ביקורת ספרותית על גרעין אדום מאת דנה שניידר
ספר טוב

---

נועה בת שנייה לארבעים, המספרת שחיה חיים מאוד נוחים, מקבלת בתחילת הספר שיחת טלפון באמצע הלילה שזורקת אותה בבת אחת חזרה לגיל 18, לקיבוץ בערבה, הגרעין שלה של שנת השירות. זה ניצן, בן הגרעין, שחייב פשוט חייב עזרה דחוף והיא חייבת להגיע לקיבוץ, עכשיו. וזה גם מה שהיא עושה, היא קמה ונוסעת למורת רוחו של בעלה. היא פוגשת שם את יעל, ניצן ויואב שאיתם היא העבירה שנה בלתי נשכחת שנחקקה בליבם לכל החיים. זה סיפור מקסים (ולא תמיד שמח) שעולה טיפין טיפין מבין זיכרונותיה ותיאוריה של נועה את הקיבוץ ואת גלי הנוסטלגיה שהוא מעורר בה.
הספר הזה נקרא קצת כמו היומן האישי של הסופרת, ממש ברור לי שהיא מתארת חוויות אישיות שלה, והאמת שזה מקסים בעיני (מניחה שיש שם לא מעט שינויים ושכתובים של המציאות). היא מדברת על זוגיות, אהבות, ובעיקר על חברות ועל מה זה אומר בעצם- האם לחלוק שנה אינטנסיבית יחד ואז להמשיך בחיים זו חברות אמיתית לנצח נצחים? עד כמה באמת מכירים? עד כמה באמת משתפים? היא מדברת גם על משבר גיל הארבעים, שלהם. אנחנו פוגשים את חברי הגרעין בגיל 18 ובגיל 40, מה השתנה? כנראה שבעיקר נקודת המבט על החיים ועל מה שחשוב.

נחמד, נהניתי מהקריאה :)

» ביקורות נוספות של michal_84
» ביקורות נוספות על גרעין אדום