הביקורת נכתבה ביום ראשון, 7 במרץ, 2021
ע"י oldey
ע"י oldey
ספרה של קריסטין רופניאן "אתה יודע שאתה רוצה את זה", חב את קיומו לאחד הסיפורים בקובץ "טיפוס של חתולים". לולא התפרסם הסיפור בניו יורק טיימס והיה גורר סביבו באזז שכזה, מזין וניזון ממהפכת ה-ME TOO, ספק אם הספר היה זוכה להייפ שכזה, יוצא לאור בהוצאה מכובדת ומזכה את הסופרת במקדמה של מיליון דולר.
רופניאן משרטטת את יחסי הכוחות בין המינים, ובין אדם לרעהו בכלל, באופן מחושב וקר, כשהדמויות חוות קושי לייצר אינטימיות אמיתית. כל מחווה ואמירה, אירוע או הזדמנות, נמדדים ונסרקים, אל תוך טבלה דמיונית שנועדה לסכום את יחסי הכוחות. כל מחווה הופכת את האדם שביצע אותה, לנלעג, או לחלופין לראוי. ניתן היה לזהות את התפיסה הזאת כבר ב"טיפוס של החתולים", והיא מאפיינת גם את שאר הסיפורים הקובץ. גם ברמה התמטית, יש דמיון. מרבית הסיפורים בקובץ עוסקים במערכות יחסים ובמין, וכאלה שנכשלות או סוטות.
בסיפור "תראי איך את משחקת, ילדה", אנו מתוודעים לנערה בת שתים עשרה, המבלה את זמנה הפנוי בפארק השכונתי, מגניבה מבטים לנערים שמחליקים על סקייטבורד, כשלפתע ניגש אליה בחור לא צעיר, תמהוני, לבוש בלויים, שמנסה למשוך את תשומת ליבה באמצעות ווקמן עם שירים של צ'ארלס מנסון. הסיטואציה היא מרתקת, נערה ספק ילדה יושבת ומביטה בנערים שזופים על סקייטבורד, ואז ניגש אליה האדם הזה. לרגע, מרחוק, היא חושבת שהוא אחד מאותם נערים, ורק כשהוא מתקרב היא מבינה שלא. הוא מוזנח, ומבוגר מדי. זו סיטואציה נפיצה שמתוארת בצורה עדינה. עם זאת, הסיפור לא משכיל להמשיך ולרקום את הסיפור הקטן באותה עדינות. הנערה חוזרת הביתה ומבינה שהאיש הזה הוא איש "רע", ומחליטה שלא לפגוש אותו יותר. הסיפור מסתיים בפסקה מפרספקטיבה של אותה ילדה כאישה מבוגרת, שעדיין מפחדת בלילה לישון עם דלת לא נעולה.
בסיפור "ילד רע" בא לידי שיא השימוש באלימות כאקט ספרותי. הסיפור עוסק בזוג שמנצל ספק בהסכמה, את חברם העזוב, וכשהוא נתלש אט אט מאחיזתם הם נחושים להוכיח לעצמם שהוא עדיין נתון למרותם. ניתן למצוא מוטיבים אלימים בכל הסיפורים, וברוב המקרים האלימות מגיעה מתוך חלל הפעור בנפש של הדמות המבצעת, בין אם מדובר במשקעי עבר, תחושת ריקנות, ולעיתים רופניאן לא מסבירה את הסיבה. במקרה של הזוג ב"ילד רע", האלימות מגיעה בעקבות השיעמום שהם חשים זה במחיצת זה. הם זקוקים לעיניים של הידיד שלהם כדי להרגיש ב"חיים". רופניאן מייצרת את התחושה שיחסים בין בני אדם הם אלימים מטבעם. בני הזוג משתעממים זה מזה, הדרך שלהם לחסל את השיעמום היא שימוש נצלני בחברם. ניכר שרופניאן מזהה את סדר הכוחות החברתי כדבר אלים מיסודו. הדמויות מגיבות לעולם חסר התקווה שבוראת רופניאן, באלימות גרפית. בין אם מדובר בחברות בבית ספר שמתנהגות אלייך ברשעות ב"סרדינים", ואת תנקמי בהן דרך המסתן באמצעות אקט על-טבעי במסיבת יום הולדתך, ובין אם מדובר בנערות שדחו אותך כשהיית נער, ב"בחור טוב".
