היה לי פעם מנהל, שהיה לו מעין משפט מנטרה, בתום ישיבות ארוכות בהן מגיעים בסוף להחלטות מתפשרות ובנוניות החלטות מהן אף אחד מהצדדים לא ממש מרוצה... היה קם אותו מנהל, ונושא את המנטרה שלו, תחזיקו חזק: "כל החלטה שהתקבלה לאחר מחשבה, היא החלטה טובה". והמשפט הזה היה מעצבן אותי כמעט כמו המשפט "אני פוגש את זה ממקום מכיל", או "הילדים היו כל כך... בקושי הרגשנו אותם.." (אני רוצה להרגיש את הילדים שלי לכן עשיתי 4)... בקיצור יש כמה משפטים שמוצאים אותי מדעתי, אתם מוזמנים להוסיף משפטים שמעצבנים אתכם, יכול להיות ספורט מעניין... במקום גבוה ברשימה של אותם משפטים נמצאת המנטרה הדבילית של אותו מנהל.
תמיד התאפקתי מלהגיד שגם ההחלטה על "הפתרון הסופי" התקבלה לאחר ישיבות ומחשבה מעמיקה. בספר אפלה בצהריים הבנתי עד כמה המשפט לא נכון, כי לפעמים עודף הרציונליזציה והמחשבה מובילים לתקופות האפלות ביותר בחיי האנושות. הספר עוסק במשפטי ראווה שהתרחשו ברוסיה, ובהם "הודו" מנהיגי המהפכה בפשעים נגד המהפכה והמפלגה, פשעים מחפירים ומזעזעים שברור היה לכולם שמדובר בבדיה. הספר מציע תאוריה איך הושגו הודאות כאלה משועלי מהפכה, למודי תלאות כליאות ועינויים, כאשר בתום ההודאה, וההכפשה לא מחכה "סוף טוב". לא אפרט לגבי התאוריה, אשאיר לכם לקרוא את הספר, אני יכול להרגיע לא מדובר בעקירת ציפורניים, ותיאורים פלסטיים שכאלה, זה הרבה יותר מורכב.
אני מודה שלפעמים יש בליבי על הקפטליזים שבו אנו חיים, על כוחות "השוק" שיניעו את הכלכלה ויניעו את חיינו, תרבות הצריכה ועוד.. לא אלאה. אני מוצא את עצמי שואל את עצמי מה לגבי הזקנים שמאזנים את תקציבם בין תרופות לאוכל, ניצולי שואה שחווים חרפת רעב בארץ זבת חלב, מה לגבי להיות טיפה יותר מדינת רווחה ולא מדינת רווח. אני חושב לעצמי כך לא ניתן להיות אור לגויים. מסתבר שלא רק אנחנו רואים את עצמנו בתפקיד הפרג'קטור לגווים, כך גם המהפכה ברוסיה, גם הם רצו להיות מודל. אבל משהו התקלקל להם בדרך, התקלקל בצורה מזעזעת ומפחידה. אין אני מתיימר לנתח פה מה קרה, ואיך מאוטופיה על חברה שיווינית התקבל שילטון אימים שהוציא להורג רבבות. אשתף אתכם בכמה שורות שחזרו: "המטרה מקדשת את האמצעים", עוד משפט מסוכן. "קורבן שיש להקריב לטובת האנושות כולה". בנוסף לוגיקה מפחידה, שכל אמירה שלא עולה בקנה אחד אם הדוקטרינה, סופה להוביל לפעילות חתרנית חבלנית ומסוכנת אותה יש לקטוע מבעוד מועד. עוד ריחף מעל התאוריה לפיה "הציבור מטומטם המנהיגים חכמים". הספר אפל, קשה לקריאה ולעיכול, אין מדובר בחטיף ולא מדובר בקריאה מהנה.
אסכם במשפט של דמות שולית שולית בספר שמקבל את תפקיד המקהלה בטרגדיה היוונית הזו: " את אל תעלי על הדעת שאת מבינה בזה משהו, אמר, רק אלוהים יודע מה חשב האיש בליבו כשאמר את הדברים האלה. המפלגה למדה את כולכם להיות ערמומיים, וכשאדם נעשה ערמומי מידי, הוא כבר לא אדם הגון.... אבל ככה זה בעולם ערמומיות והגינות תולשות זו לזו את שיער הראש, ומי שבוחר באחת מהן, מוכרח לוותר על השנייה.
אנקדוטה מעניינת שמופיע באחרית הדבר, מפי המחבר. הספר כשתורגם לצרפתית אחרי המלחמה נמכר במאות אלפי עותקים, לא בהכרח ממניעים ספרותיים (הקומוניסטים בצרפת היו קונים אלפי עותקים כדי לשרוף אותם- הנה לכם נוסחה בדוקה לרב מכר). מחלוקת לגבי הספר בצרפת הגיעה לשיאה עת משאל העם לגבי החוקה, אם הנוסח הקומוניסטי היה זוכה ברוב, הם היו זוכים בשליטה כמעט מוחלטת במדינה. בעקבות הספר והפולמוס סביבו הוכרע משאל העם כפי שהוכרע... והרי לכם ספר ששינה את פני ההיסטוריה. מה עוד יכול לבקש סופר.