זו סקירת חוב מהטיסה לאוסטריה, למרות שבסופו של דבר קראתי את רובו של הספר בארץ. לקחתי אותו לטיסה בגלל המשפט הפותח:
"כשאנשים אומרים 'טרמינלי' אני חושבת על נמל התעופה. אני מדמה לעצמי איזור בידוק גדול, בעל תקרה גבוהה וקירות זכוכית, עובדיים במדים תואמים שממתינים לרשום את שמי ופרטי הטיסה שלי, ממתנים לשאול אם ארזתי לבד, אם אני טסה לבדי. אני מדמה לעצמי את פניהם הריקות של נוסעים המביטים במסכי, משפחות מתחבקות אגב הבטחות שעוד ישובו להיפגש. ואני מדמה את עצמי בניהם. את מזוודתיי מתגלגלת מאחורי בקלילות על הרצפה הממורקת להפליא, עד כדי כך שבה במידה יכולתי לרחף אל המסך שבו אחפש אחר יעדי. עליי לגרור את עצמי מן המקום הזה ולהיזכר שבהקשר שלי נועדה לביטוי משמעות אחרת".
ובכן בטיסה הלוך קראתי ספר אחר, בטיסה חזור ישבה לידי חברה ודיברנו רוב הדרך, והספר חיכה בסבלנות לחזרה לישראל. בישראל סימתי לקרוא די מהר, אבל היו סקירות אחרות לכתוב עליהן, והיו גם החיים עצמם, וכך הגענו עד הלום. וכל זה לא נורא בכלל כי אני הראשונה שכותבת על הספר הזה באתר, ובאמת הוא די טרי, עלה לא מזמן למדפים בחנויות הספרים.
טוב, הספר הזה לא מתרחש בנמל תעופה ואפילו לא במטוס. הוא מתרחש כולו בתוך בית חולים. חברה שלי אביגיל כתבה ספר שמתרחש בתוך בית חולים, ואמרה שהמקום הזה מאפשר לתאר עולם-בועה שמנותק מהעולם שבחוץ ומאפשר לדמויות להסתכל במבט חיצוני ומרוחק על החיים שלהן עצמן. ההוויה היא מצד אחד אינטנסיבית מאוד, ומצד שני יש המון פרקי זמן ריקים ומשועממים, אין התחייבויות עבודה (כלומר למאושפזים. ברור שלצוות יש) או משפחה. העודפים האלה של זמן, יחד עם הרקע של המחלה, יוצרים לאנשים הרבה הזדמנויות לחשיבה פילוסופית וקיומית. אם חושבים על זה, אמרה אביגיל, לא ברור למה אין יותר עלילות ספרים שמתרחשות בבית חולים. אולי כי זה מחייב את הסופרים להיכנס פנימה, לפחות לצורכי תחקיר, וזה לא מאוד סימפטי.
כך או כך, לני היא בת 17. המוצא שלה שבדי, אבל היא מתגוררת בבריטניה, וכך גם עלילת הספר. היא מאושפזת בבית חולים במחלקה שנקראת "אגף מאי" ומיועדת לחולים במצבה, כלומר שהם טרמינלים, כלומר עומדים למות. יש לה סרטן. במקרה בביית החולים נפתח חדר אומנות, ובהתחלה משבצים שם את לני עם בני גילה, וזה לא עובד טוב. מטרידים אותם דברים אחרים, וזה בפני עצמו מכאיב לה מאוד. ואז היא פוגשת את מרגו. מרגו גם היא עומדת למות, אם כי בהיותה בת 83 קשה לומר שזה בדמי ימיה. המוות הקרוב מחבר את שתיהן, והן יוזמות תערוכת אומנות משותפת. זה כבר גורר את לני ואת מרגו, כל אחת בנפרד ושתיהן ביחד, לזכרונות משמעותיים מהחיים שלהן, וכך בהדרגה אנחנו מבינים איך קורה שבת 17 מאושפזת בבית חולים תחת חסות הצוות ואף אחד מההורים שלה לא בתמונה.
יש גישות כאלה, אתם בטח יודעים, שמחפשים מי היה זה שכתב את התנ"ך. ראיתי פעם קורס שלם של מרצה באוניברסיטת ייל שתיארה איך הוא נערך מתוך כמה קורפוסים קדומים, והעורך שילב אותם זה בזה בגלל סיבות. המרצה עצמה הודתה שלפעמים זה נשמע מוזר עד כדי קיצוניות, כי באותו פרק ואפילו באותו פסוק נמצאות עדויות לשני קורפוסים, וזה אומר שמישהו חתך והדביק או ערבב בבלנדר מילה מפה ומילה משם, וככה נוצר משהו שאנחנו מכירים היום בתור טקסט מקודש. נכון או לא נכון, זה לא משנה, כי זה מה שהרגשתי כאן בספר. לא מבחינת הקדושה של הטקסט, כן מבחינת ערבוב הטקסטים.
מצד אחד זהו ספר סרטן קלאסי וקיטשי'כמיטב (או למעשה כמירע) המסורת. מצד שני לני כותבת בצורה צינית וסרקסטית ונפלאה. הממוצע של 1 ו-5 הוא 3, אבל אני באמת לא יודעת איך לדרג אותו. ספר קיטשי להפליא, עם הבלחות של קטעים שכתובים ממש נפלא.
זהו.















