוקרצ'וק, כחובבת יוצא הדופן, מעדיפה את קאיירוס, על כך בהמשך.

התרשמתי שהסופרת ניסתה להציג תמונה כוללת של עולם הנדודים באמצעות אותם למעלה ממאה קטעים, כקובץ הם מאירים באופן כלשהו את אחד מחמשת המרכיבים שציינתי לעיל. לצערי, עם תום הקריאה נותרתי בעיקר מבולבל. ואולי זו היתה המטרה מלכתחילה?

הסיפור הקצר "נדודים", שנתן לספר את שמו, הוא, בעיני, מהחלקים המרשימים ביותר בספר זה. כאן טוקרצ'וק מתגלה במיטבה: עלילה מרתקת, דמויות משכנעות ואמינות בשילוב נפלא של סוריאליזם ומציאות. משפט הפתיחה הנפלא בעיני: "בלילה זורח הגיהנום על האדמה" ופיתוח תמציתי ונפלא של הנושא. אחר כך המחברת מפתחת את הדמויות: אנושקה, גיבורת הסיפור, המטופלת בבעל לא מתפקד שחזר ממאסר עם עבודת פרך ובפטיה, בן נכה הגוזל כמעט את כל זמנה, למעט יום אחד בו מחליפה אותה חמותה. זה מאפשר לאנושקה להתנתק מעט ולצאת למסע בעיר. פעם אחת, עקב מפגש עם נוודת, היא מחליטה להמשיך את המסע מעבר לזמן המוקצב לה.

גם שאר הסיפורים טובים בעיני. "קוניצקי" – על נסיעתו של אותו קוניצקי עם משפחתו לחופשה בקרואטיה ומה קורה למשפחה, לאחר שבמהלך עצירה בצד הדרך האישה לוקחת את בנם לעשות את צרכיו בשולי הדרך והשניים נעלמים.... הסיפור הזה מופיע במקוטע לאורך הספר והמילה קאיירוס חוזרת בו כמפתח מסתורי לפתרון התעמולה. ו"קאיירוס", הסיפור השני, שהדבר היחיד המקשר אותו לסיפור הקודם הוא קאיירוס, אל הרגע או ההזדמנות (היפוכו של האל קרונוס המייצג את כוחו המכביד וההרסני של הזמן). גם כאן האל קאיירוס הוא פחות ידוע יחסית מהאלים המרכזיים.

גם הסיפור "חלקת אלוהים" מעניין מאד וכתוב מצוין. הוא מתאר מפגש מחודש בין שניים שהיו לנאהבים בצעירותם. הקשר התרופף עת הגבר עזב. כל אחד מהם בנה חיים משלו ומשפחה. לאחר שנים היא מקבלת ממנו מיילים, עליהם היא עונה בקפדנות. על ערש דווי האיש מבקש לראותה ויש לו בקשה אחת...

מספר סיפורים וקטעים קצרים מוקדשים לחיבתה של טוקרצ'וק למוצגים יוצאי דופן. אלה יכולים להיות מוצגים הכוללים עיוותים או חלקי השלם. אלה כוללים מספר סיפורים הקשורים לפיליפ וורהיין, מומחה אנטומיה בהולנד במאה ה_17 ושל רבו ועד לסופו של האוסף שעליו עמל. הסיפורים מעניינים, קולחים ומתארים באופן מרשים את הווי החיים בהולנד של אותה תקופה. גם המסתורין בסיפור האחרון הקשור לנושא - "30 אלף גולדן" - משתלב נפלא עם המציאות המתוארת בסיפור.

יתר הסיפורים מעניינים גם הם, אך מה שמכביד במיוחד הוא עשרות קטעים קצרים, חלק ניכר מהם סתמי או מפוזר מדי. למיטב הבנתי, הם היו אמורים להאיר את המכלול באמצעות מעין קלידוסקופ ענק, לצערי, איבדתי את חוט המחשבה של הסופרת יותר מפעם אחת.

אפשר שהאכזבה שלי נובעת גם מהציפיות הגבוהות שנוצרו אצלי לאחר שקראתי שניים מספריה: "על עצמות המתים" ו"ספרי יעקב". בסופו של דבר (כמעט) הכל יחסי.

השורה התחתונה: בצד סיפורים קצרים מעניינים ומספר רעיונות מעוררי מחשבה, לא מעט קטעים סתמיים והתפזרות על תחומים רבים מדי.

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•דן סתיו
נדודים

נדודים

אולגה טוקרצ'וק

הספר הזה, כשמו כן הוא, גורם לקורא בו לרצות "לנדוד" לספר אחר...
הרשו לי להיות אמא פולנייה, בת ארצה של מחברת הספר הזה, ולקטר שחבל על כל העצים ביער הפולני שכרתו בשביל הספר חסר העניין הזה. פשוט טקסט שלם שהוא חסר משמעות וחסר עניין לציבור.
שונה מאוד ב-180 מעלות מספר אחר של טוקרצ'וק שקראתי. אני מסכים מאוד עם הסקירה של בת-יה עליו.

לפני שנתיים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
נדודים

נדודים

אולגה טוקרצ'וק

ספר טוב, אם כי קשה לקריאה רציפה. אין כאן עלילה, אלא אוסף - לפעמים אפילו מקרי - של הגיגים, מחשבות, פה ושם עלילות קצרות. עם כל הקושי בקריאה הכתיבה שלה פשוט מעולה ולכן הצלחתי להחזיק מעמד ולסיים את הספר. מה שכן הפריע לי זו האובססיביות שלה בתיאור שימור גופות וכל מה שעומד מאחורי זה - די מבחיל, לומר את האמת. צריך יכולת עמידה לא קטנה לקרוא את הספר הזה ושמח שעמדתי בזה. לא סתם זכתה בנובל. ספריה אחרים - "על עצמות המתים" ו"ספרי יעקב" הם משהו שונה לגמרי ובגינם רציתי לקרוא עוד משלה.

לפני שנתיים•
★★★★★
•רוני
נדודים

נדודים

אולגה טוקרצ'וק

שמחתי לקרוא את הביקורות (המעטות) פה כי עד לרגע זה חשבתי שאני פשוט לא מבינה את יופיו ועומקו של הספר. ממש אהבתי את עצמות המתים ולכן ציפיתי למשהוא חזק באותה מידה אבל כנראה שכשאתה נעשה מספיק מפורסם מקבלים כספרות טובה כל מה שאתה כותב. קצת בגדי המלך החדשים...אנשים נרתעים מלהגיד שזה ממש לא ספר טוב אלא אסופה לא ברורה של כל מיני קטעים שהסופרת חיברה ביחד ללא הגיון או כוונה.
כל כך מאוכזבת.

לפני שנתיים•אריאלה