גם הסיפור "בחור טוב", שם בקדמת הבמה את השימוש באלימות. הסיפור נפתח בהצהרה, שהגיבור מסוגל לקיים יחסי מין, רק אם הוא מדמה את האקט לפציעת הבחורה בסכין. כדי להסביר את המצב העגום הזה, הסופרת חוזרת לקורותיו של הבחור כנער צעיר. כיצד חווה דחיות מנערות בהן התאהב, עד שפיתח עור עבה ועיקש. דווקא באותה השתלשלות "ביוגרפית", באות לידי ביטוי מעלותיה של רופניאן. היא מתארת באופן עדין את מערך יחסי הכוחות בבית הספר, באופן שיכול לקסום לבני נוער או לקורא התמים שמסתפק באידיאולוגיה כדלקמן; "משחקי הטבע מרושעים הם. בחורה יפה לא תתאהב לעולם בבחור חנון". אך סיפור המסגרת, מציג את התוצאות החריפות של אותה התבגרות "לא פשוטה". בגיל שלושים וחמש, הגיבור שרוי במצב חסר תקנה, הוא לא מסוגל לאהוב. הוא לא צמח מהמשברים שחווה בתיכון, הוא טיפח אותם לכדי שטנה אינסופית. מודגש שהגיבור הוא לוזר, שהבחורה ממנה הוא נפרד, "יותר שווה ממנו". למעשה, אפשר להבין מדוע הגיבורים בוחרים להרוג/למות/להתגרד עד דם. לא בטוח שהעולם שבו הם חיים הוא עולם ששווה לחיות בו.
בסיפור "משאלת מוות", המופיע לקראת סוף הקובץ, הבחירה באלימות כדרך לפצות על פגיעה שנחוותה בעבר, היא כבר מובנת מאליה. הסיפור עוסק בבחורה המבקשת, מבחור שהכירה באינטרנט, לבעוט בה. במשך העמודים הבאים, הגבר מתייסר. הוא גרוש, בתקופה רעה, ואין לו אנרגיה לסלק את הבחורה מדירתו. הוא לא רואה ברירה ובסוף הוא נעתר לבקשתה. מיד לאחר לכתה, היא נעלמת מאפליקציית ההיכרויות. הסיפור מסתיים במספר עמודים בהם הגיבור דן במצב הפילוסופי הקיומי של הבחורה. הוא תוהה מדוע היא ביקשה שיבעט בה, מאילו טראומות היא סובלת. אמנם התשובה נותרת עלומה, אך אם נתבסס על משנתה של רופניאן כפי שהצטיירה בסיפורים הקודמים, זה לא משנה, כי כל סוג של פגיעה או חוויה לא נעימה, מובילה להפנמה של יחסי הכוחות החברתיים האלימים- ולהפגנתם כלפי חוץ.
הסיפור "הוכחה בקופסת גפרורים", הוא הסיפור היחיד בו "האהבה מנצחת", ומוליך גם הוא אל מסקנה מדכאת מדי. ברית הנישואין כאן מבטאת שותפות גורל טוטאלית, במובן ה"אפל" ביותר שניתן לחשוב עליו. נדמה שרופניאן לא מסוגלת להשתחרר מאיזה רצון להמם את הקורא באמצעות תיאורים מבחילים, כפי שבאים לידי ביטוי בזחל היוצא מעורה של הכלה הטרייה וחודר אל עורו של החתן. (הוא האמין לה, שמדובר בטפיל ולא בפרנויה. הוא בא איתה בברית נישואין כדי להוכיח את זה. הוא היה איתה באש ובמים, ובתמורה הוא נידון לסבל נצחי. קשה לנסות ולהפיק מהסיפור לקח אלגנטי). נדמה שהתיאורים הגרפיים הבוטים/המצמררים, המשלבים בחלקם אלמנטים על טבעיים, נועדו לגרות את דמיונו של הקורא, להדהים אותו. אך האלימות בסיפורים מוצגת כדבר טבעי, מתבקש מדי. אדם ממוצע יכול לדמיין, את הבוס שלו "עולה באש", ההבדל הוא שהדמויות בספריה של רופניאן גם עושות את זה. זה לכאורה חדשני ומסעיר, אבל לא משאיר דבר מה של ממש לאחוז בו.
6 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
yaelhar
(לפני 4 שנים ו-7 חודשים)
ביקורת מעניינת.
|
|
dina
(לפני 4 שנים ו-7 חודשים)
בזמנו אביעד קיסוס המליץ עליו בחום רב בתוכנית הבוקר שלו. אני אוהבת לשמוע אותו מדבר על ספרים. הוא עושה את זה בלהט ותשוקה של אוהב ספר אמיתי. אני גם מתחברת לטעם שלו. אבל עם הספר הזה לא הצלחתי. משהו שם לא תפס אותי. הסקירה שלך נהדרת.
|
6 הקוראים שאהבו את הביקורת