ביקורת ספרותית על לאכול, להתפלל, לאהוב (עטיפת הסרט) מאת אליזבת גילברט

---

יש ימים כאלה, ששום דבר לא עובד בהם. שחם מדי, ולח מדי, ומשרד החינוך לא מפרסם את תוצאות בחינות הבגרות למרות שהבטיח, והצבא שולח תשובה שלילית למיונים לתפקיד שרצית, ואת עייפה אבל הבטחת לדודה שלך שתשמרי לה על הילדים האנרגטיים שלה שאין לך כוח אליהם, אבל זה אמצע אוגוסט ולא נעים לך להבריז להם. אז את קמה מוקדם ונוסעת אליהם ונמצאת איתם שמונה שעות למרות שממש ממש אין לך כוח, ורק מקווה שמחר יהיה יום חדש.

מכירים ימים כאלה? אז יפה.
ככה היה לבת שלי היום, ובתור ניסיון להירגע אחרי כל זה פתחנו את נטפליקס וחיפשנו סרט קליל ומשעשע שנוכל לצפות בו יחד. כל המומלצים היא ראתה כבר או שלא התחשק לה, כך נעצרנו על הסרט הזה.

מה נאמר ומה נגיד? פוטנציאל היה. איך אני יודעת? כי את הספר קראתי והוא לא טוב, ולספר לא טוב יש פוטנציאל להית סרט טוב.

קצת עלילה, שתהיו בעניינים, ואז נמשיך. ליז, הלא היא אליזבת גילברט, קמה בוקר אחד ומחליטה שנמאס לה. שוברת את הנישואים, עוזבת את הבית, מאחסנת את הציוד, עוזבת את העבודה, ויוצאת לשוטט בעולם בעקבות הלב. התוכנית מתוארת בקצרה בשם הספר - להיות 4 חודשים באיטליה ולאכול אוכל טוב והרבה פסטה, אחר כך לנסוע לאשראם בהודו ולהתפלל, ולבסוף לנסוע לאינדונזיה כדי לאהוב. הספר מתאר את השנה הזאת, והוא מבוסס על סיפור אמיתי.

למה רק מבוסס על סיפור אמיתי ולא ממש סיפור אמיתי? כי למעשה היא לא סתם "עוזבת את העבודה, ויוצאת לשוטט בעולם בעקבות הלב" אלא "עוזבת את העבודה, *מתחייבת לכתוב ספר על המסע ומקבלת מקדמה*, ויוצאת לשוטט בעולם בעקבות הלב", וזה כבר משנה את כל התמונה. זה לא תיאור מסע והתפתחות של אדם אבוד, אלא עבודה עיתונאית או בלוגיסטית בתשלום.

וזה מכתיב את הספר וגם את הסרט. הכל נראה סתמי, כי גם אם לא באמת קרה משהו, צריך לתאר כאילו כן. אז הסיפור פשוט קורה, מתגלגל בלי שום תמה. כמו ילד קטן שמספר סיפור - "ואז", "ואז", "ואז", "ואז".

הסרט בהתאם. קודם כל צריך להביא בחחשבון שהוא יצא ב-2010, מה שאומר שהוא יישן, והוא לא התיישן טוב. הגירושים חסרי מוטיבציה, נראים כמו גחמה של מישהי שנמאס לה הצבע של הוילונות, אז היא מחליפה. אבל בעל הוא לא וילון. שאר הסרט מתגלגל בצורה דומה. הפוטנציאל של נופים יפים לא ממומש, ותמונות של הרבה אוכל ואז הרבה תפילות לא מאוד עושות לי את זה. התחלנו, אז כבר סיימנו עד הסוף, ואז הלכנו לאכול גלידה.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על לאכול, להתפלל, לאהוב (עטיפת הסרט)