אז ככה. יש ספרים שסקסי לצרף לרשימת קריאה, נניח נעמי שמר מוסיפה בנונשלנטיות "לקרוא עוד עמוד, בזמן האבוד" לשיר הפרידה מחייה. אני מבינה אותה. גם אני נהנית לשלב במשפטים אגביים בחברה מסוימת את זה שקראתי את הזמן האבוד, אבל היי. לכולנו - מי שקרא את פרוסט - די ברור למה שמר כתבה "לקרוא עוד עמוד" ולא כתבה "להתכרבל איתו במיטה יממה ולגמור את הספר בדממה", נכון?
מסיבות אלה ואחרות (לעוקביי הביקורות שלי אציין שמדובר באותה דילרית ספרים מסתורית שפשוט מודיעה לי מה עליי לקרוא, ובשונה משאר העולם, איני מתווכחת ומיד מצייתת) מצאתי את עצמי עם רב המכר הותיק "לאכול, להתפלל, לאהוב". מכיוון שזה עדיין חודש תשרי, את חטאיי אזכיר גם היום ואומר שבזמן שכל העולם שסביבי היה עסוק בלקרוא אותו, אני הייתי עסוקה בלשלב שלושה פעלים רנדומליים חלופיים כמו למשל: לטייל, לבשל, לשלשל. נניח.
אבל הנה עבר מעל לעשור מאז יצא אפילו הסרט (ממה שהבנתי אומרים שהוא לא שווה, מה אתן.ם אומרים?) אז הנחתי לדעותיי הקדומות (התקדמות מה) וצללתי לתוך קריאה חסרת מעצורים במסעה של גילברט בין איטליה, הודו ואינדונזיה. כן. נהניתי. התכרבלתי. יצאתי איתו לכל מקום, מנצלת רגעים בהם האדם שלצידי בנייד או הילדים במתקנים או יש להמתין שעות לבדיקת PCR או כל עיכוב אחר מצד היקום, שהפך לאפשרות לנוע עם גילברט הגרושה הטרייה אל עבר מסע הגילוי העצמי שלה. גילברט שנונה, וזה חתיכת מזל. היא נוגעת בתכנים בעיני כלל לא רדודים, אך אין בה התיימרות (רוב הספר) להפוך לגורו לגרושות טריות או לאמריקאיות במסע חיפוש זהותן, אף שאני בהחלט מניחה שלא מעט מקבוצות ההתייחסות הנ"ל ומקבוצות נוספות הפכו את הספר לכזה. גילברט שובה בכנותה החפה, הלא מתייפייפת, מוכנה לשתף מהקרביים על העובר עליה אבל לא מאבדת (כמעט) את המבט האירוני שגם מביט מהצד ומביע את חוות דעתו על המצב הפתטי אליה נקלעה. כן. היות הספר מסעה של אישה בגוף ראשון מחזקת מאוד את ההנאה מן הקריאה. אני בטוחה שגילברט ערכה את הכתיבה, ותודה לאל לא מדובר ביומן חושפני ונשפך אבל כן הוא קרוב למקור, מביא את הבריזה של ריח גוף ואת התחושה של שיחה עם חברה ממש קרובה וטובה, וזה בהחלט תורם לחוויית העניין.
אני כן חושבת שלחוויה של מן "שיחה בגובה העיניים" היה גם מה לתרום לגבי ענייני עומק בהחלט משמעותיים שגילברט מצד אחד בהחלט מניחה ונוגעת בהם, אבל לא מביטה מלמעלה במבט צדקני, אלא משתפת מקרוב בהתמודדות אבל גם בתחושות של הסיפוק והרווחה. לפעמים (בעיקר בהודו) הרגשתי שהיא מעט מתרחקת מהמבט הזה, וזה בעיני פחות תרם לעלילה ולקריאה, אבל תודה לאל רוב הזמן זה לא היה כך.
אז אולי זה החגים, הצורך במרחב אישי, החו"ל הגנוז כבר שנתיים או כל דבר אחר,
אבל כן. אם אתן בזמן פנוי, רוצות שמישהי תשב לידכן, תקרע אתכן מצחוק אבל כן תדון בנושאים קרובים אליכן או תשאיר אצלכן גם חומר למחשבה על 'איפה זה פוגש אותך' באופן מאוד לא היררכי, טיפולי או מתנשא, נראה לי שווה לנסות.
אני את הכובע שלי בינתיים אחזור לאכול,
אז תקראו, תבקרו ותצטנעו
שיהיה בהצלחה וחג שמח
















