ביקורת ספרותית על מה שמצחיק בנורמן פורמן מאת ג'ולייטה הנדרסון
ספר טוב

---

מאוד מצחיק מה שקורה עם תעתועי הזיכרון. הנקודה העצובה היא שאנחנו לא זוכרים, לא ממש. יש מגוון אקלקטי ומעורבל של רשמים וחוויות אבל הרוב זה לא באמת זיכרון. זה יותר רושם כללי שאליו אנחנו יוצקים פרטים בהשלמה. ולפעמים, כפי שיעידו חוקרי משטרה, פרטים שגויים לחלוטין, שמשום מה מסתדרים מבחינתנו עם התמונה הכללית ואולי שייכים לזמן אחר ולאירוע אחר.

ובגלל זה אנחנו, שיודעים מראש לא לסמוך על הזיכרון המתעתע שלנו, נוהגים לתעד דברים בכתב או במדיה אחרת. למשל, את ההתרשמויות מספר שקראנו. בזמן אמת, או קצת אחרי הקריאה, כל עוד ההתרשמות טרייה, וכל עוד הספר נמצא בהישג יד ואפשר לפתוח אותו ולהיזכר אם שכחנו איזה פרט. בלי התיעוד הזה לא רק שנחנו עלולים לשכוח מה חשבנו על הספר והאם אהבנו אותו, אנחנו עשויים לשכוח בכלל את העלילה והנושאים שבהם הוא עוסק, ולפעמים אפילו לשכוח את העובדה הפשוטה שכבר קראנו אותו. מתעתע, אמרתי.

ולפעמים אנחנו שוכחים לתעד. זה מה שקרה לי פה. ראיתי באתר את הסקירה של בת-יה, ואמרתי לעצמי "הי, קראתי אותו". כדרכי בקודש פניתי כדי לראות את הסקירה של עצמי. כלומר זכרתי שקראתי וזכרתי שאהבתי, אבל לא זכרתי את הפרטים. רציתי לרענן את הזיכרון וגיליתי שאין במה לרענן אותו, כי איכשהו שכחתי לכתוב את הסקירה שלי על הספר הזה. אז עכשיו אני מנסה לכתוב, אבל צריך להביא בחשבון שכבר עבר זמן, כלומר כמה חודשים, וההתרשמות היא כבר מעומעמת משהו. לא נורא. תסתדרו.

אז נורמן פורמן.
כבר מהשם אפשר להבין קצת את הז'אנר, קליל, לא ממש אמין, עם מפגשים אנושיים וקצת כיף כזה.
נורמן הוא ילד בריטי בן 12, מתגורר בקורנוול, בן לאם חד הורית בשם סיידי, ולא מאוד מקובל חברתית. יש לו, כלומר היה לו, חבר יחיד בשם ג'קס, ויחד הם הכינו את המופע שלהם לפסטיבל הפרינג' באדינבורו. אדינבורו נמצאת בסקוטלנד, והפסטיבל הוא אוסף מופעים של תיאטרון שוליים שמאורגנים בצורה של במה פתוחה, כך שמתאימים להופעות ראשוניות של אנשים שאין להם עדיין יותר מדי ניסיון. אבל קצת ניסיון צריך ולכן נורמן וג'קס תכננו נסיעה בגיל 15, והתחילו כמה שנים מראש בהכנות. כבר היתה להם קופסה מלאה בדיחות להתאמן עליהן, ואז ג'קס מת.

זה נכון שזה לא הוגן שילד בן 12 ימות פתאום, וגם סיידי חשבה את זה, אבל לא היה לה הרבה זמן למחשבות כי היא היתה צריכה להתמודד עם ילד בן שתים עשרה שנמצא באבל על החבר הכי טוב שלו, שלא לומר בדיכאון. עכשיו צריך לומר משהו על סיידי - היא לא יודעת מי זה אבא של נורמן. לא שהיא שכחה, היא בכלל לא ידעה. וזה קצת מתאר את ההורה שהיא, נכנסת להרייון לא מתוכנן בליל שכרות שנובעת מאבל ואובדן על אבא שלה, מחליטה להשאיר את ההריון ובגלל זה נושרת מהאוניברסיטה, ומאז במשך 12 שנים מנווטת את דרכה בפרנסה נמוכה ועם ילד.

טוב, סיידי יוצאת עם נורמן *עכשיו*, בגיל 12, למסע שהיה מתוכנן כמה שנים קדימה, במטרה גם להופיע עם הבדיחות לזכרו של ג'קס, אבל גם להגשים משאלה עבור נורמן ולמצוא את אבא שלו. מקורנוול לאדינבורו. אני לא בריטית ולא מכירה את הגיאוגרפיה ולכן הלכתי לגוגל מפות ובדקתי. קורנוול נמצאת בחלק הדרום מערבי של האיים הבריטים, הבליטה הקטנה בקצה-קצה. אדניבורו די רחוקה משם, מסע של בערך 530 מייל, שזה 850 ק"מ, משהו שאפשר לעשות בתשע שעות בנסיעה בכבישים מהירים ובמכונית טובה, או בהליכה רגלית ב-87 יום כמו שקורה בספר "המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי". כמובן שיש עוד אפשרויות, תחשבו עליהן לבד. בכל אופן זו דרך שאנחנו לא מכירים בארץ שבה המרחק ממטולה עד אילת הוא קצת יותר מ-500 ק"מ.

סיידי ונורמן לא יוצאים לבד, מתלווה אליהם לנרד, והוא זה שעושה את המסע הזה לא מאוד סביר. טוב, לא רק הוא, אבל זה מה שקורה בספר. אם קצת מבולבלת, בנה האבל וזקן מוזר ואקצנטרי יוצאים למסע בעל שתי מטרות שעל פניהן מופרכות ואין סיבה שיצליחו. מה כבר יכול להשתבש?

אז הרבה דברים יכולים והם אכן משתבשים. בז'אנר הזה גלגול אירועים לא סביר הוא חלק מהמתכונת הברורה, ועדיין ב"מה שמצחיק" הוא עובר את סף הבלתי סביר השכיח לז'אנר. וזה עדיין ספר חמוד מאוד, קליל מאוד, מצחיק במין צחוק מר כזה, ונעים לקריאה, גם אם אחר כך לא זוכרים ממנו הרבה. לזה הוא נועד.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על מה שמצחיק בנורמן פורמן