“אפשר שהקביעה המהדהדת ביותר בספר זה היא עדותה של המחברת על עצמה: "תולדות המסעות שלי אינם אלא תולדות מכאובי". אבל מה זה אומר בעצם? לתומי סברתי ש-378 העמודים המחולקים ל-119 חלקים, חלקם סיפורים קצרים שאורכם כמה עשרות עמודים וחלקם קצרצרים, אמורים היו לתת תשובה לכך. לצערי, לא הצלחתי לרדת לסוף דעתה של המחברת.
ארבעת הקטעים הראשונים מוקדשים לפריסת משנתה של המחברת. המרכיב הראשון הוא העדפת "חיי נדודים" – מבלי להגדיר מה זה בדיוק – על פני השתכנות קבע: "....הבנתי שלמרות הסכנות עדיף תמיד דבר-מה שנמצא בתנועה על פני דבר השרוי במנוחה; שהשינוי אצילי יותר מהקבעון; ושמה שחדל להתנועע חייב להתפרק, להתנוון ולהפוך לאפר ואילו מה שנמצא בתנועה יתקיים אפילו לנצח". המסקנה של המחברת: "חסר לי הגן הזה שגורם לך להכות שורש, אם רק עצרת למשך זמן מעט ארוך מדי במקום אחד. ניסיתי פעמים רבות, אבל השורשים שלי היו תמיד רדודים, וכל רוח מצויה עקרה אותם בקלות".
המרכיב השני מתבסס על היותה בעלת תואר בפסיכולוגיה. היא סולדת מהתיאוריות המבקשות לאפיין את הכל על פי אותה מתודולוגיה ומעדיפה את התסמונות: "מושג התסמונת מתאים במדויק לפסיכולוגיה של המסעות. תסמונת היא דבר קטן, נייד, לא כבול לתיאוריה, אפיזודי. אפשר לבאר באמצעותה משהו, ואחר כך להשליכה לפח. כלי אבחון לשימוש חד-פעמי". כנגזר מכך, טוקרצ'וק מעדיפה את יוצא הדופן: אם בוחנים התנהלות עכברים במבוך כדי לקבל פרס היא תגלה עניין ביוצא דופן, זה שמוותר ונותר לעמוד במבוך במקום לחפש את הפרס שבסוף המבוך. היא מעדיפה את הסינדרומים השונים כדי להבין התנהגות אנושית. ניחא.
המרכיב השלישי הוא "הפסיכולוגיה של המסעות". בצד הרעיון המעניין כשלעצמו להתייחס אל שדות התעופה כאל ערי נוודים אחרי הכל, רק בשדה התעופה באטלנטה עוברים מידי שנה למעלה מ-108 מליון נוסעים(!), ההרצאות עצמן היו עבורי מפורטות מדי ומייגעות.
המרכיב הרביעי מתייחס להתעניינות באוספים של מוצגים אנומליים כגון כבש דו-ראשי ועוד.
המרכיב החמישי עוסק במימד הזמן קרונוס מול קאיירוס. טוקרצ'וק, כחובבת יוצא הדופן, מעדיפה את קאיירוס, על כך בהמשך.
התרשמתי שהסופרת ניסתה להציג תמונה כוללת של עולם הנדודים באמצעות אותם למעלה ממאה קטעים, כקובץ הם מאירים באופן כלשהו את אחד מחמשת המרכיבים שציינתי לעיל. לצערי, עם תום הקריאה נותרתי בעיקר מבולבל. ואולי זו היתה המטרה מלכתחילה?
הסיפור הקצר "נדודים", שנתן לספר את שמו, הוא, בעיני, מהחלקים המרשימים ביותר בספר זה. כאן טוקרצ'וק מתגלה במיטבה: עלילה מרתקת, דמויות משכנעות ואמינות בשילוב נפלא של סוריאליזם ומציאות. משפט הפתיחה הנפלא בעיני: "בלילה זורח הגיהנום על האדמה" ופיתוח תמציתי ונפלא של הנושא. אחר כך המחברת מפתחת את הדמויות: אנושקה, גיבורת הסיפור, המטופלת בבעל לא מתפקד שחזר ממאסר עם עבודת פרך ובפטיה, בן נכה הגוזל כמעט את כל זמנה, למעט יום אחד בו מחליפה אותה חמותה. זה מאפשר לאנושקה להתנתק מעט ולצאת למסע בעיר. פעם אחת, עקב מפגש עם נוודת, היא מחליטה להמשיך את המסע מעבר לזמן המוקצב לה.
גם שאר הסיפורים טובים בעיני. "קוניצקי" – על נסיעתו של אותו קוניצקי עם משפחתו לחופשה בקרואטיה ומה קורה למשפחה, לאחר שבמהלך עצירה בצד הדרך האישה לוקחת את בנם לעשות את צרכיו בשולי הדרך והשניים נעלמים.... הסיפור הזה מופיע במקוטע לאורך הספר והמילה קאיירוס חוזרת בו כמפתח מסתורי לפתרון התעמולה. ו"קאיירוס", הסיפור השני, שהדבר היחיד המקשר אותו לסיפור הקודם הוא קאיירוס, אל הרגע או ההזדמנות (היפוכו של האל קרונוס המייצג את כוחו המכביד וההרסני של הזמן). גם כאן האל קאיירוס הוא פחות ידוע יחסית מהאלים המרכזיים.
גם הסיפור "חלקת אלוהים" מעניין מאד וכתוב מצוין. הוא מתאר מפגש מחודש בין שניים שהיו לנאהבים בצעירותם. הקשר התרופף עת הגבר עזב. כל אחד מהם בנה חיים משלו ומשפחה. לאחר שנים היא מקבלת ממנו מיילים, עליהם היא עונה בקפדנות. על ערש דווי האיש מבקש לראותה ויש לו בקשה אחת...
מספר סיפורים וקטעים קצרים מוקדשים לחיבתה של טוקרצ'וק למוצגים יוצאי דופן. אלה יכולים להיות מוצגים הכוללים עיוותים או חלקי השלם. אלה כוללים מספר סיפורים הקשורים לפיליפ וורהיין, מומחה אנטומיה בהולנד במאה ה_17 ושל רבו ועד לסופו של האוסף שעליו עמל. הסיפורים מעניינים, קולחים ומתארים באופן מרשים את הווי החיים בהולנד של אותה תקופה. גם המסתורין בסיפור האחרון הקשור לנושא - "30 אלף גולדן" - משתלב נפלא עם המציאות המתוארת בסיפור.
יתר הסיפורים מעניינים גם הם, אך מה שמכביד במיוחד הוא עשרות קטעים קצרים, חלק ניכר מהם סתמי או מפוזר מדי. למיטב הבנתי, הם היו אמורים להאיר את המכלול באמצעות מעין קלידוסקופ ענק, לצערי, איבדתי את חוט המחשבה של הסופרת יותר מפעם אחת.
אפשר שהאכזבה שלי נובעת גם מהציפיות הגבוהות שנוצרו אצלי לאחר שקראתי שניים מספריה: "על עצמות המתים" ו"ספרי יעקב". בסופו של דבר (כמעט) הכל יחסי.
השורה התחתונה: בצד סיפורים קצרים מעניינים ומספר רעיונות מעוררי מחשבה, לא מעט קטעים סתמיים והתפזרות על תחומים רבים מדי.”
