גילוי נאות: הטקסט נכתב בשצף-קצף אחרי קריאה של מחצית מהספר בלבד. אני מפסיקה לקרוא נכון לעכשיו כי העמדה המוצגת בספר מערערת אותי.

ההתמסרות הרוחנית הזו של אתי, לגורל של השואה, קשה לעיכול. ההליכה כצאן לטבח, תחת איזשהן יומרות פילוסופיות.
וזה לא שהיומרות הפילוסופיות/רוחניות הן נעדרות טעם.
אבל עדיין. קשה לי לראות את הבחירה בזה, הבחירה להביט על הכאב כאיזשהו מקור שאפשר לצמוח ממנו ולהשלים איתו באופן מוחלט.
אולי זה נראה לי חולני, או נעדר מקום בסיסי של בריאות, העדר השאיפה לטוב, ליפה, לבריא, גם במציאות החיצונית. הפוקוס הוא אינטנסיבי על המציאות הפנימית בלבד.
לנסות למצוא את היופי והכאב בפקיד גרמני שצועק עלייך/ או ביבלות שיש לך על הרגליים אחרי שעות של הליכה (כשזה קורה, היא מתחברת לכל האנשים לאורך האנושות שהיו צריכים לכתת את רגליהם).
וזה לא שאין לתפיסה כזאת מקום. וזה מה שגורם לי לאי נוחות.
שיש בתפיסה הזאת משהו יפה, נכון, ועדיין!!! זה מכעיס. ההשלמה הזאת עם הגורל.
היא מעדיפה למות ולא להידחף בתור על החיים.
זה מאוד מערער. כי מצד אחד אני רואה הצדקה לעמדה הזו. להידחף לתור כדי שאתה תחיה ומישהו אחר לא. זה נורא.
מצד שני גם לא להידחף, ולקבל את המוות עם חיוך על הפנים, זה נורא (למעשה הדחקה כיבוי או הכחשה של יצר החיים שלך).
ואני לא יודעת מה פחות נורא.
זו פשוט סיטואציה מזעזעת שנדמה לי שאין ממנה מפלט מוסרי.
ואני לא שלמה עם הבחירה המוסרית של אתי, ואולי גם לא עם מעטה הצדקנות (?) שפרוש עליה (קדושה מעונה?). אבל פה מדובר אולי בביקורת שאינה מן המקום.
בסופו של דבר ניכר שהכוונות שלה יפות.
אבל יש משהו בעיסוק הרוחני/העצמי, האינסופי, שיכול להתיש, ולהרגיש כמו סוג של בריחה מהתמודדות עם איזשהי ממשות ארצית יותר, בסיסית יותר.
כך שנעדרת תגובה ספונטנית נכונה, שיכולה לצמוח מתוך מפגש ישיר ובלתי אמצעי עם החיים, ולא רק תגובה (מסולפת? משובשת קמעה?) שצומחת לאחר עיבוד אינטנסיבי דרך הפריזמה הנפשית.

כמובן, מי אני שאפסול דרך התמודדות כזו כדי להתמודד עם השואה, אירוע בלתי ניתן לעיכול בכל קנה מידה?
אז אני כמובן לא פוסלת את זה כדרך התמודדות, אישית.
אלא רק תוהה אם יש, בבחירה הפסיכולוגית/פילוסופית/נפשית הזו, אמת או יופי שנכונים לכל בני האדם (כלומר, איזשהי אמת שנוגעת בנקודה טהורה בלב האוניברסלי). ולגבי זה, אני לא בטוחה.

את ספרה החדש של מאיה ערד, "קנאת סופרות", גמעתי ביום אחד.
ספריה הקודמים של ערד (קראתי את חלקם), סחפו אותי. כתיבתה ברובה מהנה, רגישה לניואנסים.

ערד לועגת למבני כוח באופן שנון. מהאקדמיה והמוסד הספרותי, אל מוסד הנישואים, ועד זיהוי רנטגני (אולי מדי) של יחסי הכוח העומדים מאחורי דינמיקה זעירה בין שני אנשים.
עם זאת, נדמה שברובד האנושי, העמוק יותר, ערד מפספסת שוב ושוב. ספריה לוקים בדרך כלל באי-אהבה לדמויות, ובכתיבה צינית ומרוחקת, שלא מצליחה להמריא. כך שחווית הקריאה נותרת מהנה, אבל באופן קר/רציונלי, במובן מסוים נטול ערך מוסף.

גם ספר זה, ממשיך באותה נימה שניכרה בספריה הקודמים. מרבית הדמויות בספר, מלבד הגיבורה, שטוחות למדי, פלקטיות, ועל כן מעניינות במידה מוגבלת.
הספר עוסק באופן שנון ורפלקסיבי במוסד הספרותי שמתגלה כלא רלוונטי. המושכים בעט מצפים להכרה מטלטלת, קאנונית, אבל הקאנון כבר נסגר, ולא יוכתר עמוס עוז נוסף. מה נותר, אם כן? הקוראים.
וכאן מובא לנו אבטיפוס הקורא: בתיה, קוראת לא-משכילה-במיוחד מראשון לציון. (לפי ערד, גם זה משהו).

