ביקורת ספרותית על מאה השנים של לני ומרגו‏ מאת מריאן קרונין
ספר בסדר

---

מה אגיד על הספר הזה? הוא לא רע, הכתיבה בו נעימה והיו בו הרבה קטעים שהיו כתובים פשוט מצויין... אבל בכל זאת משהו היה לי חסר. סיפור המסגרת מסופר ברובו מעיניה של לני, נערה בת שבע עשרה, חולת סרטן סופנית שנמצאת בשלבים האחרונים של חייה. היא פוגשת את מרגו, אישה חביבה בת 83, חולה סופנית גם היא. הן מאושפזות במחלקות שונות ונפגשות בחדר האומנות של בית החולים. שם נרקמת ביניהן ידידות מיוחדת במינה והן מחליטות על פרוייקט משותף: לצייר ציור על כל שנה בחייהן וליצור ביחד גלריה משותפת של מאה ציורים- מאה השנים שהן חיו יחד. דרך הציורים אנחנו מתוודעים לאט לאט לנסיבות חייהן.
סיפור המסגרת הזה הזכיר לי את "נער החידות ממומביי" שקראתי לפני המון שנים ואהבתי מאוד (על כל שאלה שהנער עונה במהלך החידון אנחנו מקבלים סיפור רקע שמסביר איך נער האשפתות הזה ידע את התשובה). אבל בניגוד לנער החידות, הספר הזה הרגיש לי קצת כמו "מרוב עצים לא רואים את היער". היה קצת מכל דבר וכמו שנצחיה כתבה בביקורת לפני- נראה שהכניסו את הכל לבלנדר. יצא מעין מיש-מש של סיפורים, גם של לני, גם של מרגו וגם של עוד דמויות משנה שפתאום מצאו את עצמן בספר. יצא בעצם כך שהסיפור של כל אחת מהן לא היה שלם וקפצנו ממקום למקום. מה שכן, הדמויות היו נהדרות לטעמי, והייתי קוראת ספר על לני וספר על מרגו בנפרד בשמחה.

» ביקורות נוספות של michal_84
» ביקורות נוספות על מאה השנים של לני ומרגו‏