ביקורת ספרותית על לשרוף אדמה לפעמים מאת דבורה זגורי
ספר טוב

---

--- "אבל לפעמים רק בלפתוח הכול אפשר לסגור משהו" ---

הכריכה האפלולית, מרמזת על הכאב והסערות שבספר (התמודדות עם מוות, כפול ומשולש. התאבדות. מלחמה, פיזית ומנטלית). ניתן להבחין בשריפה, בשועל ובכרם שנוכחים לאורך הספר.

רעיה ואורי הם זוג דתי שגר מעבר לקו. רעיה איבדה את אחיה, כמו זוג התאומים הנוסף שגדל איתם, שנחצה בשל סיבות טרגיות. יוסף ורעיה הם חצאי התאומים החיים. היינו חושבים שרעיה תבחר ביוסף, אבל היא בחרה באורי, הזר, השונה. ואולי דווקא בגלל זה.

--- "זה דבר בסיסי וידוע ביופי, באוכל וכמעט בכל דבר אחר שקשור לאהבה. שהלב מודד לפי המקום שיש בו" ---

אורי חוזר מהמבצע בעזה, מעורער כולו. קשה לו לישון, קשה לו לעבוד, קשה לו לחיות. גם לרעיה קשה לחיות, האמת. היא שכלה אח, מה ששינה את הדינמיקה שלה ושל אִמָּהּ. היא מתמודדת לבד. בלי אמא, בלי אורי, שחיים כאילו "מי שמת שם יותר חשוב ממי שחי פה".

--- "רעיה לא יכולה לסבול לראות את אורי ישן בבוקר... התחושה שבמיטה אפשר להתכנס, להתקפל, להתכסות מפני דרישותיו האינסופיות של העולם וקצת למות. בגלל זה קוראים לה ככה. מיטה" ---

אורי חושף בפנינו את הקשיים שלו, את העדינות ואת המחשבות הסוררות. המבצע מביא אותו לחפש את עצמו מחדש.

--- "עכשיו עמל יומו הוא לעמול שיהיה יום" ---

אי אפשר שלא להזדהות עם התלישות, הלבטים, הקונפליקטים שלו בתור בן-זוג ואב, בתור יהודי ישראלי.

--- "כנראה ככה מדברים עם אלוקים, אורי חושב, ב'גירסא דינקותא' שלך. לא רק בשפה של ילדותך, אלא בכוחות של ילדותך: בכעס, באמון טוטאלי, בתסכול ההפרה של האמון הזה, בתחושה שהבטיחו לי ולא קיבלתי" ---

--- "בכלל אין לו עניין לחלל שבת, אבל גם להרגיש את האוויר הצלול - עד ששומעים בו בת קול שלה, של השבת - הוא לא מצליח. אז כן יוצאת לו שבת כהלכתה, אבל גסה כזאת. בלי הבפנים. והוא מרגיש כבר הרבה זמן שדברים שהיו שם בעזה שתו לו את החִיות. נהייתה לו שבת בלי חִיות. חיים בלי חִיות. כאילו יש לו חור בדלי" ---

אורי מחפש את עצמו בין היתר בגליל, בניו-יורק, ובשיעור תורה שהזדמן לו.

--- "מי שמכיר הרבה תורה וחכמה מגיל שלוש, מי שגדל על שפת הבאר העתיקה, לא יכול להיות צמא. ומי שלא צמא, מה ירווה אותו?" ---

ורעיה? רעיה מאפשרת. ואולי לפעמים גם נהנית מהלבד הזה.

סיפור על ישראליות, דתיות, אנושיות. על חיי היומיום של אלה שנשארו כאן ומנסים להמשיך לחיות. בלי סוף, בלי התחלה. פשוט לחיות.

» ביקורות נוספות של הקוראת
» ביקורות נוספות על לשרוף אדמה לפעמים