גיבורת הספר אם כן, היא אביגיל שלו, סופרת מצליחה בשנות הארבעים לחייה, שנחשפת במלוא קטנוניותה, והתנשאותה על אחרים. כן נחשפים חייה האישיים, ומרדפה אחר הכרה.
אביגיל, שאין אלא לשער שנבראה בצלמה של ערד, מתמודדת פנים מול פנים עם ביקורת שהוטחה לא פעם בערד עצמה. באחד ממפגשי חוג הקריאה אליו אביגיל מגיעה כסופרת-אורחת, אומרת לה המנחה "לא נראה שאת אוהבת את הדמויות שלך", ואחת הקוראות מוסיפה "סופר גדול צריך לב רחב ואהבת אדם".
נדמה שבספר זה, ערד בהחלט "מפנימה" ביקורת זו, ומתמודדת איתה, בין השאר, על ידי כיוון חיצי הרעל פנימה. ערד כמו אומרת, "הנה, אתם צודקים. לא רק בתיה מראשון לציון ראויה ללעג. אני אלעג לדמות שהיא אני". ואכן, אביגיל הסופרת נחשפת על שלל חסרונותיה. חוסר סבלנותה, מימדיה שתופחים עם השנים, גאוותנותה, ו"הקטע הזה שיש לה עם אוכל".

אך הפעם לא מדובר בדמות קרטונית, צפויה, שכמו מזמינה לעג (כפי שאומר ניב, בן זוגה של אביגיל, "זה בדיוק מה שאת עושה בספרים שלך. צוחקת על חלשים ממך. את חייבת להפסיק עם זה"). אביגיל היא דמות עגולה ומרשימה. יש לערד חמלה אליה, והדבר מורגש. ייסוריה אמיתיים.
אביגייל נעה בין נרקסיזם לתחושת אפסות, ומתענה במחשבה שספריה, על אף הצלחתם היחסית, לא שווים דבר. היא לועגת לעצמה, על כך שהקדישה שנים שלמות מחייה לכתיבת ספרים גרועים, שניסו לשחזר את הצלחתו של ספרה הראשון "שעות אקדמיות".

לאורך הספר, מתווספות לדמותה של אביגיל שכבות על גבי שכבות של מודעות עצמית, ואפילו צצות דמויות נוספות שהן מעין שכפול שלה, במרחב שהוא ספק בדיון- ספק אוטוביוגרפיה.
לא יכולתי שלא לחבב את דמות הסופרת הפגיעה, ששרויה במצב קבוע של זעם פנימי שמאיים לאכל אותה, ועוסקת ללא הרף בשאלת התקבלותה כלפי חוץ.
עם זאת, ומדובר בסייג משמעותי, גם הפעם כתיבתה של ערד לא מתעלה על אותה נימה אירונית מתישה-משהו (אך משעשעת), המבחינה לכאורה במכוער.
אביגיל אמנם עוברת טלטלות נפשיות ורגשיות לאורך הספר, מגלה על עצמה דברים. לכאורה זה אמור להפוך אותה לסופרת רגישה יותר. אך יש תחושה שהטלטלות הרגשיות נמסרות באופן לקוני, לא מספיק משכנע. דווקא שם, איפה שהיה אמור להתחולל שינוי פנימי בגיבורה, שינוי שיאפשר לה לכתוב טוב יותר – חולשתה של ערד באה לידי ביטוי באופן מובהק. סגנון כתיבתה האירוני, המשועשע, לא מאפשר לה לרדת לעומקם של חיבוטים נפשיים, חיבוטים שמהם הייתה אמורה לצמוח כתיבה מסוג אחר.

לערד כתיבה "קרה", "חיצונית", זו אולי לא כתיבה נעימה ואמפתית אבל זה מה שהיא עושה טוב.
נראה שבספר הזה, ערד מנסה לפרקים, באמצעות דמותה של אביגיל, שעוברת משבר אישי (משבר ש"מעמת" אותה עם החיים-עצמם), להתעלות מעל הסגנון הזה.
כלומר, אביגיל - הדמות שנבראה בצלמה של ערד, עוברת משבר אישי שאמור להעמיק את יכולת ההתבוננות שלה, לגרום לה לכתוב טוב יותר.
אבל הכתיבה של ערד, המתארת את משברה-האישי של אביגיל, לא משתכללת.

ערד אמנם לא מצליחה לשכלל את כתיבתה, אבל לאורך הספר, היא כן מתעמתת איתה ובוחנת אותה.
ובסופו של דבר, היא כן מצליחה לברוא דמות נוגעת ללב, וכנראה שהדמות נוגעת ללב דווקא בגלל הכישלון, וחוסר ההצלחה שלה (של ערד? של אביגיל?) לכתוב אחרת.

ואולי גם מבטה החד של ערד, שכשמופנה פנימה, מצליח להניב משהו מרגש.